את מה, אם בכלל, משלימות כתבות על רפואה משלימה?

היום קיבלתי מ"סלונה" מייל עדכון שהבטיח לספר לי "דברים שלא סיפרו לכם על רפואה משלימה", ובכותרת המשנה של הפוסט הציעו לי, בצורה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, לחשוב שוב, אם העליתי בדעתי להיעזר ב"שירותי הרפואה המשלימה".

בתור מטפלת בשיאצו וסטודנטית לרפואה סינית אני סקרנית לשמוע דברים שלא סיפרו לי, אז קראתי.
ד"ר לאופר, רופאה אונקולוגית בכירה, מיהרה להרוס את המתח ומיד במשפט הראשון גילתה לי שהרפואה המשלימה משלימה – נחשו ילדים, את מה? נכון, את חשבון הבנק של אותם "מספקי הרפואה המשלימה". לא מטפלים, לא עוסקים ברפואה, "ספקים".
הפיתוי גדול לתהות ולו לרגע על חשבונות הבנק של "מספקי הרפואה הפרטית הבלתי משלימה", אבל זה יהיה קל מדי, ולא באמת רלוונטי.

"לאחר בירור מקיף", היא בוחרת לגשת למטפלת בשם גליה, שכל מה שידוע לנו עליה הוא שהיא "ממותגת, מסודרת עם הרבה המלצות מנשים רציניות".
למה פנתה ד"ר לאופר לטיפול? האם גליה היא מטפלת שמצהירה על עצמה, סליחה, ממותגת, כבעלת התמחות או ניסיון בתחום מסוים? איך אותן נשים רציניות נימקו את המלצתן? זאת לא נדע. ייתכן באותה מידה של סבירות, שגליה היא בעלת דוקטורט ברפואה סינית, שעובדת בבית חולים כלשהו בארץ ומשתתפת במחקרים 'רציניים', או היפית שרואה הילות במיץ עשב חיטה.

מן הסתם התקיימה בין שתי הנשים שיחת טלפון מקדימה, שהיא הזדמנות פז לשני הצדדים לקבל מידע. זה הזמן לשאול שאלות כמו – באיזו שיטות את מטפלת, האם טיפלת בעבר במקרים דומים ומה הצפי שלך לגבי הטיפול, מה אורך המפגש ומחירו. (שנדמיין לרגע איך זה יהיה לשאול את כל זה את הרופא/ה שלכן בקופת חולים?).
זו הזדמנות להרגיש אם יש, סליחה על השימוש במילה של מטפלים "משלימים" – חיבור, או כימיה, או שפה משותפת, ולקבל הוראות במידה וישנן כמו – האם רצוי להימנע מאוכל לפני המפגש, לבוא בלבוש קל, או להביא תוצאות בדיקות.

"גליה קבלה את פני במתיקות דבש פלוס. לא התעניינה הרבה בהיסטוריה הרפואית שלי, לא הסבירה ולו במילה איך היא מתכוונת לטפל בי, ומיד התחילה להציל אותי."
מה כן שאלה גליה? מה המטופלת בחרה לספר לה ולשתף אותה? לא יודעים.

למרות הפתיחה מבשרת הרעות – היה טיפול. המטופלת כנראה לא שהתה בחדר בזמן שהוא התרחש, כי רק בדיעבד התברר שהוא כלל דיקור סיני ושיאצו.
טופלתי בשיטות האלה לא מעט פעמים, ואיכשהו בכולן הייתי ערה לזה שהמטפל/ת, לאחר שיחה, דקרו אותי במחטים ואף נגעו בי, כי זה מה שעושים בדיקור ושיאצו.
יכולתי לומר אם המגע היה לי נעים, אם כאב לי, אם הרגשתי שהשיחה והטיפול רלוונטיים לי, אם סמכתי על המטפלת, האם היה ביננו מפגש ממשי, אנושי, או שהוא התפספס. האם חשתי רגועה יותר, האם הבעיה לשמה הגעתי לטיפול קיבלה התייחסות או לאו, האם אני מרגישה רצון להגיע שוב, האם יש לי תחושה שתהליך טיפולי עם המטפלת הספציפית הזו ייטיב איתי?

במקרה הזה, המפגש הטיפולי מתואר כמו שדה קרב. המטפלת תוקפת בעזרת מחטים, המטופלת נמלטת, המטפלת מאגפת מימין בעזרת סמס והמטופלת חוזרת "כי צריך לתת צ'אנס". למה?
יכול להיות שגליה היא מטפלת נהדרת, יכול להיות שהיא לגמרי לא מתאימה לד"ר לאופר, ויכול להיות שאין לה מושג מה היא עושה. כל האופציות וכל הטווח שביניהן אפשרי, אבל קל יותר להסיק מסקנות נחרצות:
"שמה שיכול להועיל, עלול גם להזיק" – נכון. ייתכן שהיה אפשר לוותר על שלושה ביקורים אצל גליה בשביל הגילוי הזה. מאידך – גם להפך! מה שעלול להזיק, יכול גם להועיל. זה אומר שיש לו השפעה. וזו כבר התקדמות, שהרבה מאד מחקרים ובתי חולים ומרפאות "רציניות" הבינו, ולכן שילבו בתוכן רפואה "משלימה". באונקולוגיה, ואת זה אני בטוחה שד"ר לאופר פוגשת מקרוב, זה קורה מזמן ומיטיב עם חולים רבים.
"ש”הרפואה המשלימה” היא סודית" – לא, ד"ר לאופר, היא לא סודית. אני יכולה לומר זאת בביטחון על הרפואה הסינית, שעקרונותיה פתוחים ונגישים לכל מי שחפץ להתקרב אליהם. למעשה הם כל כך פתוחים שלא צריך רופאים או מטפלים "משלימים" בשבילם, צריך היגיון בריא, הקשבה, פתיחות ותשומת לב למה שמשותף לכולנו כבני אדם, ורגישות למה שייחודי למי שנמצא מולנו ומה שהוא זקוק לו.

כל המטפלים שאני מכירה ישמחו לחלוק את הידע שלהם, ומלבד זאת יש עשרות ספרים על כל שיטה ושיטה מהעולם הגדול והרחב שאת מתעקשת לקרוא לו בשם אחד כוללני "הרפואה המשלימה".
"והעיקר – שעדיף כבר ללכת למוסך, שם אולי יחליפו לך מנוע שלא לצורך, אבל לפחות לא ישבשו לך את הגוף והנשמה" – אוקיי, כולנו יודעים שבמוסך מרמים אותך. עכשיו כולנו יודעים שגם בטיפול "משלים" ירמו אותך וגם ישבשו לך את הגוף והנשמה. הופה, יכול להיות שיש קשר בין הגוף והנשמה? כי אף רופא ש"סיפק" לי רפואה לא דיבר על זה.
לסיום יש הסתייגות – "ואין בכך לטעון שהרפואה המשלימה תמיד אינה מועילה. אבל בהחלט ישנה כאן אזהרה מפני האמונה התמימה ש”אם לא יועיל, לפחות לא יזיק".
בפוסט קודם באותו בלוג מגוללת ד"ר לאופר את סיפורה של יעל, שאובחנה כחולת סרטן שד, הגיעה לכירורג מומלץ ומפורסם (ממותג?) שהכניס אותה בדחיפות לניתוח מיותר שברגע האחרון נמנע, ושלח אותה לאונקולוגית שפינתה 10 דקות שלמות כדי להפחיד אותה. רק לאחר תהליך שבו, ככתוב, לא היתה שום לקיחת אחריות מהרופאים המעורבים, הבינה יעל שעליה למצוא רופא של ממש: כזה ששואל, מקשיב, מכבד את האדם שמולו ומשתף אותו בתהליך. אבל אבוי, "מהר מאד התברר לה שמשימתה למצוא לה “רופא טוב” אנושי וזמין, רצוי מהמערכת הציבורית ובקרבה למקום מגוריה איננה פשוטה כלל…"

…"סיפורה של יעל אינו מתייחס, כמובן, רק למקצוע האונקולוגיה או הכירורגיה. זכותו של כל אדם חולה למצוא את הרופא הטוב ביותר בשבילו , וכדאי מאד להשקיע בחיפוש ולהצליב את כל פרטי המידע."

אהה! מה עשתה יעל? "היא חקרה הרבה מאד מטופלות ואנשי צוות על רופאים. אספה לה רשימת שמות. בדקה על כל אחד מהשמות חוות דעת ממטופלות שלו וגם מרופאים. נפגשה עם שלושה אונקולוגים שונים. נעזרה באינטרנט, בבני משפחתה ובחברות שביררו עבורה. קשה מאד היא עבדה, אבל עכשיו היא מרוצה מאד מבחירתה".

יעל עשתה מה שד"ר לאופר נמנעה מלעשות או לספר. היה משמח יותר אילו דרך החתחתים הייתה נמנעת מיעל, לולא פגשה, למשל, ספק שירותי ניתוח מהרגע להרגע שמשלים את הכנסתו בלי שום עזרה מהרפואה המשלימה. ממש כמו גליה, גם הוא כנראה לא ויתר על התשלום ששולם לו, ואני רק מנחשת שמדובר ביותר מ 300 או 400 שקלים. רפואה פרטית, אתם יודעים.

עצתי לד"ר לאופר – אם את לא שמחה לקראת המפגש הטיפולי שקבעת, אם את לא מתרגשת אפילו קצת, אם לא הרגשת אפילו טיפה של שפה משותפת – אל תקבעי תור.
זה לא קופת חולים, אף אחד לא יעניש אותך אם תבחרי רופא אחר, יש מטפלים אחרים שיתאימו לך יותר, ברמה האישית, הכלכלית והמקצועית. צריך רק לחפש אותם במידה של רצינות.

וברמה עקרונית יותר:
מיטב המטפלים שאני מכירה הם כאלה שחולקים מידע ומשתפים פעולה עם רופאים, ורואים ברופאים שותפים שלנו בעולם הריפוי, ולא יריבים. כפי שגם את יודעת, לפעמים רופאים מצילים חיים, לפעמים הטיפול שהם מציעים הוא האופציה הכי טובה ואפילו היחידה, לפעמים כדאי להשאיר אותו לסוף או לוותר עליו. זה אולי עושה כותרות נהדרות באינטרנט, אבל האמת מורכבת יותר.

עולם ה"רפואה המשלימה" הוא רחב ומגוון. הוא כולל מטפלים מקצועיים, רציניים ואנושיים שעוזרים להרבה מאד אנשים. הם מוצאים את פרנסתם במקצוע שלהם, ממש כמו שרופא אמור לעשות, ואני לא מדברת על משכורות מנהלים בהדסה). הוא כולל מטפלים בשיטות שונות וברמות ניסיון, התמחות וידע שונות. והוא כולל, למרבה הצער, גם אנשים שקיבלו הכשרה מעטה, לא מקצועית, שמטפלים ללא פיקוח ממשלתי, בין השאר בגלל עמדות כמו אלה.

הסיבות בגללן אנשים פונים לטיפולים הוליסטיים גם הן רבות ומגוונות, ובמקרים רבים זה פשוט משום שבני אדם, גם אם "רק" כואב להם הראש, מחפשים ריפוי גם בקשר הטיפולי עצמו. בהקשבה, בנתינת כלים להתפתחות למטופל עצמו, במפגש האנושי שפותח דלתות אל מרחב שמעבר ללקיחת כדור או הפקדת הגוף בידי אדם אחר, משכיל ורציני ככל שיהיה.

 

 

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

במהלך סוף השבוע הזה עברנו די בקצרה על היסודות של ארבע האמיתות הנאצלות, הלימוד הראשון של הבודהה על פי כל הכתבים המסורתיים. כולם מסכימים שהבודהה הניע את גלגל הדהרמה בפארק הצבאים בסארנאת' לחמשת תלמידיו כשלימד את ארבע האמיתות. כמובן שבאופן שהוא לימד אז הם כולם הפכו ל arhats מיד… אז אני מצטערת, אבל לא נורא (צוחקת). אבל המסר עדיין כאן: שישנה בעיה, יש סיבה לבעיה, יש פתרון ויש דרך להפעיל את הפתרון ולסיים את הבעיה. אז למרות כל הדיבור על dukkha, dukkha, dukkha, זה בעצם מסר מאד מעודד כי אם לא נקבל את העובדה שאנו חולים לעולם לא ננסה למצוא תרופה. וזה בעצם מעודד מאד לשמוע שכן, אנו חולים אבל זה לא סופני, אפשר להירפא אם משתמשים במרשם הנכון, כולנו נשמח לשמוע מרופא שיש תרופה והריפוי אפשרי. יש עוד שאלות?

שאלות

שאלה: השאלה שלי קשורה לפרנסה נכונה. שמעתי על מכשפות או מכשפים וגם פרוצות שהגיעו להארה, תוכלי להסביר זאת?

