ח', חדש, חופש, חציל (15)

דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.

יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.

השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.

אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.

*

השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.

תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?

*

למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:

גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."

והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".

לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.

אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.

הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם  בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).

*

בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?

לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?

*

התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).

התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.

מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.

בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.

*

אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.

אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.

משהו חדש.

*

ושני שירי חופש:

*

*

אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.

מודעות פרסומת

תזכורת מהטאי צ'י לחיים עצמם

6

למעלה למטה

קדימה אחורה

שמאל או ימין

הם פנים של אותו הדבר.

כל אלו הם תפיסה

ואינם נמצאים מחוץ לך.

7

אם יש למעלה, יש למטה.

אם יש קדימה, יש אחורה.

אם יש שמאל, אז יש ימינה.

*

החוק השלישי של ניוטון למכאניקה: כל שני גופים מפעילים זה על זה כוחות שווים בגודלם והפוכים בכיוונם.

8

בכוונה למעלה

יש למטה

אם ברצונך לעקור

החלפת כיווני הכוח

תגרום לשורש להישבר מעצמו

ולניתוק מיידי וודאְי.

*

כוונה למעלה: טאו טה צ'ינג 39, הגבוה רואה בנמוך את יסודו…

החלפת כיווני הכוח: טאו טה צ'ינג 36, הרוצה לכווץ עליו למתוח תחילה…

ז'ו טסונג-חווא נותן דוגמא של עץ שיש ללחוץ אותו פנימה למטה ואז החוצה למעלה בכוונה לעקרו. הפעולה מייצרת ריק שאליו זורמת המהות הנעקרת.

מתוך "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג -כתבי המופת" תרגם ערך והעיר: דוד מיכאלי, מדף 2005.

—-

הערות שלי:

מתלבטת אם לתייג את הרשומה הזאת בתגית (הנפוצה כאן לאחרונה): אהבה.

את הקטע הראשון אפשר בהחלט לתייג עם אהבה.

אתמול היתה לי שיחה חשובה על העניין הזה, אהבה בתור איכות שפשוט נמצאת, וכשהיא נוכחת היא נוכחת ואין לטעות בה, היא לא מכוונת דווקא למישהו או למשהו.

(לא נדבר עכשיו על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על כך שאהבה היא דבר מוגבל ושהיכולת שלנו לאהוב היא מוגבלת).

היא השמחה שהרגשתי היום בבוקר, בעודי עומדת ברמזור של רחוב הרכבת ולה-גרדיה בדרכי לחולון. לא היתה שום סיבה ספציפית לשמחה הזאת (שום התרגשות מיוחדת לא חיכתה לי באיזור התעשיה של חולון) ולאהבה שהרגשתי כלפי החיים שלי וכלפי כל מה שראיתי מסביבי.

הקטע השני נראה לי מרגיע ומנחם. במיוחד ברגעים שנראה שיש רק למטה או רק ימינה כלומר רק כיוון אחד ורק אפשרות אחת. אבל כמו שאומרים בבודהיסטית (לא זוכרת איפה בדיוק שמעתי את זה) ישנם "עשרת  הכיוונים", למעלה, למטה, וכל שמונת הכיוונים משושנת הרוחות.

ובסינית כשרוצים לדבר על כל מה שיש בעולם אומרים "כל עשרת אלפי הדברים".

פרידה-בית-אש-מים. וקצת ספרות צרפתית

פריס, 6 במרס 1855

גבירתי,

לידיעתי הובא שהואלת לסור אמש שלוש פעמים לביתי.

לא הייתי בבית. ומפאת ההשלכות הבלתי-נעימות שעקשנות כזאת מצדך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא בזאת לנכון להתריע מראש: אף פעם לא אהיה בבית.

בברכת שלום.

ג.פ.

בוקר יום שלישי

(גוסטב פלובר, המכתב האחרון מתוך 'מכתבים ללואיז קולה', תרגום: דורי מנור, הוצאת המעורר 1999)

אף פעם לא אהיה בבית.

נכון שפלובר כותב את המילים האלה כדי לומר: עבורך, אהובתי לשעבר, אינני נגיש יותר. במילה אחת: תתקדמי.

אבל אני חושבת על המילים האלה: אף פעם לא אהיה בבית.

פרידה מאדם אהוב היא סוג של יציאה מהבית. אם אהבה היא סוג של בית ולא משנה איזה, הסיום שלה משליך אותנו החוצה, ושולח אותנו לחפש את הבית מחדש.

זה יכול להיות בית פיזי אבל אני מדברת בעיקר על הבית שבתוכנו.

כבר הזכרתי בעבר את האמרה "Be an Island to Yourself", הצעה בודהיסטית, לאיך להיות בתוך הסערות שמתרחשות כל הזמן בפנים ובחוץ.

כששאלו אותי פעם איך עושים את זה, אמרתי שזה קצת כמו להחזיק משהו יקר ואהוב ועדין. (ובעצם גם מי ששאל אותי הוא בעצמו דבר כזה בשבילי: יקר ואהוב ועדין).

ועכשיו להיות בית לעצמי זה הדבר הכי קשה, כי סוער וכי יש רגעים שזה בלתי נסבל, והכל מתהפך מרגע לרגע, ופתאום קל ומרווח ואחר כך שוב עולה על גדותיו. זאת המשימה, לחזור הביתה בכל רגע שבו זה מתאפשר.

במחשבה של 5 האלמנטים הסיניים, הרגש הוא מים. והוא יכול להיות גם אש. יש הצפה, או סערה או צונאמי, או שריפה, ואולי גם וגם, כמיטב אסונות הטבע, שמכים בכוח גדול. למים יש תנועה חזקה כלפי מטה, אפשר להמשיל אותם לרגשות העכורים ולנטייה לשקוע. ואילו האש היא כוח שעולה למעלה, בוער, שורף ומכלה. בכל מקרה, אש או מים, לשניהם יש אופציה להיטיב, כשהם בפרופורציה נכונה: אש שמחממת אבל לא שורפת, ומים מחיים אבל לא מטביעים.

והבית? הבית עשוי מאדמה,  הוא עצמו אדמה, מגנה, מכילה, אני נזכרת באגדה על שלושת החזרזירים שסגורים בבית מפני הזאב שנושף רוחות עזות, יש סיפור כזה, נכון? או שיצרתי גרסה חדשה לאגדה אחרת..

ועכשיו בכל זאת, ציטוט מהימים שבהם פלובר היה בבית, וכתב ללואיז:

"הו לא, כדי לשאת חן בעיניי אין שום צורך שתקבלי על עצמך את תנאי הנשיות הרגילה… כלום אינך מרגישה שהעבותות הקושרים אותנו נעלים הם מעבותות הבשר, ונבדלים אף מן האהבה שביננו? אל תשחיתי את מה שקיים… ניצמד איפה לנתיבנו אנו, נתיבנו הפרטי והנבדל. – ככל שממעטים רגשותיו של אדם להלוך בעולם, כן תמעט שבריריותו של העולם לדבוק בם.

לזמן לא תהא אחיזה באהבתי, כי אין היא אהבה כפי שצריכה אהבה להיות. אומר לך דבר שוודאי ישמע לך מוזר: אינני סבור שאפשר לומר שאת האהובה שלי. ההגדרה השגרתית הזאת לעולם אינה עולה על דעתי כשאני חושב עלייך.

– יש לך מקום ייחודי בליבי, מקום אשר איש לא שכן בו. בהעדרך, הוא יוותר גלמוד. – ועם כל זה בשרי כרוך אחר בשרך, וכשאני מביט בך עירומה נדמה לי שכל נקבובית בעורי נפערת לנוכח בשרך…

תמיד אתך.

ג. שלך"

יום שבת, אחת אחר חצות, 11 בדצמבר 1852