דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.
יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.
השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.
אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.
*
השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.
תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?
*
למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:
גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."
והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".
לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.
אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.
הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).
*
בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?
לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?
*
התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).
התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.
מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.
בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.
*
אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.
אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.
משהו חדש.
*
ושני שירי חופש:
*
*
אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.
ים אדמה 