אני זוכרת

אני זוכרת את פרת החרסינה שהייתה על המדף במטבח. אמא אמרה שזה קיטש ואני לא הבנתי מה זה.

אני זוכרת שהיה מעדן חלב בשם מוגלי או יוגלי, בגביע פלסטיק כתום.

אני זוכרת את מרק הבצל שאני וחנן בישלנו ערב שלם ולא הצלחנו למצוא מה חסר בו.

אני זוכרת את הדגים שמתו וקברנו אותם בגינה שמתחת לבית.

אני זוכרת את שתי גורות החתולים שלא הצלחנו להציל וגם אותן קברנו שם. היו עוד חיות כאלה אבל אני לא זוכרת מה הן היו.

אני זוכרת שלימור ואני היינו מתגנבות לשחק בחדר של האחיות הגדולות שלה למרות שהיה אסור לנו.

אני זוכרת שסבתא הייתה מפרקת לי את העוף גם כשהייתי כבר גדולה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מקרוב ציורים של ואן-גוך.

אני זוכרת את הכרוביות הירוקות עם הצורה המחודדת בחנות ירקות באמסטרדם.

אני זוכרת את הקשת השלמה מעל הכביש לעפולה כשנסעתי לויפאסנה לפני שעזבתי את א'.

אני זוכרת את האופניים הכתומים שהשארתי קשורים לגשר באמסטרדם. היה להם פנצ'ר.

אני זוכרת את תמונות הרובה והקסדה ההפוכה עם שמות מתחלפים כל ערב בחדשות, בשנת 1982.

אני זוכרת את הפינה עם פופטיץ שנקראה 'סערה בכוס תה'.

אני זוכרת שסבתא התקשרה כשהייתי לבד בבית, ובקול רועד שלא הכרתי סיפרה שהדוד נסים הלך לשוק וכשחיכה בתחנת האוטובוס הגיע מחבל ורצח אותו.

אני זוכרת את השריקה של הרוח על הגג בלילות חורף בגילה.

אני זוכרת את אנון יושב במשך שעות בבית בלדאק ומצייר דולפינים, כרישים, דגים, תנינים, תמנונים, סרטנים. אבא שלו, ויווק, אומר: he must have been a whale in a previous life, we live in the desert

אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס מ stok ל-Leh, אני יושבת ליד החלון ובוכה מרוב אהבה.

אני זוכרת את המוכרות במשביר שהיו מעבירות מישוש מהיר על החזה בלי לבקש רשות ואז מכריזות את מספר החזיה.

אני זוכרת את ה"מעבר" ואת ה"הר"

אני זוכרת שיובל נתן לי סטירה בחדר הקטן אצל סבתא כי עצבנתי אותו.

אני זוכרת שנתתי סטירה לענבל ואחר כך פחדתי נורא שאמא שלה תבוא ותחזיר לי או תספר לאמא.

אני זוכרת שאבא היה מכין חביתה עם פלפל ירוק.

אני זוכרת את "כל יום בשלוש, אני חופפת הראש, מדליקה את האש ומקשיבה ל"מה יש".

אני זוכרת שסבתא הייתה מגישה גלידה שוקו וניל, את החבילה הייתה מניחה על מגש מאורך בצבע חום.

אני זוכרת את ההתרגשות בבטן בפעם הראשונה שהייתי בתוך מטוס ממריא.

אני זוכרת את התנועה הראשונה בקאטה של הטאי-צ'י.

אני זוכרת שרני חיבקה אותי בפעם הראשונה שדיברנו והופתעתי שמישהו יכול לחבק ככה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אני זוכרת את המגע של הגלגלת והכפתור במצלמת ה  6*6.

אני זוכרת את הריח של הכימיקלים במעבדת צילום שחור לבן.

אני זוכרת את ההודי שביקשתי ממנו לעזור לי למשוך את התרמיל שלי מבין מושבי האוטובוס כשהגענו לדרהמסלה ב-4 בבוקר, והוא הסתכל עלי לרגע ואז הפנה את מבטו הלאה ממני.

אני זוכרת את הפרק ב'רגע עם דודלי' שבו פיסטוק נהיה קטן ונתקע בתוך דגם של חדר שאי אפשר לצאת ממנו.

אני זוכרת את החיבוק הראשון שלי עם א', בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הושיט שתי ידיים לצדדים, כהזמנה. זה היה החיבוק הכי חם שקיבלתי ממנו אי פעם.

מודעות פרסומת

תשובה אפשרית

*

על המדרגה לפני השער

גוזל אפור. לא מניע מַקור או נוצה

למרות קִרְבָתִי, למרות

חפזון צעדיי ועצירת הפתאום,

רק אישון זעיר מתרוצץ בו,

מה אעשה, איך להציל

משיני החתול, להניח על עץ –

אני מדמיינת את המגע,

מתקרבת לאט

לתפוס

אך קצוות כנפיו מפרפרים

לקראת אצבעותיי שנפתחות

כנגד רצוני, לא

מחמלה, מפחד.

*

*

*

היום mibo שאלה למה אני לא כותבת. נשאיר את זה ככה בינתיים. אבל ככה יצא מהתיקייה השיר הזה שנכתב בקיץ. תודה, מיבו.

הוראות בריחה Running Orders

Running Orders, by Lena Khalaf Tuffaha

טקסט מאת לנה חלאף תופאחה, אשה שאינני מכירה, פורסם בפייסבוק, תורגם על ידי.
המקור באנגלית כאן

 

הם התקשרו עכשיו.
לפני שיטילו את הפצצות,
הטלפון מצלצל
ומישהו שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"מדבר דויד".
ומתוך ערפול סימפוניות הבומים והזכוכיות המתנפצות
שעדיין מתרסקות בתוך ראשי
אני חושבת: "אני מכירה איזה דויד בעזה?"
הם מתקשרים עכשיו לומר
תברחו.
יש לכם 58 שניות מסיום ההודעה
ביתכם הוא הבא בתור.
הם רואים בזה מין אדיבות של שעת מלחמה.

לא משנה שאין לאן לברוח
לא חשוב שהגבולות סגורים
ושהמסמכים שלכם חסרי ערך
ורק דנים אתכם למאסר עולם
בכלא הזה לחוף הים
והסימטאות צרות
וחיי אנוש דחוסים כאן זה כנגד זה
יותר מבכל מקום אחר על פני האדמה.
פשוט רוצו.