ט.פ: כמובן ששניים מתלמידיו הראשיים של הבודהה, אחד היה אנגולימלה שהרג 999 אנשים וחיפש את ה-1000 כשפגש בבודהה. בלי להיכנס לכל הסיפור, למרות שהוא די מרתק – הוא רדף אחרי הבודהה עם סכין שלופה כדי לכרות את אצבעו – הוא נקרא אנגולימלה שפירושו שרשרת של אצבעות, ורצה להשיג את האצבע האלף שהיא של הבודהה. הוא רדף אחריו ולא השיג אותו וקרא לבודהה לעצור! והבודהה אמר: אני עומד במקום, אנגולימלה, האם אתה עצרת? והוא הבין, ואחרי 999 איש שהרג הוא הפך לנזיר. כמובן, אנשים ידעו שהוא היה שודד קודם וכעסו מאד, תקפו אותו והיכו אותו והבודהה אמר: ובכן, זה מחיר מאד נמוך לשלם על כל הקארמה הכבדה שצברת. אבל בכל מקרה, בסוף הוא הפך ל arhat והגיע לנירוונה. אחת מידידיו האהובים של בודהה היתה אמבאפלי, שהייתה יצאנית צמרת פופולרית מאד בקרב צעירי העיר. פעם אחת היא הזמינה את הבודהה לארוחת צהריים עם כל הנזירים שלו, ואז גם אצילים צעירים הגיעו אל הבודהה והזמינו אותו למחרת לצהריים. הוא אמר איני יכול, כבר הבטחתי לאמבאפלי שאבוא. הם מאד כעסו שהוא העדיף זונה על פניהם וניסו לשחד אותה כדי שתוותר על אירוח הבודהה, אבל היא סירבה. היא הגישה לבודהה מזון ואירחה אותו בגן שלה ובעצמה הפכה לנזירה ו – arhate. אז כבר מזמן הבודהה יש דוגמאות לרוצחים ולזונות שמגיעים להארה, זו לא המצאה של הטנטרה, אלא הגיע ממקורות מוקדמים. כי לא משנה מה נעשה, הטבע המהותי של התודעה הוא טהור. ברגע שזיהית את זה, כל השאר מתפרק ולא נוצרת עוד קארמה. אנו יוצרים קארמה רק בפעולה מתוך אגו. כשאנו מעבר לאגו איננו יוצרים קארמה, אין מי שייצור אותה. כמו שאמרתי עם החרוזים, אם תחתוך את החוט כולם יפלו. נכון? זה כמו הגלגל, המרכז שלו נעלם ואולי הגלגל יסתובב עוד קצת, ותהיה עוד קצת קארמה מהגלגול הזה והיא לא תמשיך הלאה את הגלגול הבא. מי שנהיה, באפשרותנו להגיע להארה בלי קשר למה שעשינו בעבר כמו מילרפה. מילרפה הרג 30 איש ועדיין הגיע להארה בגלגול חיים אחד. זה לא שעלינו ליצור קארמה רעה כדי להשתחרר. לכן עדיף ובטוח יותר לחיות אורח חיים נכון, ולחיות מבלי לגרום נזק מאשר ליצור בעיות להמון אנשים. אבל גם אם עשינו את הדבר הכי נורא בעולם, עדיין נוכל להשתחרר בגלגול חיים אחד, אם נתאמץ נכון. כי כל זה ברמה יחסית, לא מוחלטת. ברמה המוחלטת אנו טהורים לגמרי. אין שום דבר שנוכל לעשות שיזהם את המרחב העצום של השמיים. זה רק העננים, לא השמיים. כשאנו מבינים זאת הבנה מוחלטת, כל השאר מתפרק. בינתיים עדיף ליצור קארמה טובה מאשר רעה, זה בטוח.

שאלה: האם תשומת לב וריכוז הם אותו דבר?

ט.פ:  כן ולא. ריכוז במובן הזה, הוא כאשר אתה יושב ועובר דרך הרמות השונות של תרגול, ותשומת לב הוא משהו שאנו לוקחים אתנו לכל מקום. כמובן שכדי להכנס לריכוז יש צורך בתשומת לב, אבל במקרה הזה, תשומת לב מתקיימת יותר במצבים כמו הליכה, ישיבה, עמידה וכן הלאה בתוך חיי היומיום. היכולת הזו להישאר ממורכזים, שמתחזקת על ידי הישיבה, ישיבת הריכוז הפורמלית, ומביאה אותה אל חיי היומיום שלנו. הם שונים מעט אבל כמובן תומכים זה בזה. כשאתה יושב, למשל, למדיטציית ויפאסנה, כמובן שאתה זקוק לתשומת לב וריכוז במה שאתה עושה, זו פעולה שונה של התודעה כי אתה חוקר, תשומת לב כשלעצמה אינה חקרנית, היא רק מתבוננת.

שאלה: אני מבין שהבודהה היה מאד בעניין של נזירות וידבר על כך הרבה. יש המון חוקים…

ט.פ: נכון (צוחקת)

– היו הרבה סגפנים בהודו לפני הפיכת הבודהה לבודהה, זו מסורת בהודו שנמשכת מאז עד היום. דבר נוסף שממשיך להתקיים הן ציפיות מאנשים או להתחתן ולהקים משפחה או להתנזר. ועליך לבחור באחת האפשרויות האלה. אז להיות אדם שוויתר, מסוג כזה או אחר, זה מקובל בהודו, כל אפשרות אחרת היא מוזרה…

ט.פ:  באופן מסורתי…

שאלה: בתרבות שלנו יש סוגים שונים של מוזרים שמקובלים לגמרי, אך לא בהודו. כמו גירושים, זוגות הומוסקסואלים ועוד.

ט.פ: זה מוזר בעיניך?

– אני לא חושב שזה מוזר ורוב החברה שלנו מקבלת את זה, לא כולם, כמובן, אבל הרבה יותר מאשר בהודו המסורתית. ואני מכוון לשאלה, שאולי, אוי ואבוי, בימים אלה אנו כבר לא זקוקים כל כך לנזירות כי התרבות שלנו לא יכולה להתמודד עם אנשים שעושים דברים באופן קצת שונה. יש לי חבר, הוא אמריקאי ונזיר והוא מתמודד עם הרבה קשיים, פשוט מללכת ברחוב והאנשים מעירים לו כל מיני הערות…

ט.פ:  אולי המערב צריך להתחנך…

–          אני מסכים לגמרי וזוהי רק ההתחלה של נזירות בודהיסטית במערב, לא?

ט.פ: הם מכירים את הדלאי לאמה…

– כן, שהוא דוגמה נהדרת לנזיר בודהיסטי, אבל אני תוהה… הזכרת אתמול שהיו אנשים שהגיעו להארה והם לא היו נזירים, אבל לפי האופן בו התפתחו דברים ב 2500 שנים, ישנו רושם שעליך להיות נזיר על מנת להגיע להארה, אבל זה לא נכון…

ט.פ: במסורת הטיבטית הרבה מאסטרים גדולים היו נשואים…

–          נכון, מילארפה לא היה נזיר

ט.פ: גם לא מארפה. גמפופה היה.

– העניין הוא, הזכרת אתמול גם שהרבה מהטקסים והתרגולים וכניסה לנזירות יכולה להפוך למכשולים בעיקר למערביים כי זה כזה עניין גדול והם מקבלים כל כך הרבה כבוד…

ט.פ:  לא ממש..

–          באסיה כן, במערב זה לא מובן אז זה תלוי היכן אתה באמת חי. במקרים מסוימים זה יכול לחזק את האגו במקום לשחרר אותו.

ט.פ:  נכון

–          אז זה כמו האפליה שנשים חוות בבודהיזם. נשים לא מקבלות הרבה כבוד או מהימנות בקרב בודהיסטים ותיקים מסוימים, וידוע לי שאת לקחת את הנדרים כאישה…

ט.פ: ובכן, רק כל עוד נשים נמצאות במצב של כניעות ושיעבוד. אם יגיע זמן שבו לגברים יהיה קשה לקבל את ההזדמנות אז אשאף להיות גבר.

–   אבל אני שואל אם אותו סוג של אמינות והערכה ניתנים למי שלא התנזר.

ט.פ: אני חושבת שזה תלוי מאד באיכויות האישיות שלהם. במיוחד במערב, רוב המורים הבודהיסטים הוותיקים לא התנזרו, והם מאד מוערכים במעגלים הבודהיסטים, לפחות במערב. ללא ספק כיום, משום שבמיוחד באמריקה הפרוטסטנטית, היכן שאין מסורת נזירית כמו שישנה למשל בספרד או איטליה, בהן יש מסורת קתולית כזו. באוסטרליה ואמריקה אין, ישנה מסורת מאד פרוטנסטנטית, כמעט אנטי-נזירות. זה לא יקרה שאלפים רבים של מערביים יתנזרו, אבל לדעתי מה שאנו צריכים אינה כמות אלא איכות. אני חושבת שישנו תפקיד לנזירים, להראות שניתן לחיות חיים שנמנעים מרוב הרכוש החומרי – שאנשים חושבים שהוא חיוני – עם בגדים פשוטים ואחידים, חיים בלי יחסים קרובים או סקס, חיים שמוקדשים למטרות רוחניות פנימיות ועדיין להיות מאד מאד מאושרים. כי מלמדים אותנו שבלי הדברים הללו: בלי הצלחה מקצועית, בלי יחסים אינטימיים, בלי שפע חומרי, אנחנו מקופחים. אז להוכיח שבעצם זה אינו קיפוח, אלא חופש ושמחה גדולים. והלב גם הוא פתוח להכיל את כל הברואים במקום רק את האחד המיוחד. זה מאד חשוב שאנשים יראו זאת.

–   זה הסטריאוטיפ, שאם אין לך את כל הדברים האלה..

ט.פ: כן אבל צריך שמישהו יוכיח זאת.

–          נכון. את עצמך הלכת נגד הסטריאוטיפ. אנו זקוקים לאנשים כמוך בעולם, אבל אני תוהה אם יכולת לעשות את אותו דבר מבלי להתנזר? אני תוהה הרבה על המוטיבציה מאחורי ההתנזרות.

ט.פ: הו, זו ברכה נהדרת להיות חלק משושלת שהחלה בבודהה עצמו והמשיכה מבלי להישבר עד היום. בכנות, זו באמת אחת הברכות הגדולות של חיי רק לחשוב על כך. חסרת ערך ככל שאני עצמי אהיה, בכל זאת אני חלק מהחזקת השושלת היום. לכן אנו עובדים קשה לתת את אותה ההזדמנות, לעשות אותו דבר, אם אחרים רוצים! זו אינה חובה, בחלק מהאנשים יש קול שקורא לכך ולחלק אין. ביחס לתרגול הבודהיסטי עצמו, בכנות, אני לא חושבת בהכרח שזה ישנה הרבה. כי הדהרמה היא בלב וישנם נזירים מאד חומרניים, וישנם שאינם נזירים שאינם חומרניים כלל. אבל למה הבודהה התחיל את הסנגהה? בואו לא נהיה שאננים. הדבר הראשון שעשה אחרי שישב בין עצים כשבע שנים, כשקם והלך לסארנאת' והניע את גלגל הדהרמה, הוא קיבל לנזירות את חמשת חבריו והתחיל את הסנגהה. מדוע? בכנות, אני יודעת שהחדר מלא בlaypeople והסנגהה כל כך קטנה, אבל הסיבה שהוא החל את הסנגהה היא שלמרות שכולנו מסוגלים להגיע לשחרור, להארה, ההפרעות של חיי בעלי הבתים כל כך גדולות בהשוואה להפרעות שבחיי המנזר. בחיי נזירות אין לך קריירה, משפחה, מערכת יחסים, אין הרבה בידור, לא צריך לדאוג למראה החיצוני, כל כך הרבה דברים שלא צריך לדאוג להם. ואפשר להקדיש את הזמן ללימודים, לתרגול, לריטריטים, אין לך אחריות של גידול ילדים, לדאוג שמערכת יחסים תמשיך להתקיים. האם זה דבר טוב ואפשר יכול להיכנס כך לדרך הדהרמה? זה לא הנושא. כמובן שניתן להתייחס למערכת יחסים, קריירה וגידול ילדים כדרך רוחנית, אבל זה אתגר גדול יותר מהנזירות שהיא פשוטה יותר, היא כמו חרב. המלך Milinda אמר למורה שלו Nagasena: אם גם נזירים וגם בעלי בתים יכולים להגיע להארה, למה לטרוח להתנזר? והמורה אמר, זה כמו כידון, אם תשים עליה הרבה דגלים וקישוטים, כאשר תזרוק אותה למטרה, סביר שהיא תעוף בדרך לא ישרה ותיפול מכובד כל מה שעוטף אותה. אבל אם יש לך כידון שאין עליו כלום ותשלח אותו למטרה הוא יגיע בצורה חלקה. זה ההבדל בין חיי הבית וחיי נזירות.

בואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו מאד נוטים להסחות דעת. בעיית ה dukkha היא בעיה של השתוקקות והיאחזות. זה מאד קשה לא להיאחז בחיים רגילים כי זה לא מה שהחיים מכוונים אליו. כמובן שאפשר לאהוב בלי לאחוז, ואם אתה מצליח זה נהדר. אבל רוב הזמן אנו משלים את עצמנו. המחשבה שלנו על לאהוב היא רק עוד היאחזות. זה הרבה יותר קשה. כמובן יש אנשים שעושים זאת, כפי שאמרתי, בבודהיזם הטיבטי רבים מהמורים הגדולים נשואים, ויש להם ילדים שהם אוהבים ודואגים להם. אבל בכל זאת ההפרעות של חיי הבית והכיוון שלהם להיאחזות ותשוקה יוצרים קושי גדול יותר, גם אם לא בלתי אפשרי, לקחת את כל זה אל תוך הדרך. מנקודת מבט נזירית זה הרבה יותר פשוט, פשוט לא צריך לדאוג לכל זה. לכן הנזירות המשיכה להתקיים עד היום בארצות בודהיסטיות ובאופן מאד חיוני. כי ה laypeople העריכו כמה חשוב שתהיה נוכחות נזירית בקרבם, שהם יכלו לכבד ולהעריך. כמובן שמדובר בבני אדם, לעיתים קרובות הנזירים עצמם היו רחוקים מהאידיאל, אבל בעצם העובדה שהם לובשים גלימות הם ייצגו משהו מאד חשוב. בלי הדוגמה הזו בקרבנו קל מאד לשכוח במה מדובר ולהיעשות שאננים. אתם מבינים? הבודהה עצמו אמר שארץ בודהיסטית היא זו שיש בה סנגהה כפול ארבע. הארבע היא סנגהה של נזירים, נזירות, נשים וגברים שאינם נזירים. ארבע זה יציב כמו רגלי שולחן. אם חסרה אחת מהן אין יציבות וזו לא ארץ בודהיסטית אמיתית.

שאלה: מהי התרופה הטובה ביותר לתבוסתנות?

ט.פ: חשוב מאד לעודד את עצמנו, לזהות שהפוטנציאל בתוכנו ואינו משתנה. אם אנו מרגישים תקועים, זה משום שאנו לא מתאמצים מספיק ועלינו להפסיק עם התירוצים ולעבוד על זה. אחת הצורות של עצלנות היא להמעיט בערך עצמנו ולחוש שאיננו יכולים להגיע להגשמה, זו בעצם צורה של השתמטות מהעבודה. נזכיר לעצמנו שוב ושוב את טבע הבודהה שלנו ושהפוטנציאל באמת קיים בתוכנו. בטנטרה, כמובן, שקשורה לארבע האמיתות הנאצלות אבל ברמה אחרת, המתרגל רואה עצמו כאלוהות, רואה את עצמו כדמות המוארת לחלוטין שלו, שומע את כל הצלילים כמנטרות וכל המחשבות העולות הן משחקה של תודעת החכמה. גם זה נועד לעודד אותנו לזהות את הפוטנציאל האמתי שלנו. אנחנו טארה, אנחנו מאנג'שורי. בוודאי שאנחנו, מי אם לא אנחנו? וחשוב מאד בטנטרה לפתח את מה שנקרא גאווה של אלוהות, או אגו אם תרצו, התחושה של להיות האלוהות ושאנחנו באמת היא. רק בטעות זיהינו עצמנו עם מישהו שהוא לגמרי רגיל. כי למעשה איננו רגילים, אנחנו יוצאים מן הכלל. וכמובן לא רק אנחנו, כולם יוצאים מן הכלל. הכוונה לא לומר, "אני טארה, מסכנים בני האנוש שם…" טנטרה עוסקת מאד בטיהור התפיסה שלנו וביכולת לראות אנשים וגם בעלי חיים כמיוחדים, לראות את פוטנציאל האלוהות שלהם, כולנו אלוהיות בעצם. רק שטרם זיהינו זאת. באופן הזה, אם נחשוב על כך באמת ונעשה מדיטציה, ונעשה זאת בשכנוע אין שום סיבה לחוש תבוסה. במסורת הטיבטית מדברים הרבה על הלידה יקרת הערך כבן אנוש, ולדעתי כולכם צריכים לחשוב על כך. כמה ברי מזל אנחנו. כל אחד ואחת מהיושבים כאן הוא כל כך בר מזל ביחס ל- 95% משאר העולם! כנקודת פתיחה נולדתם כבני אדם, וגם כאלה שזכו להשכלה. חשבו רק על זה. אתם יכולים לקחת ספר בשפתכם ולא רק לקרוא אלא להבין. רבים מהטיבטים, גם אם הלכו לבית ספר, יכולים לקרוא ספר אבל הם לא יבינו אותו. גם הנשים במנזר שלנו, אלה שהלכו לקולג', הנערות הטיבטיות יקראו ספר דהרמה באנגלית ולא בטיבטית כי קל להן יותר. והן בעלות השכלה. אז רק חשבו על זה! אתם יכולים לפתוח כל ספר ועם קצת מאמץ תוכלו להבין פחות או יותר הכל. זו פריבילגיה אדירה. רוב הטיבטים לא יכולים לעשות זאת, אפילו נזירים ונזירות לא. קשה להם מאד לקרוא את שפתם ולהבינה. ויש לכם את החופש לחשוב כל מה שאתם רוצים, להאמין בכל מה שתבחרו להאמין. בכמה ארצות בעולם ניתן לעשות זאת? אסור להאמין, צריך להאמין במה שהממשלה  או מוסד דתי כלשהו אומרים לך להאמין, אסור לך לחשוב, לתרגל, לעשות עם החיים שלך מה שתבחר. יש לכם כל כך הרבה זכויות! איפה התבוסתנות? יצרתם תנאים ונסיבות מדהימים כדי להיוולד בלידה הזו אז תגידו תודה ותמשיכו לעשות מה שצריך. באמת אל תדכאו את עצמכם. כולנו כל כך ברי מזל שנולדנו החיים האלה ואם נבזבז אותם לא נקבל אותם בחזרה. אז עלינו להשתמש בהם בצורה הכי טובה כדי שכאשר נמות, ומי יודע מתי, נוכל למות בלי חרטות. אנו יכולים למות במחשבה שעשיתי את הטוב ביותר עם החיים האלה כדי להועיל לעצמי ולאחרים. קיבלתי חיים טובים כי איכשהו בעבר יצרתי את התנאים והנסיבות הנכונים לחזור לחיים הספציפיים האלה. אז אפיק את המיטב ממה שיש לי עכשיו, אין זמן טוב יותר ולידה טובה יותר מזו של הרגע הזה. אז תפסיקו לחשוב מחשבות שליליות. תעריכו באמת את מה שיש לכם והפיקו מזה את המיטב. כי באמת, ככל הנראה, לפחות ל 95% משאר העולם אין את הפריבילגיות הללו. אנו חושבים שזה מובן מאליו אבל למעשה זה נדיר. נדיר מאד. עם האינטליגנציה שלכם, ההשכלה והחופש פגשתם גם את הדהרמה. כמה נפלא! אל תבזבזו אותה במחשבות שליליות. זה כזה בזבוז. לכו על זה עכשיו כשההזדמנות בידיכם.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (11) תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (10) צמחונות, פרנסה נכונה, מאמץ נכון

שאלות

שאלה: אמרת שהאישיות לא מתה כשמגיעים לנירוואנה. אני סקרן לגבי ההגדרה של אישיות והקשר בינה לבין האגו, ומהו ההבדל בין נירוואנה והארה?

ט.פ:  במפגש עם מישהו מואר כמו הוד קדושתו הקרמפה, דילגו קיינטסה רינפוצ'ה, דודג'ום רינפוצ'ה, קמטרול רינפוצ'ה, ניתן היה להרגיש את עומק ההבנה שלהם והחוכמה, אך הם עדיין בני אדם עם האישיות שלהם. זה לא שהם היו זהים זה לזה. תסתכל על הבודהה ותלמידיו, הם היו מאד שונים זה מזה. זה לא שאתה הופך לאיזה כתם אמורפי כשאתה מואר. באופן מסוים הטבע האמתי שלך נעשה חי יותר, אך זוהי אישיות עם חכמה וחמלה מוארת, ולא כזו שמסובכת בהרבה בעיות פסיכולוגיות. כלומר, אם ננקה את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, בדרך מסוימת נהפוך לחיוניים יותר, מבלי להיות מונעים על ידי האגו. אני חושבת שמוארים, כל אחד מהם הוא אינדיבידואל אבל יש להם במשותף את האהבה, הנדיבות וההבנה העמוקה, בביטויים שונים. חלקם יכולים להיות מלאי זעם, לדוגמה, ומאד אקסצנטריים, אבל מתחת לזה, בבסיס, ישנה תודעה עצומה, פתוחה ורחבה ומודעות שבה הם ממלאים כל תפקיד שעליהם למלא. על פי המסורת, אם אתה מגיע לנירוואנה אתה משתחרר, אבל זה לא Buddhahood, אליו קשה הרבה יותר להגיע. לדוגמה, כאשר הבודהא שקיאמוני היה בודהיסטווה – על פי הטקסט – הוא פגש בודהה שאמר לו: עכשיו אתה נכנס לנירוואנה. והבודהה שהיה בודהיסטווה אמר: לא, אני שואף להארה מלאה ולהפוך לבודהה. והוא נענה: במקרה הזה זה ייקח לך עידנים בלתי ניתנים לחישוב, אבל לך על זה. וכך הוא עשה. ולכן הוא נקרא בודהה שקיאמוני וכל תלמידיו שהגיעו להארה לא נקראו בודהה, אלא arhat. הם הגיעו לשחרור ככל שהבינו באמת את ה non-self, ולחלוטין השמידו את הזיהומים אבל לא קבלו את הידע חובק הכל של הבודהה. הם לא יכלו להתחיל דרך חדשה להעברת התורה. את זה רק הבודהה שגילה מחדש את הדרך יכול, הם רק הלכו בדרך שהוא גילה מחדש. כך שבטקסטים של המאהיאנה להפוך לבודהה… אתה הופך ל – arhat ונכנס לנירוואנה ובמוות ל pari nirvana אבל זה לא עוזר לאף אחד אחר. אתה יודע שזה עזר לך ולכל מי שפגשת בגלגול הזה ולמד ממך, אבל אחר כך אתה בנירוואנה. בודהיסטווה הם אלה שלקחו את השאיפה, הנדר להגיע להארה, לא רק כדי להועיל לעצמם אלא כדי לשחרר את כל הברואים. זה כל כך הרבה יותר עצום, זה רעיון שונה לגמרי. זה כמו להיות בבית בוער ולברוח ממנו אבל מה עם כל מי שנשאר בתוכו? אז ישנה השאיפה לקחת אתך את כל השאר מכיוון שאתה כבר בחוץ. לכן זה לוקח הרבה יותר זמן. בסוטרת המאהיאנה הרגילה זה לוקח 'שלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב'. משום שזה לוקח כל כך הרבה זמן, תקופות קוסמיות, להפוך לבודהה, התייחסו לזה כאל 'עלינו להאיץ קצת את הדברים', והטנטרה הבטיחה הארה תוך אחד עד שמונה גלגולי חיים. שמונה גלגולים נראה ממש מהיר ביחס לשלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב!

שאלה: אז כל סיפורי החיים על גורו רינפוצ'ה, מילארפה וכו', האם הם אינם בודהות?

ט.פ:  ובכן, בודהה בודהה. מה משמעות בודהה? מצד אחד ישנה ההגדרה המסורתית של המאהיאנה שאומרת שיהיו אלף בודהות בעידן הזה. מתוכם היו לנו ארבעה או שבעה, תלוי בספירה שלכם. אז עוד יש לנו תשע מאות תשעים ומשהו. בספירה הזו לא ניתן שיהיה יותר מבודהה אחד בו זמנית ולא יופיע בודהה עד שהדהרמה של הקודם תעלם כליל. Maitreya בודהה שנחשב לבודהה הבא שמחכה ב Tushita heaven, לא יכול להופיע כל עוד יש אפילו מילה אחת מהדהרמה של שקיאמוני בודהה בעולם. כשהיא תעלם לגמרי, הוא יוכל להופיע. מנקודת מבט של המאהיאנה בודהות הם מאד נדירים ומתקיימים רק אחד בכל זמן. אבל מנקודת המבט של הניסיון, כמובן שאנו מתייחסים למתרגלים הגדולים כבעלי אותה רמת היווכחות בטבעם האמתי כמו שיש לבודהה. מה שאין להם זו אותה רמה של ידיעת כל עצומה. יש סוטרה מפורסמת שבה הבודהה הרים חופן עלים ביער ושאל – מה גדול יותר, מספר העלים ביער או בכף ידי? וכמובן שתלמידיו ענו: ברור שהעלים ביער הם אינסופיים והעלים שבידך בודדים. הבודהה אמר: הידע שלי הוא כמו העלים שביער, ומה שאני מלמד אתכם הוא כמו העלים שבכף ידי. אבל בכל זאת, מה שאני מלמד הוא מה שאתם זקוקים לו כדי להגיע להארה, אין לכם צורך בשאר. אז התודעה יודעת הכל שרואה את העבר ואת ההיווצרות וההיעלמות של כל הברואים, ורואה לתוך העתיד בעידנים אינספור, את זה אני משערת שאין להם. יש להם איזו תפיסה על טבעית ויכולות כלשהן, אבל לא את ההבנות האינסופיות הקוסמיות של הבודהה. למען המסירות, פתיחת הלב והיכולת שלנו לתת אמון, אנו רואים את המורים שלנו כשווים לבודהה, אבל הם עצמם לעולם לא יטענו כך. כל לאמה שפגשתי – כולל הקרמפה הקודם – אמר, אני בדיוק כמוך, צועד בדרך… ואני הייתי אומרת הו, כן, רינפוצ'ה והלוואי שהייתי כמוך. אך הם רואים עצמם כהולכים בדרך וכבודהיסטוות למרות שלעולם לא יאמרו על עצמם שהם בודהיסטוות ברמה גבוהה יותר. גם זה רק עניין של מילים, גם משום שהארה – מה משמעותה? משמעותה שונה עבור אנשים שונים. אבל על פי המסורת בודהות נדירים מאד. בגלל המסירות אנו מהללים כל מי שהגיע להארה, כבודהה.

שאלה: האם תוכלי להרחיב על אי לקיחת חיים בהקשר לאי צמחונות?

ט.פ: הבודהה עצמו –  בניגוד לנאמר בסוטרות מהאיאנה מסוימות – כמעט בוודאות לא היה צמחוני. אני אומרת זאת כצמחונית בעצמי מזה 40 שנה ואיני מגנה על עצמי. אך נראה שהבודהה לא היה צמחוני ובן דודו השובב Devadatta רצה להצהיר שעל כל הנזירים להפוך צמחונים. הבודהה סירב. הסיבה לסירובו הייתה שהנזירים היו משוטטים ומקבלים כל מה שניתן להם כנדבה לקערת המזון שלהם, והם לא היו אמורים להיות בעלי העדפה. יש סיפור על מצורע שנתן מזון לנזיר והאצבע שלו נפלה לתוך הקערה והנזיר אכל אותה. במילים אחרות – אין לעשות הבחנות, זה הרעיון. לכן נאמר שאם אתה עצמך לא הרגת, אם לא ביקשת שהחיה תיהרג, או אם לא היית מודע להריגת החיה עבורך, אז זה טהור ומותר לך לאכול. זה כלל. כתוצאה מכך צמחה הרבה צביעות. בארצות המהאיאנה כמו סין, טאיוואן, קוריאה, וייטנאם וכדומה, הבודהיסטים הכנים מנסים להיות צמחונים. הם מתייחסים לסוטרות מאהיאנה מסוימות כהדרכה, כאלה שמתנגדות מאד לאכילת בשר. אבל כידוע, טיבטים למשל, הם קרניבורים בצורה יוצאת דופן והם מצדיקים זאת באמירה שזו ברכה לבעלי החיים להיאכל, במיוחד על ידי לאמות. אני לא יודעת אם החיה תתייחס לזה באותו אופן. כמובן שטיבט הייתה ארץ קרה וצחיחה מאד ולא היה הרבה מה לאכול אבל אפילו בטיבט היו לאמות צמחוניים למרות הקושי. יש ספר נהדר מאת Shabkar Rinpoche בשם 'Food of Bodhisattvas' עם הקדמה נפלאה שמגנה על הצמחונות, ולגמרי מבטלת כל דבר שטיבטים עשויים לומר להגנתם. הטקסט המקורי נכתב על ידי שאבקר רינפוצ'ה שהיה לאמה נפלא מהמאה ה-19, הוא היה צמחוני לגמרי, וכותב להגנת בעלי החיים. לדעתי הדבר החשוב הוא, בין אם אדם הוא צמחוני או לא, לצמחונות אין שום קשר להארה, כי רבים מהלאמות הגדולים ביותר של טיבט כולל מילארפה וגורו רינפוצ'ה לא היו צמחונים. כיום, כמובן, כשחיים בהודו, ישנה רגישות גדולה יותר לרגשות של המערביים ושל ההודים, וחשיבה על כך. בהודו יש כל כך הרבה יותר אפשרויות למזון שלא היו קיימות בטיבט, רבים מהלאמות הצעירים ואפילו חלק מהמנזרים הפכו צמחוניים. ואני יכולה לומר שמי שבישרו את זה היו המנזרים לנשים, שלעתים קרובות הפכו צמחוניים לפני אחרים. המנזר שלנו תמיד היה צמחוני וכך עוד מנזרי נשים רבים. כמו כן, ישנו כוח קטן וחזק של צעירים טיבטים שמסתובבים ומראים את סרטי האימה של מה שקורה לבעלי חיים שמגדלים לשחיטה, וזה מאד משפיע על הלבבות, ואנשים לוקחים נדר לפחות להפחית את צריכת הבשר שלהם או לוותר עליה כליל. אז לאט לאט אנשים מתחילים לחשוב על זה, אבל זה טבוע כל כך בזהות הטיבטית שבעצם זה מאד קשה. אפילו כמה מהלאמות הגדולים… לדוגמה, הפעם הראשונה שלקחתי את נדר הבודהיסטווה הייתה מראש שושלת, לא אומר איזה, לקחנו את הנדר ויצאנו לחגוג בארוחת צהריים שכללה מומו בשרי. ואף אחד לא ראה את זה כ… משהו. מומו בשרי, נהדר! הם לא ראו זאת כצביעות. קודם לכן היו להם דמעות בעיניים איך כל היצורים החיים הם אימהות שלנו וכן הלאה, ואז הם ישבו ואכלו את האימא שלהם! מה אפשר לומר? אבל אני חושבת שככל שניתן עלינו להיות אחראים ולחשוב על מה אנחנו אוכלים, ומכיוון שאין סיבה לקחת את גופו ובשרו של יצור אחר, ואם יכולנו לדמיין מה זה באמת הדבר שאנו אוכלים סביר שלא היינו רוצים לאכול זאת, אני באמת חושבת שבעידן הזה אין תירוץ לאכילת גופם של יצורים אחרים. במיוחד כשאנו לוקחים בחשבון את הסבל הנורא שעוברים בעלי החיים, ובמיוחד כיום במערב, בבתי המטבחיים הענקיים וכך גם אפילו בהודו. האימה שחווים בעלי החיים כשהם מבינים שהם עומדים להישחט, בוודאי שהם מבינים. הם מריחים את הדם והם נעשים משותקים. איך אפשר לרצות לאכול את הבשר שלהם, הספוג באימה? זה לא יכול להיות דבר טוב.

שאלה: תוכלי לדבר קצת על האגו הבור והעקשן שממשיך להציף מחשבות שמפרידות אותנו, ואנרגיה מלאת זעם שמתקרבת אליו?

ט.פ: יש לנו 3 דקות (צוחקת). כעת אנו עוסקים בארבע האמיתות הנאצלות שבבסיסן אינן עוסקות באנרגיות של זעם, ואני לא רוצה להיכנס לזה כי זה נושא אחר. הבעיה עם האגו היא הבעיה עם האגו, וזה שכל מה שאנו עושים, חושבים או אומרים נע סביב תחושת האני. כל הדרך הבודהיסטית, בכל רמה שנתרגל, בבסיסה עוסקת באיך להבין ולהעלים, להפוך את האני אני אני הערמומי הזה שבמרכז כל המחשבות והרגשות שלנו, לשקוף. לאורך הדורות פותחו טכניקות שונות כדי לעזור לנו, קודם כל, לראות את היקף הבעיה ולהמיר אותה, כך שהאגו עצמו יכול לשנות צורה. זה מאד שימושי ברמה מסוימת, אבל כשאנו חושבים שזה מי שאנחנו, בניגוד לטבענו האמתי זו בעיה. לא רק שיש לנו אגו אלא שהוא מאד מעוות ומשקף בהתמדה את הכל בצורה מעוותת. איננו רואים כלל את הדברים כפי שהם, רק דרך העדשות המסובכות והרעילות של תחושת האני. הבעיות שלנו לא נגרמות על ידי רעידות אדמה וצונאמי, זה מינורי ביחס לבעיות שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים דרך העדשות העקומות של הטרדות האגוצנטריות שלנו. והעובדה שאיננו מבינים איך הדברים באמת ומי אנו באמת.

כל הדרך הבודהיסטית ברמה אחת היא למידה לזהות את הבעיה, ואז לעבוד ברצינות על הפתרון. עד אז אנו רק מסתובבים סחור סחור. בכל פעם שמתרחש איזה אסון, מלחמה גדולה, אנחנו אומרים עכשיו הבנו, לעולם לא עוד! ואחר כך זה מתרחש שוב. כל אלפי השנים האלה, ולא למדנו. אותן הטעויות שוב ושוב בכל משפחה, בכל חברה, בכל מדינה. בני אדם אמורים להיות אינטליגנטיים, כמה טיפשים אנו יכולים להיות? ועדיין, אנחנו כן אינטליגנטיים, קיים בתוכנו הניצוץ של אינטליגנציה אמתית, אבל איך לגלות אותו ולעזור לו להתרחב עד שהאינטליגנציה תנהל אותנו ולא האינסטינקטים החייתיים. כל הדרך הבודהיסטית בעצם היא ללמוד להתמיר את האגו. אם הבודהה היה יושב כעת מולכם אני בטוחה שהוא היה אומר בעקרון את אותו דבר, אולי היה משתמש בשפה יותר גבוהה. "אנחנו בצרות, למרבה המזל יש לכך סיבות, ישנה דרך החוצה והנה ההנחיות כיצד. מסדרים את הגוף, המחשבה והדיבור שלכם ואז מצבכם ישתפר". זהו מסר נצחי אבל בעצם ב 2600 השנים שחלפו כמה אנשים באמת לקחו את התרופה? למדו אותה, ניתחו אותה, דיברו עליה, חשבו עליה, כתבו עליה ספרים, סגדו לה והשתחוו, הבעירו קטורת, הללו והתפללו… אבל כמה באמת בלעו את התרופה? כמה מאתנו באמת לוקחים את התרופה? חלק מאתנו מתרגלים כבר שנים על שנים. כמה האגו נחלש בזמן הזה? כמה אנו באמת חושבים בספונטניות על טובת אחרים לפני טובתנו? חלקנו כן, כמובן. וחלקנו ללא ספק צריכים לעבוד קצת יותר קשה.

*

אולי תשמחו לשמוע שבעצם כבר עסקנו בחלק הבא מתוך דרך השמונה, הוא הדיבור הנכון. עסקנו בו כשדיברנו על הנדרים. עד כה עסקנו בהשקפה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. כמו שאמרתי, דיבור נכון הוא דיבור אמת, כן, נדיב, שאינו מפלג, דיבור שיוצר הרמוניה, דיבור שאינו סתם פטפוט חסר משמעות, אלא מועיל, מעודד ולא מסיח דעת. הרבה ממה שדיברנו עליו הוא דיבור מסיח דעת, לשם דיבור, וזה לא דבר טוב, שיחה שיש לה משמעות ומטרה אמתית היא טובה, שנותנת עידוד והשראה לאנשים. זהו דיבור נכון.

המרכיב הבא של הדרך הוא פרנסה נכונה. אנשים רבים שואלים האם פרנסה נכונה לא נכללת בפעולה נכונה? במובנים רבים כן, ומעניין שהבודהה הפריד לקטגוריה שונה, אבל כולנו מבלים חלק נכבד מזמננו בעבודה ובפרנסה. לכן, לדעתי, הבודהה סימן זאת כשטח נפרד של מודעות. איזו פרנסה תהיה הרמונית עם דרך הדהרמה ואיזו לא? אפשר להניח שלהיות נזיר או נזירה נחשב כאורח חיים נכון. להיות קצב או דייג או סוחר סמים, או כל משלח יד שסותר ישירות את קיום חמשת הנדרים או מונע מאחרים לקיימם, כמובן שייחשבו כפרנסה לא נכונה. אתם מכירים את הג'אינים? ג'איניזם היתה מסורת דתית רוחנית שהתקיימה בזמן הבודהה. גם היום יש כמה מליוני ג'אינים בהודו. הם חיו בזמן הבודהה ונדדו באותו אזור, למרות שידוע שבודהה נפגש עם לא מעט ג'אינים אבל הבודהה ומאהווירה, מייסד הג'איניזם, לא נפגשו, ככל הידוע לנו. מעניין שכללי ההתנהגות לנזירים ונזירות ג'אינים דומים מאד לאלה הבודהיסטים, ובחלקם זהים. הג'איניזם מבוסס על Ahimsa – שמשמעותו אי אלימות והם לוקחים זאת מאד ברצינות. בארצות בודהיסטיות הרבה אנשים הם קצבים או דייגים, במיוחד בארצות לחוף ים המתפרנסים מדייג או גידול בעלי חיים, וכמובן, בודהיסטים רבים הם חקלאים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים שוחטים אותם. אבל אצל הג'אינים גם לבעלי בתים אסור לעסוק בחקלאות כי חקלאי הורג חרקים, אז אין מה לדבר על דיג וקצבות. באופן מסורתי הג'אינים בהודו עסקו במסחר, לאחר מכן בבנקאות מה שיצר אולי את התוצאה המוזרה – הם הפכו לאחת הקהילות העשירות בהודו. קצת כמו היהודים באירופה של ימי הביניים, שנדחקו לעיסוק בבנקאות ומסחר והפכו לאמידים מאד. הג'אינים הם קהילה מאד משגשגת. הם לקחו את נושא הפרנסה מאד ברצינות ולא נכנסו לשום עיסוק שעלול לגרום למותו של איזשהו יצור חי.

עלינו לשאול את עצמנו – האם אמצעי הפרנסה שלנו מקיימים את הנדרים? אם אנו עוסקים במסחר מכל סוג, האם הוא ישר? האם אנו מרמים אנשים או לא? האם המוצר שלנו שווה את המחיר שאנו דורשים עבורו, וכן הלאה. זה לא שג'וב אחד טוב והאחר לא, אלא להתבונן בכל דרך שבה ניתן להרוויח את מחייתך, האם אתה מקבל סכום הוגן? האם אתה משלם בהגינות לאנשים שאתה מעסיק? להפוך את המקצוע או העיסוק שלנו להרמוני עם העקרונות הרוחניים הבסיסיים שלנו. אז אנשים יוכלו לתת בך אמון, לדעת שאתה עושה את המיטב, לא מרמה, ולא משנה מה התפקיד שלך אתה עושה אותו כמיטב יכולתך ולא מנסה לרמות אף אחד. רבים מכם אינם מועסקים כשאתם כאן, ואף על פי כן, כשתחזרו לארצות המוצא שלכם יש לכם עבודה. מכיוון שאנו מקדישים כל כך הרבה זמן לעבודה עלינו לפחות לקחת את החלק הזה בדרך. זה לא צריך להיות בקונפליקט עם המוסר וההשקפה הבסיסית שלנו, אלא לחזק את המסע הרוחני שלנו. לא לחשוב על דהרמה רק מחוץ לעבודה. בהינדואיזם, יש בהרבה מסורות שימוש בעבודה כתרגול רוחני. כל הנושא של שירות וקארמה יוגה: בכל תפקיד שאתם ממלאים, לשים בו את הלב שלכם, להיות בתשומת לב וזהירות ולהשתמש בו כחלק מהתרגול הרוחני, לא לראות בו מכשול ובזבוז זמן, לראות שעבודה שנעשית היטב בריכוז ממשי, אכפתיות והתלהבות, היא תרגול בפני עצמו. ובמונחים בודהיסטים, לנסות להביא לשם איכות של מודעות, של תשומת לב, בלי להתפזר. לעיתים קרובות הסטרס שלנו לא נוצר מהעבודה עצמה אלא ממתחים עם הבוס, או קולגות, או התנגדות שיש לנו לביצוע העבודה שנראית משעממת וכדומה. לנסות להביא תודעה רגועה ובהירה ורחבה לכל תפקיד שאנו עושים, כל דבר שנעשה בתשומת לב יהיה לו ערך. בצורה כזו אנו יכולים להשתמש בפרנסה שלנו כחלק מדרך השמונה. עלינו לשאוף בפרנסה שלנו, אם ניתן, לעשות משהו שמועיל לאחרים, שעוזר לאחרים, שאנו נהנים לעשות ומאפשר לנו להרוויח בהעסקה הוגנת.

המרכיב הבא שהוא חשוב מאד, הוא מאמץ נכון. כולנו יודעים שדבר בעל ערך לעולם לא מושג ללא מאמץ כלשהו. כמו שאמרו קודם, אם ברצונכם ללמוד מיומנות כלשהי, זה דורש לימוד וחזרה שוב ושוב עד שנהפוך למומחים, עד שנגיע למימוש. אומרים שלוקח 16000 שעות תרגול כדי להפוך אפילו בערך לפסנתרן מיומן. 16000 שעות בממוצע רק שהאצבעות יתרגלו לעבוד. אנחנו יודעים זאת, שכנראה כל מי שיושב שם, על הבמה בקונצרט, התחיל כנראה בגיל 3 והקדיש שעות בכל יום מאז כדי להביא את המיומנות למימוש. אם ברצונך להפוך לספורטאי, לאמן… זה דבר אחד להשיג פלטה ולבלות ככה זמן נהדר עם עצמך, אבל זו לא אמנות גדולה. זה עשוי להיראות ככה, למשל פיקאסו ואמנים גדולים אחרים… אבל העובדה היא שפיקאסו ואחרים בילו שנים על גבי שנים מחייהם… הם יודעים לצייר, איך להשתמש בחומרים, הם לא פשוט פיזרו מהלומות בלי לשים לב. אנו מכירים בזה לגבי דברים חיצוניים, ועדיין אנשים לא רוצים להכיר בכך כשזה מגיע לחיים הפנימיים. לאמן את האצבעות זה דבר אחד אבל לאמן את התודעה… איך אפשר לחשוב שזה יהיה קל יותר לאמן את התודעה? אם אנו יודעים שלוקח שנים של תרגול כדי להפוך למוזיקאי איך אפשר לחשוב שלא ייקח שנים של תרגול כדי להפוך למתרגל באמת? מצטערת, אין דרך מהירה. אולי קראתם ספרים שאומרים על שיטה מסוימת שהיא לא דורשת מאמץ. נכון, אבל נדרשות שנים ארוכות של מאמץ כדי להיות ללא מאמץ. כשאתם רואים מוזיקאי אמתי מנגן, הוא אינו מנגן; המוזיקה מתנגנת דרכו. וזה בגלל שאי אפשר פשוט לשבת ושהמוזיקה תתנגן דרכך, גם מוצרט לא יכול היה לעשות זאת, גם למוצרט היו מורים. אז איך נוכל לחשוב שלתודעה שלנו זה פשוט ככה? כלל וכלל לא, אלא אם כן אדם תרגל ללא סוף בגלגולי חיים קודמים וכבר היה מאסטר מיומן מאד, אז אולי צריך רק דחיפה קטנה וזה יקרה. אבל עבור רובנו זה לא כך, יש לנו אינסוף משקעים של הרגלים, תגובות ובורות מאד עמוקה לעבור. החדשות הטובות הן שניתן לעשות זאת אם ננסה. אולי לא נהיה הרובינשטיין של התודעה, לא כולנו נהיה מילארפה, אבל לחלוטין ביכולתנו להתפתח. אז מאמץ הוא חשוב. ובהקשר של דרך השמונה זה בבסיס מה שהבודהה קרא לו ארבעת המאמצים הנכונים.

ארבעת המאמצים הנכונים הם: 1. להפחית את הזיהומים שבתודעה, את הסבל המנטלי, הkleshas. 2. לדאוג שהם לא יעלו בעתיד. 3. לעודד את האיכויות המיטיבות של התודעה שלנו. 4. לגרום שהן יופיעו יותר ויותר בעתיד. זה כמו גינון: ראשית עלינו לזהות את העשבים השוטים ולהוציאם מהאדמה.. ואז להבטיח שהם לא יחזרו, להמשיך להבחין בהם ולהוציאם. זה צד אחד. הצד השני הוא לזהות את הצמחים הטובים, הפרחים והצמחים היפים שאנו רוצים להצמיח ולעודד את צמיחתם. כדי לעשות זאת עלינו לדעת מה מתרחש בתודה שלנו. כי לעיתים קרובות אנו נסחפים אחרי התודעה ואיננו מודעים למחשבות שלנו או לרגשות השליליים שנבנים שם. איננו רואים אותם אפילו. זה כמו גן שאנו משגיחים עליו ולא רואים את העשבים. או שאנו טועים לראות אותם כפרחים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להיות יותר ערים למה שאנחנו חושבים כשאנחנו חושבים. כשאנו במדיטציה איננו שופטים את מה שמתרחש בתודעה, מחשבות הן רק מחשבות. אבל במהלך היום עלינו להתבונן במה שקורה ובשיקול דעת להתמודד עם מה ששלילי בתודעה ומה שחיובי בו. הרבה פעמים בדרך הרוחנית נוטים להתמקד במה ששלילי. אנו מסתכלים על הגן ורואים רק את העשבים. ואז נדמה לנו שאנו חוטאים אומללים, שאנו מזוהמים, שאין בנו תועלת, אין לנו כלום וכל מה שיש בנו זה תאוות בצע, כעס, רוגז, קנאה, אגו. ואז אנו חושבים שזה חסר טעם, אנחנו חסרי תועלת, כולם נפלאים חוץ ממני. זה לא מה שהבודהה התכוון, זו לא הנקודה. עלינו להתבונן בפגמים שעולים בזרם התודעה, וליישם את התרופה. לדוגמה, אם אנחנו כועסים – נוכל לנסות את התרופה של סבלנות. כשכעס, עצבנות ודאגה עולים ואנו נהיים מתוסכלים בתשוקות שלנו, זה בדיוק הזמן להפעיל את התרופה ולומר: האדם הזה באמת מועיל לי כי הוא מראה לי שיש בתוכי כעס שבדרך כלל אינו מתבטא. וראוי להודות לו על כך כי עכשיו באפשרותי לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים תמיד יעשו מה שאנחנו רוצים ויאמרו מה שאנו רוצים זה מאד נעים אבל לא נלמד דבר.

חשוב מאד להבין שכדי להתפתח אנו זקוקים לאתגרים. כמו להרים משקל כבד כדי לחזק את השרירים. להרים משהו קל לא יועיל, אנו זקוקים להתנגדות, כך אנו מתחזקים. כך גם עם סבלנות שהיא איכות חשובה מאד בדרך, לא נוכל לפתח אותה אלא אם משהו מטריד אותנו. וכשאנו רואים את הטרדה, במקום להדחיק אותה ולהעמיד פנים "הו לא, אני אדם רוחני, אני לא מתעצבן", אנו מזהים אותה. כעס מופיע, חמדנות מופיעה, קנאה מופיעה, מה שזה יהיה. אנו מזהים זאת, מקבלים זאת. קבלה אין משמעה מחילה. אלא להודות שזה מה שישנו. ואז נתמודד עם זה. אם אפשרי אנו משחררים את זה, אם לא – אנו מפעילים את התרופה שסותרת. למשל אם חמדנות מופיעה, התרופה תהיה סיפוק או נדיבות וכן הלאה. אם כעס עולה, התרופה תהיה סבלנות או ידידות אוהבת. אם כעס או קנאה במזלו הטוב של אחר עולים, התרופה היא לשמוח בשמחתו. עלינו להתבונן ולראות כאשר המחשבות והרגשות האלה מופיעים בתודעה ובמקום לכעוס על עצמנו, לומר בסדר, עכשיו זו ההזדמנות שלי לתרגל. לשאול מה עלי לעשות ולעשות זאת. לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא אבל נמשיך לנסות. כך אנו מתחזקים פנימית וגם חסרי פחד, כי אנו יודעים שנתמודד עם כל מה שיעלה. ממש עכשיו קראתי ספר שכתב Adeu Rinpoche והוא מדבר על הזמן ששהה בכלא הסיני. שוב ושוב עולה השאלה של כמה חמלה הוא חש כלפי כולם, לא רק כלפי האסירים אלא גם כלפי הסוהרים, בגלל הסיטואציה שבה שני הצדדים כלואים. ובעצם בכל 15 השנים ששהה בכלא הוא השתמש כחלק מהתרגול שלו, וכך עשו גם אלה שהיו בקרבתו. כך שבסיום התקופה הם היו מתרגלים טובים יותר ממה שהיו אילו זה לא היה קורה להם, כי הם עמדו בפני הרבה התנגדויות, בעיות ואתגרים. התמודדות עם אתגרים אלה והפנמת הדהרמה בדרך נתנה להם הרבה יותר בטחון, ודאות, בכך שהעקרונות הרוחניים באמת עובדים כשאנו מפעילים אותם.

השני מבין המאמצים הנכונים הוא שמירה על ערנות לגבי עליית רגשות שליליים בעתיד, למנוע מהם להפוך להרגל. אנו מתמודדים עם אלה שבהווה ואנו שומרים מפני אלה שבעתיד, כך שאם יופיעו נוכל מיד להפעיל את התרופה המונעת ונהיה יותר ויותר מיומנים בכך. אלה העשבים בגינה אבל עלינו גם לטפח את הצמחים היפים, זה כל כך חשוב בדרך הרוחנית. כולנו יודעים שגינה נוצרת עבור טיפוח צמחים יפים. אז עלינו לדשן אותם, להשקות, לתת להם אור שמש, אפילו עידוד והערכה. זו לא גאווה אלא עידוד בדרך הרוחנית, לעודד את הטוב שבנו. לא להתמקד רק במה שפגום, אלא להתבונן גם במה שטוב. אז אני נוטה להתעצבן אבל אני גם נדיבה. אני קמצן אבל אני נחמד לכלבים. אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש תכונות טובות וגם קשיים שעליו להתמודד איתם. עלינו להבחין בהם ולעודד את מה שבא לנו בקלות. אם אני די נדיבה אהיה עוד יותר נדיבה. חשוב מאד לעודד את עצמנו. אנו עוסקים כמובן בתודעה היחסית, עם האגו שלנו, וכל עוד אנחנו עם אגו אז לפתח אחד שהוא שמח וידידותי. תחושת עצמי בריאה כי איתה אנחנו נצעד בדרך. אין טעם לערער את השאיפות שלנו כל הזמן בביקורת. זה לא רוחני, זו לא ענווה.

שנטידווה עצמו, אמר שיש הבדל עצום בין גאווה ויהירות, שהן כמובן klesha, ובטחון עצמי, שהוא הכרחי. עלינו להאמין בעצמנו, להעריך את זה שיש בכולנו טבע בודהה ושנוכל לממשו. בדיוק כמו אחרים. מדוע שלא? הדבר היחיד שמונע מאתנו את המימוש הוא עצלות. זה באמת נכון. הדבר היחיד שעוצר אותנו היא האדישות שלנו שאנו ממציאים לה המון תירוצים. עצלות יכולה להיות מהסוג הברור, כמו להתעצל לקום בבוקר כדי לתרגל. וישנה עצלות של ייאוש, לחשוב שאני לא מסוגל לעשות זאת, כל האחרים כן אבל לא אני, אני חסר ערך ולעולם לא אצליח בכלום אז פשוט אכשל לפני שבכלל אתחיל. זו פשוט עצלות. הסוג השלישי היא העצלות של להיות עסוק. ממלאים את החיים בכל מיני פעילויות, רבות מהן ראויות להתבוננות, כולל ניהול מרכזי דהרמה, וזה תירוץ לא לרדת לעומק הפעילות היחידה שבאמת נחשבת והיא להתמודד עם התודעה והתרגול שלנו.

להיות מאד עסוקים היא צורה של עצלות במדדים בודהיסטיים. הכל הופך לתירוצים כדי לא להתמקד בטיפוח התודעה שלנו כראוי. בטיבט ובוטאן יש סדרה שלמה של מה שהם קוראים יוגים משוגעים. ופעם אחת בוטאני אחד הלך לדימוי הכי מפורסם של בודהה בלהסה שנקרא jowo. Jowo Rinpoche הוא פסל מאד עתיק שהובא מסין ע"י הנסיכה הסינית כשנישאה למלך טיבט וזה הפסל המוערץ ביותר בטיבט. כשהוא הגיע – זה פסל של שאקימוני – הוא השתחווה והסתכל ואמר, אתה ואני התחלנו באותו זמן, אתה הפכת לבודהה ואני עדיין בסמסרה, מה ההבדל ביננו? ההבדל הוא שאתה התאמצת ואני הייתי עצל. ואת זה אפשר לומר על כולנו כי כולנו כנראה התחלנו את הסיבוב שלנו יחד עם הבודהה אז איך אנחנו עדיין כאן? מה עשינו בינתיים? אל תשאלו (צוחקת)… אבל אם תקראו כתבים של מי שעשה תהליך רוחני משמעותי, תראו שזה הודות למאמץ, הם זרקו עצמם לתוכו. בכל תחום פעילות המאסטרים הגדולים הם אלה שתרגלו ותרגלו עד שהפכו למומחים.

להמשך קריאה – חלק 11 כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (9) חמשת הנדרים

קארמה אינה תלויה רק במה שנעשה אלא בסיבת העשייה. לכן עלינו ללמוד להיות יותר ויותר מודעים למוטיבציה שבבסיס המעשים והדיבור שלנו, והאם הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו הן מיטיבות או לא, מיומנות או בלתי מיומנות. הדרך היחידה לעשות זאת היא לפתח את המודעות למה שאנחנו חושבים ולמוטיבציה שמאחורי. כי אנו פועלים ותמיד באפשרותנו להצדיק את עצמנו ואת מה שעשינו. כל הדיקטטורים הנוראיים מצדיקים את עצמם, הם מרגישים בסדר עם עצמם. אפילו היטלר לא הבין מה לא בסדר, מבחינתו הוא עשה מה שהיה נכון לעשות. פול פוט, מאו טסה טונג, הם חשבו שהם בסדר, רק לא מבינים אותם. אז עלינו באמת לברר מה הסיבה האמתית שאנו עושים מה שאנו עושים, לא רק זו שאנו אומרים לעצמנו. הבודהה קישר זאת לתחילת הדרך – קודם עלינו להגיע להבנה בהירה של המצב שבו אנו נמצאים וכיצד נוכל לשפר אותו, ואז לבחון מה באמת אנו עושים? מה המוטיבציה שנמצאת בבסיס המעשים והמילים שלנו? מה באמת מתקיים בתודעה?

ישנה חלוקה למה שמועיל ומה שלא, ובדרך האסייתית מתחילים ממה שלא מועיל. ישנם הרעלים של החמדנות, כעס, גאווה, קנאה, ומה שיוצר את כל אלה היא הבורות הבסיסית שלנו לגבי מהות הדברים. כאשר כל פעולה של גוף, דיבור ותודעה נעשית תחת השפעת הרגשות השליליים האלה יהיו לה השפעות שליליות. זה דומה לזרעים רעילים שמצמיחים צמח רעיל. אבל אם אנו פועלים באמת מתוך מוטיבציה של הבנה, נדיבות, סבלנות, אנושיות, שמחה בשמחת האחר וכן הלאה, כל מצבי התודעה החיוביים, נקצור טוב בעתיד. נרגיש זאת מיד, כי אנשים שהתודעה שלהם בדרך כלל מלאה במחשבות מיטיבות, שמאושרים בשמחתם ומזלם הטוב של אחרים, ויש להם חמלה, סבלנות, נדיבות, גורמים ללב שלנו להרגיש קל יותר. מיד נרגיש טוב יותר בלב, ובעתיד זה יוביל לתוצאות טובות. ואילו כשיש לנו רגשות שליליים, כשאנחנו בחמדנות, כועסים, עצבנים, מתוסכלים, מקנאים, או מלאים בערך עצמנו, אנו לא מרגישים טוב בפנים, זה לא נוח. נסבול באותו הרגע, וכמובן שנגרום סבל למי שבקרבתנו. ניצור תוצאות שליליות, שיגיעו כעת או מאוחר יותר בעתיד. אתם יודעים, ככל שנזכור במהלך היום רק להסתכל, איזה מחשבות מתרחשות עכשיו בתודעה שלנו? רק להתבונן. איזה סוג מחשבות, יש, לרוב, בלבנו במהלך היום? מחשבות נדיבות? אגואיסטיות? כועסות? מדוכאות? שמחות? עלינו להכיר את עצמנו. איש לא יכול להכיר אותנו כפי שנכיר את עצמנו. אבל תמיד גם לזכור, שאנו מטבענו בריאים ושהמחשבות השליליות האלה שמגיעות אלינו, הן מה שבבודהיזם נקרא adventitious defilement – זיהומים אקראיים. הן פשוט מגיעות, הן אינן שייכות לטבע שלנו. מה שאינהרנטי לטבע שלנו זה נדיבות, חמלה והבנה. האיכויות הטובות ששומרות את הלב שלנו פתוח, הן השתקפות של טבענו האמתי, הראשון. כעס, קנאה, וחמדנות הם טבענו השני. רק שני ולא ראשון. הטבע הראשון הוא יפה, השני התבלגן. לכן חשוב מאד לראות מה מתרחש בתודעה, וכשזה שלילי, להתמודד אתו, וכשזה חיובי, לעודד אותו. אבל לא ניתן לעשות זאת בלי מודעות, אם אנחנו אחוזים בתוך חשיבה או עשייה, ולא מודעים לדחפים שמאחורי המעשים או הדיבור. כי המחשבה מגיעה קודם.

המרכיב הבא בדרך השמונה הוא פעולה נכונה. פעולה נכונה היא כזו שלחלוטין אינה גורמת נזק לאף אחד. בבודהיזם זה נכלל בדרך-כלל במה שמכונה חמשת הנדרים שמחייבים את מתרגלי הדהרמה. בעלי בתים, נזירים, נזירות, כולם שומרים על חמשת כללי ההתנהגות הללו. אין לזה קשר לשאלת רלוונטיות של לפני 2500 שנה לעומת עכשיו, לא לבגדים שאתם לובשים, מה אתם אוכלים, אפילו לא לנקודת המבט הדתית שלכם כשלעצמה, אלא לדרך לחיות חיים מאוזנים ושפויים שאינם מזיקים לאף יצור חי. אלה הוראות ולא פקודות – אין בודהה למעלה בשמיים שישלח ברק אם תשבור אותן – אלה כללי התנהגות… בסנסקריט יש מילה ארוכה לכך שמשמעותה כללי אימון. אנו מאמנים את עצמנו להיות אדם טוב.

הנדר הראשון הוא לא לקחת חיים של אף יצור. לא רק בני אדם אלא כל יצור חי: בעלי חיים, חרקים, דגים, ציפורים, זבובים, יתושים. למה? כי כמו שאמר הבודהה, חייו של כל יצור הם הדבר היקר לו ביותר. וכפי שלא נרצה שמישהו יפגע בחיינו, עלינו להימנע מפגיעה באחרים. גם חרק זעיר שחש בסכנה בורח כדי להגן על חייו. כל יצור מגן על חייו ולא רוצה למות, בדיוק כמונו. כשאנשים חושבים שהם עומדים להיהרג הם מבועתים. כשבעל חיים חושב שהוא עומד להיהרג, הוא מבועת. הם נחרדים, לא אדישים, והם בטח לא חושבים: "נו מילא, אני אקריב את חיי כדי שיהיו לכם צלעות עגל נחמדות". הם משותקים מפחד ויעשו כל דבר כדי לברוח אם יוכלו. אז איזו זכות יש לנו לקחת את  חייהם? לגזול את מה שהכי יקר להם? רק משום שבעלי חיים, דגים וחרקים לא יכולים לדבר, להתחנן על חייהם, אין זה אומר שחייהם לא יקרים להם. ולכן עלינו להגן ככל שביכולתנו על חיי אחרים כמו על חיינו שלנו, ולא לעשות דבר שיפגע בהם. כך שכל חיה שנמצאת בנוכחותנו תוכל לחוש ביטחון. כשהנזירים נהגו לשבת חשופים לגמרי תחת עצים בג'ונגלים של תאילנד ובורמה, היו הרבה תיאורים של מתרגלים שפתחו את עיניהם וראו נמר או טיגריס פשוט יושבים שם, מבלי לפגוע בהם. לחיות יש אינטואיציה טובה והן ידעו שהאדם הזה לא יפגע בהם. לעיתים קרובות הנזירים עשו מדיטציה על ידידות אוהבת כך שהחיות האלה נמשכו אליהם. החיות עצמן לא חשו כל תוקפנות כי הן לא היו מאוימות. זה חשוב עבור כולנו.

ההוראה החשובה ביותר היא לא לפגוע, לא להרוג. וככל שניתן, עלינו לקחת את ההוראה הזו ברצינות רבה. אם אין ביכולתנו לקחת על עצמנו את הנדרים האחרים, את זה עלינו לקחת, לעשות את המיטב לעזור ולא להזיק. אם העולם ישמור על ההוראה הזו, זה יהיה עולם אחר לגמרי, נכון? רק זה.

ההוראה הבאה, מאד בקצרה, לא לקחת מה שלא ניתן לנו, כלומר לא לגנוב. ושוב, זו דרך לחיות מבלי לפגוע, כי רכושם של אחרים בטוח כשהוא לידנו. לא ניקח מהם דבר אלא אם יציעו אותו לנו. בזמן ההיפים רווחה האמירה "מה ששלך שלי" ובעצם זה היה "מה ששלך שלי ומה ששלי גם שלי". זה לא הפך אנשים לנדיבים, אלא חמדנים וחסרי התחשבות ברכושם של אחרים. אז גם כשאנו שואלים חפץ, אני תמיד אומרת לנזירות שלי, עלינו להחזירו… במיוחד ספרים, דיוידי וכדומה, אתם יודעים, לאלה יש רגליים והם נעלמים ואין לי מושג לאן. להחזיר אותם במצב טוב לפחות כפי שהיו, עלינו להתייחס בדאגה למה ששאלנו אפילו יותר ממה ששייך לנו. זוהי תחושת אחריות כלפי הרכוש של אחרים, תחושת אכפתיות. אם לא נחזיר, זו גניבה. וכפי שאנו נרצה לקבל בחזרה מה שהשאלנו, כך גם אנשים אחרים. שוב, זהו כלל מאד בסיסי לחיות בעולם בדרך שלא מזיקה לאחרים; עקרונות פשוטים ובסיסיים מאד של איך לחיות בחברה. אין לכך קשר כשלעצמו עם להיות בודהיסט או משהו. זה להיות אדם הגון. כל החוקים הללו הם מאד הגיוניים. ואם נשמור עליהם העולם יהיה הרבה יותר טוב.                                         

הנדר הבא ברשימה עוסק בהתנהגות מינית בלתי הולמת. פירושו לא לנצל. מיניות היא אחד הכוחות החזקים ביותר, גם בקרב בעלי חיים, זה הדחף להתרבות. זה דחף מאד חזק ומשכנע בטבע כולו כי הטבע חייב להתרבות. יחד עם הדחף לאכול, לשתות ולנוח, בא הדחף להתרבות. כמובן שאצל בני אדם הוא מתבטא במגוון עצום של דרכים כך שזה יכול להיראות רחוק מאד מהכוונה להתרבות, אבל זה היה הרעיון של הטבע. הטבע רוצה להמשיך להתקיים. אז זהו דחף מאד חזק בקיום האנושי שלנו. בדתות כמו הנצרות ואולי האסלאם, איכשהו חטא קשור תמיד בסקס. באסיה זה לא כך, לא במידה כזו, בוודאי לא בבודהיזם. כשאנשים חושבים על חטא או שבירת נדרים הם חושבים יותר על פגיעה פיזית כמו לקיחת חיים. זה יקבע אם אתה חוטא או לא, אם אתה אדם טוב. וסקס קשור לתחום אחר של חשיבות. ועדיין, הרעיון הוא שעלינו להיות אחראים ולא לנצל אחרים או את גופם למען ההנאה שלנו, מבלי להתחשב בהשלכות של פעולותינו וכיצד הן ישפיעו על הפרטנר שלנו. זו נקודת הבסיס, התנהגות מינית בלתי הולמת היא, למשל, לקיים יחסי מין עם קטינים, או עם מישהו שנמצא בקשר מחייב, כלומר ניאוף, ובמיוחד לא לנצל אחרים – את הפגיעות או הנגישות שלהם באופן שאיכשהו עלול לגרום לבעיות עבורם או עבורנו בעתיד. עבור נזירים ונזירות ההוראה שונה – התנזרות מוחלטת. אך גם למי שאינו נזיר יש אחריות למיניותו. זה חלק מחיים בעולם מבלי לפגוע. ברור שאונס וניצול מיני אסורים באופן טוטאלי, אין צורך לומר, אך גם בתוך מערכות יחסים אנושיות על אדם לזהות את ההשלכות של פעולותיו, לא רק פיזיות אלא רגשיות, לכן עלינו להיות זהירים עם הדחף החזק הזה, למנוע פגיעה באחרים ובעצמנו עכשיו ובעתיד, ככל שאנו יכולים לדעת.

הנדר הבא עוסק בדיבור שלנו, כי אנו משפיעים מאד על אנשים בדיבור שלנו. ראשית, על הדיבור שלנו להיות דבר אמת. הרעיון הוא שאנשים יוכלו לבטוח בנו. שאיננו מנסים לרמות, איננו משקרים להם, מה שאנו אומרים זו האמת, ככל שאנו יודעים. ככל שבאחריותנו אנו נאמנים לאמת, לא ממציאים סיפורים. ובנוסף לאמת על הדיבור שלנו להיות נדיב. יש אנשים שמהללים את עצמם על כך שהם תמיד אומרים אמת, אבל לעיתים קרובות הגרסה שלהם לאמת היא אמיתות כואבות. אמת שתגרום לאחרים להרגיש רע והיא בעצם רק כלי בשימוש הרוח הפגומה שלהם, חוסר הנדיבות שלהם מתבטא באמירת דברים שהם אולי נכונים, אבל גם פוגעים ומזיקים. הכוונה אינה לסוג כזה של דיבור, אלא לזה שתומך וגורם לאנשים לחוש טוב יותר. אתן לכם דוגמה: נולדתי בזמן המלחמה, והכל ניתן בהקצבה. היו פנקסי קצבות על כל סוגי המזון ועבור בגדים. לא יכולת פשוט להיכנס לחנות ולקנות, אלא לקבל בגד רק תמורת תלושים, אם היו לך מספיק. אמי גידלה אותי ואת אחי הקטן כך שמרבית התלושים שימשו עבור הבגדים שלנו. היא לא קנתה לעצמה בגד חדש במשך שנים. ואז יום אחד היא בזבזה וקנתה לעצמה מעיל חדש. וכשנכנסתי הביתה היא לבשה אותו, מאד מרוצה, מעיל חדש אחרי כל השנים האלה. היא שאלה מה דעתי ואני הסתכלתי ואמרתי: זה גורם לך להיראות שמנה. זו הייתה האמת! אבל כל ההנאה נעלמה מהפנים שלה, היא הורידה אותו, תלתה אותו בארון ולא לבשה אותו שוב לעולם. ואני הבנתי שזו הייתה האמת אבל זה לא היה מועיל. יכולתי לומר, איזה צבע מיוחד, זה מתאים לך, גם זה היה נכון. לא הייתי צריכה להיות כל כך נאמנה לאמת שציערה אותה. אז חשוב לרכך את האמת עם טוב לב. אלא אם זה דבר שעל האדם לשמוע וזה יועיל לו. באפשרותנו לומר דבר שהוא נכון באותה מידה וישמח אותו.

אז האמת שלנו צריכה להיות ידידותית, לא פוגענית, לא מעליבה. אנו אומרים משהו בכעס ושוכחים מזה אחרי דקה, אבל האדם השני נושא את זה בליבו לפעמים לנצח. הכרתי אישה מאד מושכת מטייואן, מאד אינטליגנטית, מנהלת עסק משל עצמה. אבל תחושת ההערכה העצמית שלה הייתה כל כך נמוכה והיא אמרה, זה משום שאני שומעת את קולה של אימא שלי בתוכי שאומר: את כל כך טיפשה ורעה. אימא שלה אמרה לה שהיא מכוערת, רעה וטיפשה, אז זה מה שהיא המשיכה לשמוע בתוכה. העובדה שהיא הייתה מאד מושכת ובעלת לב טוב מאד ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן הייתה חסרת חשיבות בעיניה, כל מה שהיא שמעה זה את אמא שלה. אז עלינו להיות מאד זהירים כי כבני אדם לעיתים קרובות אנו מתעקשים לגבי משהו שגוי ונאחזים בעצמנו במה ששלילי, במיוחד כשמדובר במישהו יקר לנו. אנו מתעלמים ושוכחים את כל הטוב שנאמר עלינו. עלינו להיות אחראים לדיבור שלנו. באנגלית אומרים "מקלות ואבנים יכולים לשבור את עצמותיי אבל מילים לא יפגעו בי". אבל הטיבטים אומרים, "מקלות ואבנים יכולים לשבור רק את העצמות, אבל מילים יכולות לשבור את הלב לרסיסים". וזה נכון. אנשים נפגעים הרבה יותר מדיבור לא חברי. ובמיוחד כהורים, אנשים צריכים להיות מאד אחראים על מה שהם אומרים לילדיהם. לעודד את הערך העצמי של ילדים כי הם מאד פגיעים, ואם הורה או מורה אומר להם  משהו אכזרי הם לוקחים את זה ללב ולא יכולים להוציא. הדיבור שלנו צריך להיות אמת, אבל גם מועיל, מעודד ותומך, לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. וגם לא מפלג, מרחיק בין אנשים. כמו רכילות. יש לזה תוצאות קרמתיות מאד רציניות, להרחיק אנשים במקום לקרב אותם. חשוב שהדיבור ייצור הרמוניה, יקרב אנשים זה לזה, לא יגרום לחשדנות. הבודהה תמיד הילל הרמוניה בתוך הקהילה הנזירית וגם בסנגהה הרחבה יותר, של בעלי הבתים, וכמה חשוב שנשאר בהרמוניה זה עם זה. הדיבור הוא אחד הגורמים החשובים של הרמוניה או דיסהרמוניה, לא משהו פיזי. מה אנו אומרים זה על זה. חשוב להתחייב שלא לומר על מישהו אחר מה שלא היינו רוצים שיאמרו עלינו. אם נקשיב לדיבור שלנו נראה כמה מתוכו הוא עקר, מעביר את הזמן ולא רלוונטי. זה לא אומר, כמובן, שאסור לבלות עם חברים ופשוט לדבר, אבל למעשה הרבה ממה שאנו אומרים, אם זה היה מושמע לנו היינו נרתעים. באמת, בכנות. אז תבדקו את זה. זה תרגול מאד מועיל לפעמים להתבונן מחוץ לעצמנו כביכול ולהקשיב לעצמנו מדברים. להקשיב לטון, לתוכן, ופשוט לשמוע את עצמך. בדרך כלל אנחנו כל כך שקועים בדיבור שאנחנו אפילו לא יודעים איך אנו נשמעים. אז רק מדי פעם להקשיב ולפתח תשומת הלב ששומעת את עצמנו, הטון, הקול, מה בעצם אנחנו אומרים. כבני אדם על פני כדור הארץ אנו המין היחיד שיכול לנהל שיחה בעזרת שפה, זה דבר שמייחד אותנו ובמידה מסוימת מרחיק אותנו מבעלי החיים שהתקשורת שלהם שונה משלנו. יש לנו מתנה שהיא גם קללה, זו השפה, אז עלינו לנהוג בה באחריות. להשתמש בה במטרה לקרב, ליצור שמחה אצל אחרים, מחשבות מעוררות השראה, להיות בשליטה על הדיבור שלנו, להשתמש בו בדרך המועילה ביותר לעצמנו ולכל מי שאנו במגע אתו. זה גם אחד מהנדרים החשובים ביותר.

הנדר החמישי הוא נגד אלכוהול וסמים. הבודהיזם הוא, כמובן, שיטה של אילוף התודעה, אימון התודעה, התעלות התודעה. אז באופן כללי, כל מה שתורם לאיבוד השליטה שלנו הוא מזיק. מרבית הפשעים כיום מבוצעים תחת השפעת אלכוהול וסמים. וכולנו בוודאי יודעים שכשאנשים שיכורים, זה לא מוציא החוצה את הצדדים היותר טובים שלהם, במקרה הטוב הם מביכים, במקרה הגרוע הם מסוכנים. אני חושבת שזה קצת עצוב שבמערב, וגם כאן, מתקיים קמפיין נגד עישון, מעשנים הפכו כמעט למנודים. כמובן שעישון מזיק וברור שאיננו דבר טוב, אבל אי אפשר להשוותו להשפעה המזיקה של אלכוהול, ואילו את האלכוהול מהללים. בפרסומות למשקאות אלכוהוליים הם מוצגים כאלגנטיים, מתוחכמים, ו – cool. אלכוהול גורם כל כך הרבה יותר נזק לא רק למשתמש עצמו אלא לסביבתו. כמה משפחות חיות בטרור בגלל הבעל ששותה, חוזר הביתה ומכה את אשתו וילדיו? לא רק כאן אלא בכל העולם, אנשים שותים ונוהגים, מתעללים באחרים תחת השפעת אלכוהול וסמים, זו בעיה רצינית. גם במדינות המפותחות ביותר, הבעיה החברתית העיקרית היא אלכוהוליזם. ועדיין מעודדים את צריכתו! יש סביבו תהילה כאילו להשתכר זה בסדר או אפילו נורמלי. אנו הורסים את התודעה שלנו וזה בסדר. אבל זה לא. הדבר יקר הערך ביותר שיש לנו היא התודעה שלנו והדבר החשוב ביותר שביכולתנו לעשות זה לשמור עליה, לאמן אותה כך שתהיה מועילה באמת לחברה ולעצמנו. אז הנדר החמישי אינו סתם תוספת כדי שיהיה מספר נוסף. יש סיפור טיבטי אופייני שמסביר זאת. היה נזיר נחמד צעיר שישב למדוט במערה. ואנשי הכפר שמתחת למערה היו מסורים לו ותמכו בו. הם היו שולחים אחת מהבנות להביא לו מצרכים, טסמפה, גבינה וכדומה. עם הזמן היא נדלקה עליו, הוא ממש מצא חן בעיניה. היא הציעה לו שיהפכו לנאהבים, היא שם לבד ואף אחד לא יידע. והוא אמר מה פתאום, אני נזיר ולקחתי את נדר ההתנזרות, אל תחשבי על זה בכלל. היא התאכזבה אבל הלכה. כשהגיעה שוב, באה עם כבשה ואמרה, אם לא תעשה איתי אהבה לפחות נשחט את הכבשה, נבשל אותה ונחגוג. הוא אמר את השתגעת, אני נזיר ומשתדל לא להרוג אפילו נמלה, בטח שלא חיה כמו כבשה. את לא מבינה כלום! שוב היא הלכה וכששבה הביאה בקבוק משקה. ואמרה תבחר, או שנשכב ונהפוך לנאהבים, או שנהרוג את הכבשה ונעשה מסיבה, או לפחות נשתה יחד את הבקבוק. אם לא, אתאבד. הנזיר לא ידע מה לעשות… שלא לגרום לנערה להתאבד בגללו. ובכן, הוא חשב, הדבר הפחות נורא שאני יכול לעשות זה לשתות אתה, זה לא יפגע באף אחד. אז כמובן שהם שתו, השתכרו, שכבו והרגו את הכבשה כדי לחגוג את זה. הנקודה היא שאלכוהול הוא השורש להרבה מעשים שבמצב נורמלי לא היינו עושים במה שאנו קוראים מצב תודעה רגיל. הוא פותח את הדלת לרגשות שליליים שבדרך כלל אנו מצליחים לשמור באיזושהי שליטה. אתם ראיתם אנשים שיכורים שהופכים פוגעניים, אלימים או טפשים. זה לא מוציא את המיטב שבנו אלא את הגרוע. והתודעה מתבלבלת, לא יכולה לחשוב בבהירות, זה יוצר אסון לנו ולאחרים. לכן ההתחייבות החמישית, שלא לקחת שום חומר שמערפל את התודעה היא התחייבות רצינית.

אז אלה חמשת הכללים שאתם, גם אם לא נועיל לאחרים, לפחות איננו מזיקים. אנו מנסים לטפח את הגן של הלב שלנו, אז קודם כל יש לגדר אותו כדי שלא ייכנסו חיות או גורמים אחרים שיהרסו אותו. הנדרים הללו הם גדר, כך שהצעד הראשון שלנו הוא להימנע מגרימת נזק. איננו יכולים להתחייב שתמיד נחוש ידידות אוהבת, כי לפעמים נרגיש כך ולפעמים לא. אבל נוכל לקחת על עצמנו את הכוונה שלא להזיק. לפחות את זה. ובנוסף ננסה לטפח ידידות אוהבת. כל הנדרים האלה מנוסחים בלשון שלילה אבל הכוונה שלהם חיובית. כפי שלא לומר דבר שקר פירושו לדבר רק אמת וכדומה. זה נכנס בחלק השלישי של הדרך כפולת השמונה, של התנהגות או פעולה נכונה. פעולותינו צריכות להיות בלתי מזיקות.

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (8) הדרך הנאצלת של שמונת המרכיבים

הדרך הנאצלת של שמונת המרכיבים, The Noble Eightfold Path, כוללת השקפה נכונה, מחשבה או כוונה נכונה, פעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון.

הבודהה פתח בהשקפה נכונה כי הדרך בה אנו פועלים, מדברים, כל חיינו תלויים בנקודת המבט הבסיסית שלנו. מה שחשוב בעיננו ומה שלא. אם ההשקפה שלנו היא שהכי חשוב בחיים זה להרוויח המון כסף, שיעריצו אותנו כי יש לנו הרבה כסף, בית ומכונית גדולים, ולהיחשב מצליחים בתחומי העיסוק שלנו, אז כל האנרגיות שלנו ינותבו לשם. כל מה שנעשה יעוצב כדי להרוויח עוד כסף ולקבל עוד הערכה מהעולם. אם נחשוב שהדבר הכי חשוב בעולם זה מוזיקה, נקדיש את כל זמננו להתמקצע בכלי הנגינה שלנו, בשירה או ריקוד. הכל יסתובב סביב זה: מה אנחנו אוכלים, חיי החברה שלנו, המחשבות, תשומת הלב.

אם אנו חושבים שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא לפתח את התודעה ולהגיע להארה, נפנה את כל תשומת הלב שלנו בצורה מוחלטת לשם, אם באמת נאמין בכך. במודע או שלא במודע, אנחנו כל הזמן בוחרים. בחירות קטנות או גדולות, בחירות של החיים. ובחירות החיים הללו תלויות בהשקפה ונקודת המבט הבסיסית שלנו. ברגע שנמצא בתוכנו מה שמעניין אותנו, מה שמושך אותנו, מה שאנו מאמינים בו, אנו נצעד לכיוונו, במודע או שלא, נתפור הכל לכיוון שאליו נרצה ללכת. לכן הבודהה הציב את זה בהתחלה כי זה הדבר החשוב ביותר. אם נרצה ללכת בדרך השמונה נצטרך השקפה נכונה. 'נכון' היא גם מילה בעייתית. בסנסקריט Samyag. עוד לא מצאו מילה טובה באנגלית בשביל samyag אז אנו אומרים 'נכון', אבל אם יש נכון יש גם לא נכון וזה מאוד דואליסטי. זה יכול להיות correct או perfect או משהו מאד טוב וטהור. הטיבטים אומרים yangdak שמשמעותו לגמרי טהור וטוב. בכל מקרה, בבסיס, משמעותו 'נכון' במובן שההשקפה היא טובה.

מהי ההשקפה הזו שאנו מנסים לאמץ? קודם כל, לנסות לראות את הדברים כפי שהם ולא כפי שהעולם בדרך כלל מציג עצמו לפנינו. זה מערב את שלושת מאפייני הקיום: dukkha, anitya ו- anatman. בדרך כלל אנו תופסים עצמנו כך שאם נעבוד מספיק קשה נוכל להפעיל דברים לטובתנו, ושהאושר תלוי בהגשמת כל שאיפותינו והימנעות מכל מה שאיננו רוצים. זה נמצא בבסיס הטבע הבלתי מספק של הקיום שנשען על קיום מאד אגוצנטרי ומותנה. למעשה אנו לעולם לא יכולים להימנע מדוקהה גם אם יש זמנים בהם אנו מאושרים, איש לא אומר שאי אפשר להיות מאושרים. אבל אם נבחן זאת, בבסיס מונחים עדיין תקווה ופחד, כי כשמשהו הולך טוב אנו רוצים לאחוז בו ולא לאפשר לו להשתנות, אבל כמובן שהכל משתנה מרגע לרגע. לפעמים אנו חשים שהשינוי הוא לטובה ולפעמים אנו חשים אובדן גדול. בכל מקרה מטבעו זה מאד לא בטוח, אף פעם אנחנו לא יודעים מה יקרה אפילו עוד חמש דקות. בטח שלא מחר. אנשים שאתנו ייעלמו, נאבד אנשים שאנו אוהבים, היום אנו בריאים, מחר נחלה, איננו יודעים. הודו היא מקום טוב בשביל זה כי אפילו בנסיעה מכאן בחזרה לדהרמסלה אתם שמים את חייכם בכפכם, מי יודע אם תגיעו או לא? אנו מנסים ליצור ביטחון ואושר בתוך מצב שהוא מטבעו מוטל בספק, מאד לא בטוח. עלינו ללמוד דרך אחרת של התמודדות. ללמוד איך להרגיש בטוחים ומקבלים בתוך חוסר הביטחון הזה כך שלא נהיה המומים וחסרי איזון כשדברים לא מתרחשים באופן שרצינו. הסיבה שבגללה הכל לא בטוח ולמרות שאנו מנסים לעצור ולשמור על דברים כמו שהם, הם תמיד משתנים, זוהי anitya. (בפאלי: אניצ'ה, ארעיות, שינוי תמידי) כי הכל משתנה רגע אחר רגע. אנו מנסים לייצב הכל אבל למעשה ישנה תנועה ללא סוף, אם אנו בהתאמה לזה אנחנו בסדר, אבל אם ננסה לעצור זו פעולה נגד המציאות ולכן נסבול. אנו נאחזים בדברים בתקווה שהם יישארו, אבל הם לא יכולים להישאר, הם משתנים, אנחנו משתנים, הכל משתנה. התודעה לא נשארת אותו דבר לשנייה, היא כל הזמן נעה כמו נהר. גם הגוף שלנו, התאים שלנו משתנים, הכל משתנה מחוץ לנו ובתוכנו. אם נקבל זאת אנחנו נהיה בסדר, אך אם ננסה להתכחש לזה ונחיה כאילו שדברים אינם משתנים, כולל מערכות יחסים, אנחנו בצרות.

זה מביא אותנו חזרה למאפיין השלישי של הקיום: שאנחנו איננו מה שאנו מזדהים אתו. הבעיה היא שאנחנו מזדהים עם כל מה שאנחנו לא. כמו שחקן שמשחק דמות, וכל עוד הוא יודע שהוא משחק הוא יוכל לעשות זאת עם כל הלב, אבל ברגע שירד מהבמה אם ימשיך לחשוב שהוא המלט הוא בצרות, כי הוא לא. לכן מועיל לכולנו, חוץ מלאנשים שזה לגמרי מעורר בהם רתיעה – לראות איך היינו בחיים קודמים. כי האני ההוא שונה לחלוטין מהאני העכשווי. אולי ג'נדר שונה, גזע שונה, חשיבה אחרת, רעיונות ותפיסות אחרים, ועדיין חושב "אני".
אבל אין לזה שום קשר עם האני השגור, זה דבר אחר לגמרי. ובגלגול החיים הבא נהיה מישהו אחר לגמרי. יש המשכיות של מודעות, אבל המרכיבים הממשיים הפיזיים והמנטליים יהיו שונים לחלוטין. אם נוכל לחזור אחורה להיות בני שנתיים שוב לא נזהה את עצמנו. או בגיל 6, אפילו בגיל 12. גם בחיים האלה, כמה השתנינו. אבל משום שזה זרם המשכי, אנו לא מבחינים. אז אנו בונים הכל על תחושת הזהות הזו, של מי אני. זה מה שעושה אותי חשוב, לפחות בעיני עצמי. התחושה הזו שאני מי שאני, העבר שלי, המשפחה שלי, החינוך שלי, הגזע שלי, הלאום שלי, המעמד החברתי שלי, כל אלה הופכים אותי לאני. וכמובן המגדר שלי. אנו חותרים כל כך חזק לשמר ולקדם את האדם שכל אחד מאתנו חושב שהוא האני האמתי. והבעיה היא כמובן שזה בדיוק מי שאנחנו לא. אנו מזדהים עם כל הדברים הלא נכונים. אז אנו מנסים כל הזמן ליצור ישות, אני שמלכתחילה מעולם לא היה קיים בצורה בה אנו תופסים את קיומו. זו כל הנקודה, זו הסיבה שאנשים מתרגלים, עושים מדיטציה, לכן אנשים מקשיבים ללימוד, וקראים ספרי דהרמה, הולכים לריטריטים, כדי לחזור אל הבית האמתי. כדי לגלות מה אנחנו, ולאט לזהות את האשליה של מי חשבנו שאנחנו, כי מי שאנחנו באמת הוא דבר הרבה יותר גדול, ועדיין, ברמה מסוימת, רק רמה מאד שונה של מודעות. לא רק בודהיסטים, כל מי שנמצא בדרך רוחנית, הינדים, סופים, מיסטיקנים נוצרים, מיסטיקנים יהודים, כולם הבינו שעלינו איכשהו להסיר, להיפטר, להניח ולראות מעבר לאני הקטן כדי להיפתח למשהו כל כך הרבה יותר מעבר לעצמנו. סיר פול אמר שזה לא אני אלא ישו הנע בתוכי, במובן שישנו דבר כל כך הרבה יותר גדול בתוכנו, הפוטנציאל האמתי שלנו ברגע שזה הקטן מפנה את הדרך. מנקודת מבט בודהיסטית, ובוודאי בסוטרות המאוחרות, טבע התודעה מושווה לשמיים. הוא מושווה לשמיים כי אי אפשר לאחוז בהם. אי אפשר להצביע ולומר זה מי שאני כי, אתם יודעים, בלי חלל שום דבר לא יכול להתקיים. אבל לא ניתן לראות זאת, אי אפשר להחזיק בזה ולומר זה החלל שלי, כמו שתוכלו לעשות ביחס לכרית שלכם… סליחה, זו הכרית שלי! אולי רק ישבת עליה אבל עכשיו היא 'שלך'. כמו הוויכוחים שיש בין אנשים כשהדלאי למה מלמד… "זה המקום שלי!" זה אגו. אגו יוצר לנו טריטוריות. זה הגוף שלי, זה המושב שלי, זה החדר שלי, זה הבית שלי, וזו המדינה שלי. ואנו מקימים חומות כי זה שלי, הטריטוריה שלי. אבל עם חלל איננו יכולים לעשות זאת, אי אפשר לומר זה האוויר שלי, אני אוסר עליך לנשום את האוויר שלי. חלל הוא פשוט חלל. וגם הדברים המוצקים הללו הם רק חלל. הגוף שלנו הוא חלל, החלל הוא בכל מקום. ועדיין, לא ניתן לראותו, לא ניתן להחזיק בו, אך דבר לא יתקיים בלעדיו. הכל הוא חלל. והחלל הוא עצום וללא סוף, ללא מרכז, הוא בכל המקומות בו זמנית והכל מוכל בו, ולא ניתן לראותו, לאחוז בו. זו מילה נרדפת מצוינת לתודעה, כי המודעות הטהורה שלנו, כמו החלל כוללת את הכל, אי אפשר לגעת בה, לאחוז בה, לא ניתן לדבר עליה ועדיין דבר לא יתקיים בלעדיה. כך גם המחשבות שלנו, הרגשות ואפילו תחושת הזהות שלנו תלויים במודעות הטהורה, הקדמונית הזו שהיא טבענו האמתי, ואילו תחושת האני הרגילה שלנו מטבעה דואליסטית. אני ולא-אני. אני ואחר. והאגו גם חי בעבר, עם כל הזיכרונות שלנו, ההשוואות, שיפוטים, דעות קדומות, האמונות שלנו, הכל מהעבר, החינוך וההתניות שלנו. עבר. או בעתיד. כל התוכניות שלנו, התקוות והפחדים, הסכמות, הפנטזיות והחלומות בהקיץ. עכשיו זה הזמן בו האגו לא יכול לחיות. אם ננסה להיות בעכשיו עם האגו שלנו, האגו רק מדבר על העכשיו. הוא לא מסוגל לחוות בגלוי את הרגע.

הדבר היחיד שיכול לחוות בגלוי את רגע ההווה הוא המודעות הטהורה שלנו, ששוב, היא הסיבה שאנו מנסים לחזור אל הרגע, מבלי להגיב. כפי שהעננים בשמיים והכיסאות והשולחן ואתם כבני אדם, הכל לא יכול להתקיים לולא החלל, החלל האינהרנטי בטבענו האמתי. כך גם מחשבותינו, רגשותינו והמודעות שלנו, הכל תלוי במודעות הטהורה. הכל נובע מתוכה ושוקע לתוכה, ועדיין המודעות היא מעבר לכך, כביכול. היא מחלחלת אליה והיא עדיין מעבר לכך, כמו שעולים במטוס ועוברים דרך שכבת העננים העבים אל השמיים העמוקים ואתה מזהה שהעננים נמצאים בשמיים אבל הם אינם השמיים. הם כן ולא באותו זמן. כשמסתכלים למעלה אל השמיים רואים רק את העננים העבים אבל בעצם יש שמיים אינסופיים שתומכים בהם. העננים באים מהשמיים וחוזרים אליהם. באותו אופן לא יכולתם לראות או לשמוע אותי אם לא הייתם במודעות. אבל לרוב איננו מודעים למודעות שלנו. איננו מכירים בהיותנו בהכרה. אנו לכודים מדי במחשבות שלנו, כי איננו מזהים את מה שמעבר לחשיבה. ההשקפה הזו, הנכונה, פירושה גם לזהות שאיננו מה שנדמה לנו, וכל שאר הדרך עוזרת לנו לנסות להתחבר מחדש עם טבענו האמתי. אבל הבודהה בהיותו מלא חמלה זיהה שברמה המותנית עלינו לעבוד מתוך נקודת מבט מותנית. לכן הוא עוסק בפעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה, לעזור לנו לחיות חיים מהסוג שיחיה מי שמובל על ידי ראיית הדברים כפי שהם ככל הניתן. בבודהיזם תמיד מדברים על הדרך שדברים נראים וראייתם כפי שהם באמת, כי מהות הדברים והאופן בו אנו רואים אותם הם שני דברים שונים. אחד הדברים המעניינים בעידן המודרני שלנו זה שהמדע המודרני מזהה בדיוק את זה כיום, מאשר תובנות שהופיעו בהודו לפני אלפי שנים והתכחשו להן. עד המאות האחרונות אנשים לא הבינו וחשבו שבאסיה אנשים היו פשוט מאד אידיאליסטים ולא ראו דברים נכון והיו להם פנטזיות. כיום, המדע המודרני מכיר בכך שכל התובנות הגדולות שהמודטים הגיעו אליהן, הן מדויקות.

הדבר הראשון הוא להבין דברים בבהירות. אפשר לקרוא לזה הבנה נכונה. אינטלקטואלית אנו תופסים משהו גם אם לא חווינו אותו בעצמנו; אף על פי כן האדמה הקשה הזו, של הדעות הקדומות שלנו מתחילה להישבר מעט, נכנס לשם קצת אויר. כשהדברים נעשים פחות דחוסים בתודעה שלנו מקודם, אנו יכולים להתחיל לראות שישנן עוד דרכים להסתכל על דברים; שאולי הדרך בה אנו מורגלים להסתכל על דברים אינה מה שהם באמת, אולי יש משהו אחר. אז משהו בתוכנו מתחיל לנוע. המשך הדרך תלוי בהבנה הנכונה הזו, זה הדבר החשוב. עלינו להבין שכל מה שנעשה מעכשיו במידת האפשר צריך להיעשות מנקודת המבט המכירה בכך שבסופו של דבר אין מישהו שעושה אותו. גם עכשיו כשאנו מגיעים לדיבור נכון, פעולה נכונה, זה מגיע מנקודת המבט האגוצנטרית והמותנית שלנו אבל הכוונה היא להצביע על דבר שמעבר לה. לכן ההשקפה הנכונה היא כ"כ חשובה כי היא השער אל כל מה שיגיע אחר כך. אם קיבלת מרשם אבל אתה לא מאמין שאתה באמת חולה או שבאמת תוכל להירפא, אז לא תיקח את התרופה. או שניקח לכמה ימים, זה לא יעזור ונשים את זה במגירה ונשכח מזה. עלינו להיות משוכנעים שישנה בעיה וישנו גם פתרון. אז הכל מתחבר. עלינו להיות מוכנים למאמץ ולכך שזה ייקח זמן. הצעד הבא הוא דבר שנקרא samyak-sankalpa, ושוב זה מתורגם בדרכים רבות, לפעמים התרגום הוא מחשבה, ולפעמים כוונה. לדעתי כוונה מתאים כאן יותר. המשמעות היא שהפעולות והדיבור שלנו תלויים בכוונה או מוטיבציה המונחות ביסודן. הבודהה אמר שקארמה היא כוונה. במילים אחרות מה שאנו עושים, החותם של מעשינו, תלוי במוטיבציה שהניעה אותנו. דוגמה גסה יכולה להיות שמישהו כועס מאד ומרים סכין חדה מאד ודוקר מישהו בליבו והורג אותו. זה כמובן רגש מאד שלילי, להרוג מישהו ובזעם ומתוך רצון לפגוע. או מנתח שלוקח את אותה הסכין, מנתח מישהו שיש לו מחלת לב, גם הוא דוקר ופותח את הלב של האדם הזה אבל הכוונה היא לנתח אותו. ולמרות כוונותיו הטובות האדם מת. אז זו אותה תוצאה. האדם נחתך על ידי סכין באזור הלב. אבל הכוונה הייתה שונה לגמרי. הכוונה הייתה לעזור, להציל, ולא להרוג. לכן התוצאה הקארמית תהיה שונה לחלוטין. זו דוגמה מאד ברורה וגסה אבל אנו מדברים על מה שאנשים עושים באופן גלוי לעין.

לחלק 9 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (7) בריאים מטבענו

אתמול דנו, בשטחיות למען האמת, בטבע הבלתי מספק של הקיום המותנה, הרגיל שלנו, ובסיבות הבסיסיות לו – התודעה הנאחזת שלנו הנשענת על הזהות המוטעית שלנו. היום הלימוד יותר שמח. אמרנו שכולנו חולים וזה גורם המחלה, אבל היום נעסוק בעובדה שמטבענו אנו בריאים לחלוטין.

איכשהו בלילה שעבר חלמתי שאני מסבירה למישהו מהי נירוונה, אבל לצערי שכחתי מה אמרתי. זה נשמע טוב בחלום! כמובן שנירוונה היא המצב ההפוך למצב הסבל הרגיל שלנו. אז כולם שואלים מהי נירוונה? ואם אין עצמי – מי נכנס לנירוונה? אין לכך תשובות אמתיות כי נירוונה מטבעה היא מעבר למחשבה, מעבר לתודעה המושגית הרגילה, אז כל מה שנאמר על כך יפספס את הנקודה. גם הבודהה עצמו כמעט ולא דיבר על נירוונה, ולא הגדיר אותה בבירור. אני חושבת שנאמר שזה מצב של אושר וכמובן, הוא בלתי מותנה. פעם צפיתי בראיון עם כומר רוסי אורתודוקסי שאמר שהדבר הראשון שהם לומדים בהכשרה, היא שכל דבר שניתן לומר או לחשוב על אלוהים – זה לא זה. זה הגיוני, כי אנחנו הופכים במחשבה כל דבר לגשמי ויציב, לא משנה מה. עלינו להביא את זה לרמה שאותה נוכל להכיל במחשבתנו. כמו ריקות, אתם יודעים שאפשר להגדירה מאד בעדינות אבל זה מאד שונה מהחוויה עצמה, שתגרום לאנשים תגובה של "או!" ולא לתפוס איזה ספר ולכתוב מיד מה הם חוו. כך שלא ניתן באמת לומר מהי נירוונה. ניתן לומר מה בעצם נכנס לנירוונה? האגו לא נכנס, הוא לא יכול להתעורר. זו הנקודה. אני לא יכול להיכנס לנירוונה. ולמרות שאיננו יכולים לדעת מה התחושה של נירוונה, אנו יכולים לדעת מה יש לעשות כדי להגיע לשם. הנקודה הראשונה היא הכחדה טוטאלית של כל הרגשות השליליים או המזיקים שבסנסקריט נקראים klesha. