זכרונות אסופים #9 Collected memories

 

 

 

 

מודעות פרסומת

זכרונות אסופים #1 Collected memories

 

 

 

 

 

 

_________________________________________________

מסתמנים שיהיו כאן בבלוג 50 ימים של זכרונות ודימויים מתוך הפרוייקט שלי בהולנד. שם חילקתי לכל מי שהגיעו לתערוכה מעטפה ובה זיכרון וצילום.
הצילומים ברובם המכריע צולמו באתר מחנה הריכוז ווסטרבורק, ובודדים מהם בכפר טיצ'יירק בו נעשתה העבודה.
הזיכרונות נאספו – בכתיבה על פתקים, בווטסאפ ובפייסבוק, מאמנים, תושבי הכפר שהתעניינו, חברות ומכרים. אחר כך ערכתי ותרגמתי אותם והורדתי כל תיאור של מיקום או זהות.

זו היתה העבודה הכי מנחמת ומשמחת לב שעשיתי אי פעם.

בתוך הרבה שיחות על ישראל, על פליטים וחסרי בית, הישיבה מול עשרות הזיכרונות המתוקים שכתבו אנשים יקרים לבקשתי, היתה כל כך עוטפת בטוב, בשמחה, באמון. תודה לכל מי שהשתתפו, נתתם לי מתנה גדולה.

הבית

מחוץ למחנה ווסטרבורק עומד בית. הבית הזה גדול וירוק.
בחלונות יש וילונות ואהיל דהוי תלוי לו בחדר האירוח. מובילות אל הבית כמה מדרגות עשויות לבנים אדומות ואפילו יש איזה עציץ בחוץ.

כאן גר מפקד המחנה הגרמני, אותו ג'נטלמן חובב מוסיקה שהזכירה אתי הילסום במכתבה, ושדמותו מופיעה, משום מה, לצד דמותה באחד משלטי המידע באתר. אחר כך גרה כאן אישה כלשהי. ועכשיו הבית מוקף בזכוכיות לשימור, שמשוות לעניין מראה של הצבה במוזיאון לאמנות מודרנית, או אקווריום מוזר במיוחד.

מאד מוזר לעמוד מול הבית הזה וללכת מסביבו, להצמד לזכוכית כדי לראות – את מה? מקרוב.
אני מסתכלת ומשהו בתוכי מנסה לייצר איזה הגיון או רגש מהדבר הזה, מתעקש כמעט לראות יותר ממה שרואים כאילו שכך אפשר להבין משהו –

משהו שקושר קשר בין הוילון הקרוע בחלון הקומה השנייה לבין העובדות המודפסות על דופן האוטובוס שלקח אותך מהמוזיאון לאתר המחנה: היו בהן הרבה מספרים: של רכבות, של בני אדם, של ילדים.

 

img_3222.jpgIMG_3221IMG_3223IMG_3225IMG_3227IMG_3239IMG_3240IMG_3218