אנחנו לא מנסים להרוג אתכם.
לא משנה שאינכם יכולים להתקשר בחזרה ולומר לנו
שהאנשים שאנחנו לכאורה מבקשים
לא נמצאים בביתכם
שאין כאן איש
חוץ מכם ומילדיכם
שהריעו לארגנטינה
כשחלקו את ככר הלחם האחרונה לשבוע הזה
וספרו כמה נרות נותרו למקרה שהחשמל ינותק.

לא משנה שיש לכם ילדים.
אתם חייים במקום הלא נכון
ועכשיו ההזדמנות שלכם לברוח
לשום מקום.
לא משנה
ש – 58 שניות לא יספיקו
למצוא את אלבום החתונה
או את השמיכה שבנכם אוהב
או את טופס ההרשמה הכמעט מלא של בתכם לקולג'
או את הנעליים שלכם
או לאסוף את כל בני הבית.

לא משנה מה היו התכניות שלכם.
לא משנה מי אתם.
הוכיחו שאתם בני אנוש.
הוכיחו שאתם עומדים על שתי רגליים.
רוצו.

 

מול החולצות השחורות בלב תל אביב

זיכרון ילדות: חברה מהשכונה מצטטת  את אבא שלה שסיפר, שהערבים שולחים את ילדיהם לכביש, להיפגע ממכונית, כי הביטוח משלם להם על כך. לא היה לי מושג אז מה זה ביטוח ואיך מישהו מרוויח כסף מזה שהילד שלו נפצע, ויותר מזה – איך ייתכן שמישהו יבחר שהילד שלו ייפצע,  אבל הייתה לי תחושה ברורה שהסיפור הזה רקוב, שהוא מנסה ללמד אותי משהו שאני לא רוצה להאמין בו.

זיכרון אחר: מלחמת לבנון, אבא חוזר מהמספרה כועס. הוא יצא ממנה אחרי שהספר קרא 'בוגדים' או איחל איחולי מוות (לא זוכרת את המילים המדויקות שנאמרו) למפגינים שמחו נגד המלחמה ועל סברה ושתילה. אמא שלי הפגינה באותו יום, במרחק כמה מאות מטרים מהמספרה, מהבית של סבתא, מבית ראש הממשלה. אבא שלי לא חזר להסתפר שם.

השבוע: אני מנסה לאתר את תחושת הרוגע שאיכשהו מתקיים בתוכי בתוך כל הכאוס, ופתאום הוא מתחבר עם זה שאין לי כבר סבתות. שאני לא דואגת לסבתא שאולי לא מבינה מה קורה, ושאולי מפחדת ולא מבינה למה יש אזעקות, ולא להצטער שוב כל כך שאחרי כל השנים הארוכות במדינה הזאת, כל סבתא ותלאות חייה, שוב מלחמה.

ובכל זאת, הפעם אני חרדה לאחיינים שלי, שנולדו לתוך מדינה שבה להחזיק בדעות שלי ושל משפחתי וחבריי, זה מסוכן, גם בלב תל אביב, מול חבורות אלימות ושוטרים שקורצים להן ונעלמים.

ספירת מלאי (10) נדודים / מיטה

.

תיק גדול. תיק כלי רחצה, בגדים לבנים לשיעור שיאצו. גרביים, לא לשכוח גרביים לבנים. בגדים רגילים, שמלה אם יתחשק לי, יומן, ספר שעוד לא התחלתי לקרוא, מחשב נייד, טלפון נייד, איפה המטען שלו? לא נורא- נטעין אצל החברים -, עט, פנקס קבלות, ויטמין בי12, בקבוק מים, שוקולד.

חשבתי שמרגע שאצא מהדירה אנדוד כל הזמן וכל יום או יומיים אהיה במקום אחר, ירושלים, תל אביב, שעות בבתי קפה עם הלפטופ. בסופו של דבר הסתבר שהמציאות כמו תמיד חזקה יותר ממה שקורה בראש. אין לי זמן לרבוץ בבתי קפה כי השגרה שלי נשארה אותו דבר רק שנוספו לה גם סידורים לנסיעה (אני לא מתלוננת. אפילו הזריקות של החיסונים שקצת כאבו היו נעימות באופן כלשהו). בתוך כל העייפות מהאריזה והמעבר והשינויים למי יש כוח להתחיל לנדוד יותר ממה שצריך? מסתבר שלחזור בסוף יום עבודה אל אותו בית שיצאת ממנו זה די יקר ערך, במיוחד אם יש בבית הזה אנשים ששמחים לראות אותי.

.אבל עכשיו אני קצת נודדת. יומיים בבית של חברים שנסעו לצפון ואחריהם עוד כמה ימים בבית של חברים שנסעו למערב. וחג ואחר כך עוד אתגר בצורת ניהול מטבח בקורס של תובנה. הזמן עובר מהר. אני מופתעת מהקלות שבה אני מרגישה בנוח בבתים של אחרים. נכון שאלה לא בתים זרים לי ובכל זאת. נעים לי.

הבנתי את הכוח המשחרר שיש בלנדוד ככה, כשזה מתוך בחירה. זה בעצם לזוז ולשנות נקודת מבט בתוך החיים. יש מסגרת קבועה (עדיין) ומוכרת: אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מטפלת, מלמדת, כותבת. אבל פתאום בתוך המסגרת הזו משהו השתנה. אני יוצאת מבית אחר, ברחוב אחר בשכונה אחרת. הדרך שבה אני הולכת לאוטובוס היא אחרת ואני מטיילת עם כלבה שלא שייכת לי, ובכל זאת אני הבעלים שלה לכמה ימים או לרגע.

**

(הפוסט הזה נכתב בדיוק לפני שלוש שנים, ולא פורסם ועכשיו מצאתי אותו וחשבתי לחגוג אתו את סגירת המעגל שנפתח אז. היום כשאני יושבת ומקלידה בבית, בית שאחרי הנדודים שנמשכו כמעט שלוש שנים במקום שלושה חודשים…).

 

 

זיכרון: כיתה ג'

המורה למוסיקה מוציא אתכם החוצה לחצר, זו שצריך לרדת אליה בהמון מדרגות מהחצר הגדולה. יש בה שורת ברזיות שמאז שראית בטלוויזיה תשדיר ובו ילד ששותה נדחף בגבו, והברז פוצע אותו, את לא יכולה לשתות מהן.

מה עושים בחוץ? להקשיב. לשים לב לכל הרעשים שנשמעים בזמן הזה בחצר הזו. את מתרגשת, את מבינה שקורה פה דבר גדול, הרבה יותר מסך הרעשים המקריים שפוגשים את האוויר בדקות האלה. וגם לכתוב במחברת את כל מה ששמעת: אוטובוס, מכונית, שיחה מקרית ברחוב, מורה צועקת מאיזו כיתה, כדור נחבט במגרש. ציפור.

מהו הדבר הזה, הגדול מהרגע עצמו?

שקט. שקט שניתן לו אישור, שקט שאינו שתיקה ולא אלם. שקט מלא גוונים עדינים ולא לבן אטום.

שקט שהוא הוא הרשות והחופש, הוא עצמו המשימה והעמידה בה.

.

יורד עכשיו גשם. גשם כזה בדיוק.

.

אחרי שנים פגשת את המורה למוסיקה. הוא ניגן בפסנתר בלובי של מלון. לא העזת להזכיר לו.

בחולות

הדרך מת"א לכלא חולות אורכת כשעתיים, שזה בערך כמו מת"א לגליל העליון, אבל המדבר הצחיח (שמדי פעם מקושט בנווה מדבר קטן ומקסים) גורם לתחושה שזה הרבה יותר רחוק.

לא סתם הוא שם, בקצה של הקצה, בקיבינימט שאחרי קיבינימט, מוקף בכלום העייף והמותש מחום שגורם למי שמגיע אליו להרגיש ככה בדיוק, עייף מותש וריק.

ולא סתם נסענו היום, יום הזיכרון לשואה, יום הזילות לזכויות האדם ויום חגן של הקלישאות המופרכות נוטפות שביעות הרצון העצמית הקורבניות והזחיחות וד"ש לשר החינוך.

2014-04-28 13.17.18 2014-04-28 11.09.00
2014-04-28 12.06.50

נסעתי הבוקר בהסעה שארגנו יגאל שתיים ואורלי פלדהיים ועוד חברות וחברים שמיעוטן אני מכירה במציאות הממשית, חלק הכרתי בפייסבוק ואת חלקן בכלל לא, לעמוד בצפירת יום השואה מול הכלא הזה שממשלת ישראל סוגרת (סליחה, משהה) בו, נכון להיום עפ"י עדות השוהים שם, כ-2300 איש. (זה בלי כלא סהרונים הסמוך, שהתנאים בו קשים יותר והוא משמש לרשויות גם ככלי הענשה נוסף), בלי שבדקה את בקשת המקלט של איש מהם, בלי שהעבירה את הבקשה לטיפול האו"ם, בלי לקרוא לזה כלא (אבל הוא מנוהל ע"י רשות בתי הסוהר), בלי להגביל את זמן השהייה, (אבל מי שיסכים להישלח בחזרה למדינה ממנה ברח מחשש לחייו וחיי משפחתו יקבל מיד שחרור וכרטיס טיסה). בלי רופא במרפאה, בלי אפשרות תעסוקה או לימוד כלשהו, בלי תזונה סבירה, ועם גחמות שונות ומשתנות (לאפשר או לא לאפשר הכנסת ציוד מבחוץ כמו סבונים).

פחדתי קצת מהנסיעה הזו כמו שמפחדים קצת לפני מפגש עם אמת קשה. אבל יש לי סיבות טובות לשער שהאמיתות הקשות במיוחד לא פגשו אותי היום, הן נשארו בתוך המתקן ה"פתוח" (שהשוהים בו, כאמור בקיבינימט, צריכים לחתום נוכחות 3 פעמים ביום, כשיש תור של חצי שעה עד שעה וחצי לחתימה עצמה. חישוב מהיר יראה לנו שאי אפשר באמת לצאת לשום מקום מבלי לעבור על חוקי המקום, מה שיוביל לעונש כזה או אחר, כטוב ליבו של הפקיד התורן של משרד הפנים או משטרת ההגירה).

הן נשארו בפנים כי העדויות אומרות שהרבה מאד אנשים ב"חולות" וב"סהרונים" נמצאים במצב נפשי קשה מאד, מדוכא, לא רוצים או יכולים לקום מהמיטה, ובאופן כללי במצב גופני ירוד עד חולה. שזה הדבר הכי סביר לשער שיקרה למי שנכלא לזמן בלתי מוגבל מבלי להיות מואשם בפשע כלשהו. פשוט ככה.

אז פגשנו בחוץ את אלה שיש להם עוד כוח ותקווה ורצון לעשות, ללמוד, להסביר, להעביר מסר, שהוא כל כך מובן מאליו שזה מחריד. שהם נאלצו לעזוב מאחור משפחות, הורים, אחים, חברים, שפה, ושמי שנשאר בסודן ודרפור, או יוחזר לשם – נמצא בסכנה ממשית. כל כך ממשית שהם מעדיפים להיות בכלא עד ששיבה למולדת שלהם לא תהיה גזר דין מוות ברור ומידי. הם מבקשים שישראל תבדוק את הבקשות שלהם ואם אינה יכולה או רוצה – שתעביר אותן לטיפול האו"ם. אבל ישראל מתכחשת להם ומעדיפה לשפוך מליונים בסוף המדבר, לתחזק בנייה וצוותי פיקוח והסעות, לבנות עוד ועוד ולגדר בתיל ולא לבדוק את בקשותיהם של האנשים האלה, שיש להם שמות, וסיפור חיים, ועיניים, וחלומות.

2014-04-28 12.09.18

*

כשחזרתי הביתה מותשת, התנחמתי בפעילות המקרקעת האהובה עלי – בישול. וחשבתי על זה שבעצם אין לי מושג, למרבה מזלי, מה זה אומר שלוקחים ממך את החופש בצורה טוטלית כל כך. מאז השתחררתי מהצבא אני מנצלת די טוב את הזכות שלי לבחור ולעצב את חיי, כולל התנסויות משונות, טעויות שניתן ושלא ניתן לתקן. אני מספיק חופשיה כדי לבחור בשעת אחר צהריים שגרתית בין לשבת ללמוד לבין בישול כרובית. ההנאה הקטנה והפשוטה הזאת – לבשל כרובית ולחלוק אותה בתוך בית, את זה הפליטים בחולות וסהרונים לא יכולים לעשות.

2014-04-28 11.09.12

 

 

את מה, אם בכלל, משלימות כתבות על רפואה משלימה?

היום קיבלתי מ"סלונה" מייל עדכון שהבטיח לספר לי "דברים שלא סיפרו לכם על רפואה משלימה", ובכותרת המשנה של הפוסט הציעו לי, בצורה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, לחשוב שוב, אם העליתי בדעתי להיעזר ב"שירותי הרפואה המשלימה".

בתור מטפלת בשיאצו וסטודנטית לרפואה סינית אני סקרנית לשמוע דברים שלא סיפרו לי, אז קראתי.
ד"ר לאופר, רופאה אונקולוגית בכירה, מיהרה להרוס את המתח ומיד במשפט הראשון גילתה לי שהרפואה המשלימה משלימה – נחשו ילדים, את מה? נכון, את חשבון הבנק של אותם "מספקי הרפואה המשלימה". לא מטפלים, לא עוסקים ברפואה, "ספקים".
הפיתוי גדול לתהות ולו לרגע על חשבונות הבנק של "מספקי הרפואה הפרטית הבלתי משלימה", אבל זה יהיה קל מדי, ולא באמת רלוונטי.

"לאחר בירור מקיף", היא בוחרת לגשת למטפלת בשם גליה, שכל מה שידוע לנו עליה הוא שהיא "ממותגת, מסודרת עם הרבה המלצות מנשים רציניות".
למה פנתה ד"ר לאופר לטיפול? האם גליה היא מטפלת שמצהירה על עצמה, סליחה, ממותגת, כבעלת התמחות או ניסיון בתחום מסוים? איך אותן נשים רציניות נימקו את המלצתן? זאת לא נדע. ייתכן באותה מידה של סבירות, שגליה היא בעלת דוקטורט ברפואה סינית, שעובדת בבית חולים כלשהו בארץ ומשתתפת במחקרים 'רציניים', או היפית שרואה הילות במיץ עשב חיטה.

מן הסתם התקיימה בין שתי הנשים שיחת טלפון מקדימה, שהיא הזדמנות פז לשני הצדדים לקבל מידע. זה הזמן לשאול שאלות כמו – באיזו שיטות את מטפלת, האם טיפלת בעבר במקרים דומים ומה הצפי שלך לגבי הטיפול, מה אורך המפגש ומחירו. (שנדמיין לרגע איך זה יהיה לשאול את כל זה את הרופא/ה שלכן בקופת חולים?).
זו הזדמנות להרגיש אם יש, סליחה על השימוש במילה של מטפלים "משלימים" – חיבור, או כימיה, או שפה משותפת, ולקבל הוראות במידה וישנן כמו – האם רצוי להימנע מאוכל לפני המפגש, לבוא בלבוש קל, או להביא תוצאות בדיקות.

"גליה קבלה את פני במתיקות דבש פלוס. לא התעניינה הרבה בהיסטוריה הרפואית שלי, לא הסבירה ולו במילה איך היא מתכוונת לטפל בי, ומיד התחילה להציל אותי."
מה כן שאלה גליה? מה המטופלת בחרה לספר לה ולשתף אותה? לא יודעים.

למרות הפתיחה מבשרת הרעות – היה טיפול. המטופלת כנראה לא שהתה בחדר בזמן שהוא התרחש, כי רק בדיעבד התברר שהוא כלל דיקור סיני ושיאצו.
טופלתי בשיטות האלה לא מעט פעמים, ואיכשהו בכולן הייתי ערה לזה שהמטפל/ת, לאחר שיחה, דקרו אותי במחטים ואף נגעו בי, כי זה מה שעושים בדיקור ושיאצו.
יכולתי לומר אם המגע היה לי נעים, אם כאב לי, אם הרגשתי שהשיחה והטיפול רלוונטיים לי, אם סמכתי על המטפלת, האם היה ביננו מפגש ממשי, אנושי, או שהוא התפספס. האם חשתי רגועה יותר, האם הבעיה לשמה הגעתי לטיפול קיבלה התייחסות או לאו, האם אני מרגישה רצון להגיע שוב, האם יש לי תחושה שתהליך טיפולי עם המטפלת הספציפית הזו ייטיב איתי?

במקרה הזה, המפגש הטיפולי מתואר כמו שדה קרב. המטפלת תוקפת בעזרת מחטים, המטופלת נמלטת, המטפלת מאגפת מימין בעזרת סמס והמטופלת חוזרת "כי צריך לתת צ'אנס". למה?
יכול להיות שגליה היא מטפלת נהדרת, יכול להיות שהיא לגמרי לא מתאימה לד"ר לאופר, ויכול להיות שאין לה מושג מה היא עושה. כל האופציות וכל הטווח שביניהן אפשרי, אבל קל יותר להסיק מסקנות נחרצות:
"שמה שיכול להועיל, עלול גם להזיק" – נכון. ייתכן שהיה אפשר לוותר על שלושה ביקורים אצל גליה בשביל הגילוי הזה. מאידך – גם להפך! מה שעלול להזיק, יכול גם להועיל. זה אומר שיש לו השפעה. וזו כבר התקדמות, שהרבה מאד מחקרים ובתי חולים ומרפאות "רציניות" הבינו, ולכן שילבו בתוכן רפואה "משלימה". באונקולוגיה, ואת זה אני בטוחה שד"ר לאופר פוגשת מקרוב, זה קורה מזמן ומיטיב עם חולים רבים.
"ש”הרפואה המשלימה” היא סודית" – לא, ד"ר לאופר, היא לא סודית. אני יכולה לומר זאת בביטחון על הרפואה הסינית, שעקרונותיה פתוחים ונגישים לכל מי שחפץ להתקרב אליהם. למעשה הם כל כך פתוחים שלא צריך רופאים או מטפלים "משלימים" בשבילם, צריך היגיון בריא, הקשבה, פתיחות ותשומת לב למה שמשותף לכולנו כבני אדם, ורגישות למה שייחודי למי שנמצא מולנו ומה שהוא זקוק לו.

כל המטפלים שאני מכירה ישמחו לחלוק את הידע שלהם, ומלבד זאת יש עשרות ספרים על כל שיטה ושיטה מהעולם הגדול והרחב שאת מתעקשת לקרוא לו בשם אחד כוללני "הרפואה המשלימה".
"והעיקר – שעדיף כבר ללכת למוסך, שם אולי יחליפו לך מנוע שלא לצורך, אבל לפחות לא ישבשו לך את הגוף והנשמה" – אוקיי, כולנו יודעים שבמוסך מרמים אותך. עכשיו כולנו יודעים שגם בטיפול "משלים" ירמו אותך וגם ישבשו לך את הגוף והנשמה. הופה, יכול להיות שיש קשר בין הגוף והנשמה? כי אף רופא ש"סיפק" לי רפואה לא דיבר על זה.
לסיום יש הסתייגות – "ואין בכך לטעון שהרפואה המשלימה תמיד אינה מועילה. אבל בהחלט ישנה כאן אזהרה מפני האמונה התמימה ש”אם לא יועיל, לפחות לא יזיק".
בפוסט קודם באותו בלוג מגוללת ד"ר לאופר את סיפורה של יעל, שאובחנה כחולת סרטן שד, הגיעה לכירורג מומלץ ומפורסם (ממותג?) שהכניס אותה בדחיפות לניתוח מיותר שברגע האחרון נמנע, ושלח אותה לאונקולוגית שפינתה 10 דקות שלמות כדי להפחיד אותה. רק לאחר תהליך שבו, ככתוב, לא היתה שום לקיחת אחריות מהרופאים המעורבים, הבינה יעל שעליה למצוא רופא של ממש: כזה ששואל, מקשיב, מכבד את האדם שמולו ומשתף אותו בתהליך. אבל אבוי, "מהר מאד התברר לה שמשימתה למצוא לה “רופא טוב” אנושי וזמין, רצוי מהמערכת הציבורית ובקרבה למקום מגוריה איננה פשוטה כלל…"

…"סיפורה של יעל אינו מתייחס, כמובן, רק למקצוע האונקולוגיה או הכירורגיה. זכותו של כל אדם חולה למצוא את הרופא הטוב ביותר בשבילו , וכדאי מאד להשקיע בחיפוש ולהצליב את כל פרטי המידע."

אהה! מה עשתה יעל? "היא חקרה הרבה מאד מטופלות ואנשי צוות על רופאים. אספה לה רשימת שמות. בדקה על כל אחד מהשמות חוות דעת ממטופלות שלו וגם מרופאים. נפגשה עם שלושה אונקולוגים שונים. נעזרה באינטרנט, בבני משפחתה ובחברות שביררו עבורה. קשה מאד היא עבדה, אבל עכשיו היא מרוצה מאד מבחירתה".

יעל עשתה מה שד"ר לאופר נמנעה מלעשות או לספר. היה משמח יותר אילו דרך החתחתים הייתה נמנעת מיעל, לולא פגשה, למשל, ספק שירותי ניתוח מהרגע להרגע שמשלים את הכנסתו בלי שום עזרה מהרפואה המשלימה. ממש כמו גליה, גם הוא כנראה לא ויתר על התשלום ששולם לו, ואני רק מנחשת שמדובר ביותר מ 300 או 400 שקלים. רפואה פרטית, אתם יודעים.

עצתי לד"ר לאופר – אם את לא שמחה לקראת המפגש הטיפולי שקבעת, אם את לא מתרגשת אפילו קצת, אם לא הרגשת אפילו טיפה של שפה משותפת – אל תקבעי תור.
זה לא קופת חולים, אף אחד לא יעניש אותך אם תבחרי רופא אחר, יש מטפלים אחרים שיתאימו לך יותר, ברמה האישית, הכלכלית והמקצועית. צריך רק לחפש אותם במידה של רצינות.

וברמה עקרונית יותר:
מיטב המטפלים שאני מכירה הם כאלה שחולקים מידע ומשתפים פעולה עם רופאים, ורואים ברופאים שותפים שלנו בעולם הריפוי, ולא יריבים. כפי שגם את יודעת, לפעמים רופאים מצילים חיים, לפעמים הטיפול שהם מציעים הוא האופציה הכי טובה ואפילו היחידה, לפעמים כדאי להשאיר אותו לסוף או לוותר עליו. זה אולי עושה כותרות נהדרות באינטרנט, אבל האמת מורכבת יותר.

עולם ה"רפואה המשלימה" הוא רחב ומגוון. הוא כולל מטפלים מקצועיים, רציניים ואנושיים שעוזרים להרבה מאד אנשים. הם מוצאים את פרנסתם במקצוע שלהם, ממש כמו שרופא אמור לעשות, ואני לא מדברת על משכורות מנהלים בהדסה). הוא כולל מטפלים בשיטות שונות וברמות ניסיון, התמחות וידע שונות. והוא כולל, למרבה הצער, גם אנשים שקיבלו הכשרה מעטה, לא מקצועית, שמטפלים ללא פיקוח ממשלתי, בין השאר בגלל עמדות כמו אלה.

הסיבות בגללן אנשים פונים לטיפולים הוליסטיים גם הן רבות ומגוונות, ובמקרים רבים זה פשוט משום שבני אדם, גם אם "רק" כואב להם הראש, מחפשים ריפוי גם בקשר הטיפולי עצמו. בהקשבה, בנתינת כלים להתפתחות למטופל עצמו, במפגש האנושי שפותח דלתות אל מרחב שמעבר ללקיחת כדור או הפקדת הגוף בידי אדם אחר, משכיל ורציני ככל שיהיה.

 

 

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

במהלך סוף השבוע הזה עברנו די בקצרה על היסודות של ארבע האמיתות הנאצלות, הלימוד הראשון של הבודהה על פי כל הכתבים המסורתיים. כולם מסכימים שהבודהה הניע את גלגל הדהרמה בפארק הצבאים בסארנאת' לחמשת תלמידיו כשלימד את ארבע האמיתות. כמובן שבאופן שהוא לימד אז הם כולם הפכו ל arhats מיד… אז אני מצטערת, אבל לא נורא (צוחקת). אבל המסר עדיין כאן: שישנה בעיה, יש סיבה לבעיה, יש פתרון ויש דרך להפעיל את הפתרון ולסיים את הבעיה. אז למרות כל הדיבור על dukkha, dukkha, dukkha, זה בעצם מסר מאד מעודד כי אם לא נקבל את העובדה שאנו חולים לעולם לא ננסה למצוא תרופה. וזה בעצם מעודד מאד לשמוע שכן, אנו חולים אבל זה לא סופני, אפשר להירפא אם משתמשים במרשם הנכון, כולנו נשמח לשמוע מרופא שיש תרופה והריפוי אפשרי. יש עוד שאלות?

שאלות

שאלה: השאלה שלי קשורה לפרנסה נכונה. שמעתי על מכשפות או מכשפים וגם פרוצות שהגיעו להארה, תוכלי להסביר זאת?

ט.פ: כמובן ששניים מתלמידיו הראשיים של הבודהה, אחד היה אנגולימלה שהרג 999 אנשים וחיפש את ה-1000 כשפגש בבודהה. בלי להיכנס לכל הסיפור, למרות שהוא די מרתק – הוא רדף אחרי הבודהה עם סכין שלופה כדי לכרות את אצבעו – הוא נקרא אנגולימלה שפירושו שרשרת של אצבעות, ורצה להשיג את האצבע האלף שהיא של הבודהה. הוא רדף אחריו ולא השיג אותו וקרא לבודהה לעצור! והבודהה אמר: אני עומד במקום, אנגולימלה, האם אתה עצרת? והוא הבין, ואחרי 999 איש שהרג הוא הפך לנזיר. כמובן, אנשים ידעו שהוא היה שודד קודם וכעסו מאד, תקפו אותו והיכו אותו והבודהה אמר: ובכן, זה מחיר מאד נמוך לשלם על כל הקארמה הכבדה שצברת. אבל בכל מקרה, בסוף הוא הפך ל arhat והגיע לנירוונה. אחת מידידיו האהובים של בודהה היתה אמבאפלי, שהייתה יצאנית צמרת פופולרית מאד בקרב צעירי העיר. פעם אחת היא הזמינה את הבודהה לארוחת צהריים עם כל הנזירים שלו, ואז גם אצילים צעירים הגיעו אל הבודהה והזמינו אותו למחרת לצהריים. הוא אמר איני יכול, כבר הבטחתי לאמבאפלי שאבוא. הם מאד כעסו שהוא העדיף זונה על פניהם וניסו לשחד אותה כדי שתוותר על אירוח הבודהה, אבל היא סירבה. היא הגישה לבודהה מזון ואירחה אותו בגן שלה ובעצמה הפכה לנזירה ו – arhate. אז כבר מזמן הבודהה יש דוגמאות לרוצחים ולזונות שמגיעים להארה, זו לא המצאה של הטנטרה, אלא הגיע ממקורות מוקדמים. כי לא משנה מה נעשה, הטבע המהותי של התודעה הוא טהור. ברגע שזיהית את זה, כל השאר מתפרק ולא נוצרת עוד קארמה. אנו יוצרים קארמה רק בפעולה מתוך אגו. כשאנו מעבר לאגו איננו יוצרים קארמה, אין מי שייצור אותה. כמו שאמרתי עם החרוזים, אם תחתוך את החוט כולם יפלו. נכון? זה כמו הגלגל, המרכז שלו נעלם ואולי הגלגל יסתובב עוד קצת, ותהיה עוד קצת קארמה מהגלגול הזה והיא לא תמשיך הלאה את הגלגול הבא. מי שנהיה, באפשרותנו להגיע להארה בלי קשר למה שעשינו בעבר כמו מילרפה. מילרפה הרג 30 איש ועדיין הגיע להארה בגלגול חיים אחד. זה לא שעלינו ליצור קארמה רעה כדי להשתחרר. לכן עדיף ובטוח יותר לחיות אורח חיים נכון, ולחיות מבלי לגרום נזק מאשר ליצור בעיות להמון אנשים. אבל גם אם עשינו את הדבר הכי נורא בעולם, עדיין נוכל להשתחרר בגלגול חיים אחד, אם נתאמץ נכון. כי כל זה ברמה יחסית, לא מוחלטת. ברמה המוחלטת אנו טהורים לגמרי. אין שום דבר שנוכל לעשות שיזהם את המרחב העצום של השמיים. זה רק העננים, לא השמיים. כשאנו מבינים זאת הבנה מוחלטת, כל השאר מתפרק. בינתיים עדיף ליצור קארמה טובה מאשר רעה, זה בטוח.

שאלה: האם תשומת לב וריכוז הם אותו דבר?

ט.פ:  כן ולא. ריכוז במובן הזה, הוא כאשר אתה יושב ועובר דרך הרמות השונות של תרגול, ותשומת לב הוא משהו שאנו לוקחים אתנו לכל מקום. כמובן שכדי להכנס לריכוז יש צורך בתשומת לב, אבל במקרה הזה, תשומת לב מתקיימת יותר במצבים כמו הליכה, ישיבה, עמידה וכן הלאה בתוך חיי היומיום. היכולת הזו להישאר ממורכזים, שמתחזקת על ידי הישיבה, ישיבת הריכוז הפורמלית, ומביאה אותה אל חיי היומיום שלנו. הם שונים מעט אבל כמובן תומכים זה בזה. כשאתה יושב, למשל, למדיטציית ויפאסנה, כמובן שאתה זקוק לתשומת לב וריכוז במה שאתה עושה, זו פעולה שונה של התודעה כי אתה חוקר, תשומת לב כשלעצמה אינה חקרנית, היא רק מתבוננת.

שאלה: אני מבין שהבודהה היה מאד בעניין של נזירות וידבר על כך הרבה. יש המון חוקים…

ט.פ: נכון (צוחקת)

– היו הרבה סגפנים בהודו לפני הפיכת הבודהה לבודהה, זו מסורת בהודו שנמשכת מאז עד היום. דבר נוסף שממשיך להתקיים הן ציפיות מאנשים או להתחתן ולהקים משפחה או להתנזר. ועליך לבחור באחת האפשרויות האלה. אז להיות אדם שוויתר, מסוג כזה או אחר, זה מקובל בהודו, כל אפשרות אחרת היא מוזרה…

ט.פ:  באופן מסורתי…

שאלה: בתרבות שלנו יש סוגים שונים של מוזרים שמקובלים לגמרי, אך לא בהודו. כמו גירושים, זוגות הומוסקסואלים ועוד.

ט.פ: זה מוזר בעיניך?

– אני לא חושב שזה מוזר ורוב החברה שלנו מקבלת את זה, לא כולם, כמובן, אבל הרבה יותר מאשר בהודו המסורתית. ואני מכוון לשאלה, שאולי, אוי ואבוי, בימים אלה אנו כבר לא זקוקים כל כך לנזירות כי התרבות שלנו לא יכולה להתמודד עם אנשים שעושים דברים באופן קצת שונה. יש לי חבר, הוא אמריקאי ונזיר והוא מתמודד עם הרבה קשיים, פשוט מללכת ברחוב והאנשים מעירים לו כל מיני הערות…

ט.פ:  אולי המערב צריך להתחנך…

–          אני מסכים לגמרי וזוהי רק ההתחלה של נזירות בודהיסטית במערב, לא?

ט.פ: הם מכירים את הדלאי לאמה…

– כן, שהוא דוגמה נהדרת לנזיר בודהיסטי, אבל אני תוהה… הזכרת אתמול שהיו אנשים שהגיעו להארה והם לא היו נזירים, אבל לפי האופן בו התפתחו דברים ב 2500 שנים, ישנו רושם שעליך להיות נזיר על מנת להגיע להארה, אבל זה לא נכון…

ט.פ: במסורת הטיבטית הרבה מאסטרים גדולים היו נשואים…

–          נכון, מילארפה לא היה נזיר

ט.פ: גם לא מארפה. גמפופה היה.

– העניין הוא, הזכרת אתמול גם שהרבה מהטקסים והתרגולים וכניסה לנזירות יכולה להפוך למכשולים בעיקר למערביים כי זה כזה עניין גדול והם מקבלים כל כך הרבה כבוד…

ט.פ:  לא ממש..

–          באסיה כן, במערב זה לא מובן אז זה תלוי היכן אתה באמת חי. במקרים מסוימים זה יכול לחזק את האגו במקום לשחרר אותו.

ט.פ:  נכון

–          אז זה כמו האפליה שנשים חוות בבודהיזם. נשים לא מקבלות הרבה כבוד או מהימנות בקרב בודהיסטים ותיקים מסוימים, וידוע לי שאת לקחת את הנדרים כאישה…

ט.פ: ובכן, רק כל עוד נשים נמצאות במצב של כניעות ושיעבוד. אם יגיע זמן שבו לגברים יהיה קשה לקבל את ההזדמנות אז אשאף להיות גבר.

–   אבל אני שואל אם אותו סוג של אמינות והערכה ניתנים למי שלא התנזר.

ט.פ: אני חושבת שזה תלוי מאד באיכויות האישיות שלהם. במיוחד במערב, רוב המורים הבודהיסטים הוותיקים לא התנזרו, והם מאד מוערכים במעגלים הבודהיסטים, לפחות במערב. ללא ספק כיום, משום שבמיוחד באמריקה הפרוטסטנטית, היכן שאין מסורת נזירית כמו שישנה למשל בספרד או איטליה, בהן יש מסורת קתולית כזו. באוסטרליה ואמריקה אין, ישנה מסורת מאד פרוטנסטנטית, כמעט אנטי-נזירות. זה לא יקרה שאלפים רבים של מערביים יתנזרו, אבל לדעתי מה שאנו צריכים אינה כמות אלא איכות. אני חושבת שישנו תפקיד לנזירים, להראות שניתן לחיות חיים שנמנעים מרוב הרכוש החומרי – שאנשים חושבים שהוא חיוני – עם בגדים פשוטים ואחידים, חיים בלי יחסים קרובים או סקס, חיים שמוקדשים למטרות רוחניות פנימיות ועדיין להיות מאד מאד מאושרים. כי מלמדים אותנו שבלי הדברים הללו: בלי הצלחה מקצועית, בלי יחסים אינטימיים, בלי שפע חומרי, אנחנו מקופחים. אז להוכיח שבעצם זה אינו קיפוח, אלא חופש ושמחה גדולים. והלב גם הוא פתוח להכיל את כל הברואים במקום רק את האחד המיוחד. זה מאד חשוב שאנשים יראו זאת.

–   זה הסטריאוטיפ, שאם אין לך את כל הדברים האלה..

ט.פ: כן אבל צריך שמישהו יוכיח זאת.

–          נכון. את עצמך הלכת נגד הסטריאוטיפ. אנו זקוקים לאנשים כמוך בעולם, אבל אני תוהה אם יכולת לעשות את אותו דבר מבלי להתנזר? אני תוהה הרבה על המוטיבציה מאחורי ההתנזרות.

ט.פ: הו, זו ברכה נהדרת להיות חלק משושלת שהחלה בבודהה עצמו והמשיכה מבלי להישבר עד היום. בכנות, זו באמת אחת הברכות הגדולות של חיי רק לחשוב על כך. חסרת ערך ככל שאני עצמי אהיה, בכל זאת אני חלק מהחזקת השושלת היום. לכן אנו עובדים קשה לתת את אותה ההזדמנות, לעשות אותו דבר, אם אחרים רוצים! זו אינה חובה, בחלק מהאנשים יש קול שקורא לכך ולחלק אין. ביחס לתרגול הבודהיסטי עצמו, בכנות, אני לא חושבת בהכרח שזה ישנה הרבה. כי הדהרמה היא בלב וישנם נזירים מאד חומרניים, וישנם שאינם נזירים שאינם חומרניים כלל. אבל למה הבודהה התחיל את הסנגהה? בואו לא נהיה שאננים. הדבר הראשון שעשה אחרי שישב בין עצים כשבע שנים, כשקם והלך לסארנאת' והניע את גלגל הדהרמה, הוא קיבל לנזירות את חמשת חבריו והתחיל את הסנגהה. מדוע? בכנות, אני יודעת שהחדר מלא בlaypeople והסנגהה כל כך קטנה, אבל הסיבה שהוא החל את הסנגהה היא שלמרות שכולנו מסוגלים להגיע לשחרור, להארה, ההפרעות של חיי בעלי הבתים כל כך גדולות בהשוואה להפרעות שבחיי המנזר. בחיי נזירות אין לך קריירה, משפחה, מערכת יחסים, אין הרבה בידור, לא צריך לדאוג למראה החיצוני, כל כך הרבה דברים שלא צריך לדאוג להם. ואפשר להקדיש את הזמן ללימודים, לתרגול, לריטריטים, אין לך אחריות של גידול ילדים, לדאוג שמערכת יחסים תמשיך להתקיים. האם זה דבר טוב ואפשר יכול להיכנס כך לדרך הדהרמה? זה לא הנושא. כמובן שניתן להתייחס למערכת יחסים, קריירה וגידול ילדים כדרך רוחנית, אבל זה אתגר גדול יותר מהנזירות שהיא פשוטה יותר, היא כמו חרב. המלך Milinda אמר למורה שלו Nagasena: אם גם נזירים וגם בעלי בתים יכולים להגיע להארה, למה לטרוח להתנזר? והמורה אמר, זה כמו כידון, אם תשים עליה הרבה דגלים וקישוטים, כאשר תזרוק אותה למטרה, סביר שהיא תעוף בדרך לא ישרה ותיפול מכובד כל מה שעוטף אותה. אבל אם יש לך כידון שאין עליו כלום ותשלח אותו למטרה הוא יגיע בצורה חלקה. זה ההבדל בין חיי הבית וחיי נזירות.

בואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו מאד נוטים להסחות דעת. בעיית ה dukkha היא בעיה של השתוקקות והיאחזות. זה מאד קשה לא להיאחז בחיים רגילים כי זה לא מה שהחיים מכוונים אליו. כמובן שאפשר לאהוב בלי לאחוז, ואם אתה מצליח זה נהדר. אבל רוב הזמן אנו משלים את עצמנו. המחשבה שלנו על לאהוב היא רק עוד היאחזות. זה הרבה יותר קשה. כמובן יש אנשים שעושים זאת, כפי שאמרתי, בבודהיזם הטיבטי רבים מהמורים הגדולים נשואים, ויש להם ילדים שהם אוהבים ודואגים להם. אבל בכל זאת ההפרעות של חיי הבית והכיוון שלהם להיאחזות ותשוקה יוצרים קושי גדול יותר, גם אם לא בלתי אפשרי, לקחת את כל זה אל תוך הדרך. מנקודת מבט נזירית זה הרבה יותר פשוט, פשוט לא צריך לדאוג לכל זה. לכן הנזירות המשיכה להתקיים עד היום בארצות בודהיסטיות ובאופן מאד חיוני. כי ה laypeople העריכו כמה חשוב שתהיה נוכחות נזירית בקרבם, שהם יכלו לכבד ולהעריך. כמובן שמדובר בבני אדם, לעיתים קרובות הנזירים עצמם היו רחוקים מהאידיאל, אבל בעצם העובדה שהם לובשים גלימות הם ייצגו משהו מאד חשוב. בלי הדוגמה הזו בקרבנו קל מאד לשכוח במה מדובר ולהיעשות שאננים. אתם מבינים? הבודהה עצמו אמר שארץ בודהיסטית היא זו שיש בה סנגהה כפול ארבע. הארבע היא סנגהה של נזירים, נזירות, נשים וגברים שאינם נזירים. ארבע זה יציב כמו רגלי שולחן. אם חסרה אחת מהן אין יציבות וזו לא ארץ בודהיסטית אמיתית.

שאלה: מהי התרופה הטובה ביותר לתבוסתנות?

ט.פ: חשוב מאד לעודד את עצמנו, לזהות שהפוטנציאל בתוכנו ואינו משתנה. אם אנו מרגישים תקועים, זה משום שאנו לא מתאמצים מספיק ועלינו להפסיק עם התירוצים ולעבוד על זה. אחת הצורות של עצלנות היא להמעיט בערך עצמנו ולחוש שאיננו יכולים להגיע להגשמה, זו בעצם צורה של השתמטות מהעבודה. נזכיר לעצמנו שוב ושוב את טבע הבודהה שלנו ושהפוטנציאל באמת קיים בתוכנו. בטנטרה, כמובן, שקשורה לארבע האמיתות הנאצלות אבל ברמה אחרת, המתרגל רואה עצמו כאלוהות, רואה את עצמו כדמות המוארת לחלוטין שלו, שומע את כל הצלילים כמנטרות וכל המחשבות העולות הן משחקה של תודעת החכמה. גם זה נועד לעודד אותנו לזהות את הפוטנציאל האמתי שלנו. אנחנו טארה, אנחנו מאנג'שורי. בוודאי שאנחנו, מי אם לא אנחנו? וחשוב מאד בטנטרה לפתח את מה שנקרא גאווה של אלוהות, או אגו אם תרצו, התחושה של להיות האלוהות ושאנחנו באמת היא. רק בטעות זיהינו עצמנו עם מישהו שהוא לגמרי רגיל. כי למעשה איננו רגילים, אנחנו יוצאים מן הכלל. וכמובן לא רק אנחנו, כולם יוצאים מן הכלל. הכוונה לא לומר, "אני טארה, מסכנים בני האנוש שם…" טנטרה עוסקת מאד בטיהור התפיסה שלנו וביכולת לראות אנשים וגם בעלי חיים כמיוחדים, לראות את פוטנציאל האלוהות שלהם, כולנו אלוהיות בעצם. רק שטרם זיהינו זאת. באופן הזה, אם נחשוב על כך באמת ונעשה מדיטציה, ונעשה זאת בשכנוע אין שום סיבה לחוש תבוסה. במסורת הטיבטית מדברים הרבה על הלידה יקרת הערך כבן אנוש, ולדעתי כולכם צריכים לחשוב על כך. כמה ברי מזל אנחנו. כל אחד ואחת מהיושבים כאן הוא כל כך בר מזל ביחס ל- 95% משאר העולם! כנקודת פתיחה נולדתם כבני אדם, וגם כאלה שזכו להשכלה. חשבו רק על זה. אתם יכולים לקחת ספר בשפתכם ולא רק לקרוא אלא להבין. רבים מהטיבטים, גם אם הלכו לבית ספר, יכולים לקרוא ספר אבל הם לא יבינו אותו. גם הנשים במנזר שלנו, אלה שהלכו לקולג', הנערות הטיבטיות יקראו ספר דהרמה באנגלית ולא בטיבטית כי קל להן יותר. והן בעלות השכלה. אז רק חשבו על זה! אתם יכולים לפתוח כל ספר ועם קצת מאמץ תוכלו להבין פחות או יותר הכל. זו פריבילגיה אדירה. רוב הטיבטים לא יכולים לעשות זאת, אפילו נזירים ונזירות לא. קשה להם מאד לקרוא את שפתם ולהבינה. ויש לכם את החופש לחשוב כל מה שאתם רוצים, להאמין בכל מה שתבחרו להאמין. בכמה ארצות בעולם ניתן לעשות זאת? אסור להאמין, צריך להאמין במה שהממשלה  או מוסד דתי כלשהו אומרים לך להאמין, אסור לך לחשוב, לתרגל, לעשות עם החיים שלך מה שתבחר. יש לכם כל כך הרבה זכויות! איפה התבוסתנות? יצרתם תנאים ונסיבות מדהימים כדי להיוולד בלידה הזו אז תגידו תודה ותמשיכו לעשות מה שצריך. באמת אל תדכאו את עצמכם. כולנו כל כך ברי מזל שנולדנו החיים האלה ואם נבזבז אותם לא נקבל אותם בחזרה. אז עלינו להשתמש בהם בצורה הכי טובה כדי שכאשר נמות, ומי יודע מתי, נוכל למות בלי חרטות. אנו יכולים למות במחשבה שעשיתי את הטוב ביותר עם החיים האלה כדי להועיל לעצמי ולאחרים. קיבלתי חיים טובים כי איכשהו בעבר יצרתי את התנאים והנסיבות הנכונים לחזור לחיים הספציפיים האלה. אז אפיק את המיטב ממה שיש לי עכשיו, אין זמן טוב יותר ולידה טובה יותר מזו של הרגע הזה. אז תפסיקו לחשוב מחשבות שליליות. תעריכו באמת את מה שיש לכם והפיקו מזה את המיטב. כי באמת, ככל הנראה, לפחות ל 95% משאר העולם אין את הפריבילגיות הללו. אנו חושבים שזה מובן מאליו אבל למעשה זה נדיר. נדיר מאד. עם האינטליגנציה שלכם, ההשכלה והחופש פגשתם גם את הדהרמה. כמה נפלא! אל תבזבזו אותה במחשבות שליליות. זה כזה בזבוז. לכו על זה עכשיו כשההזדמנות בידיכם.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (11) תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014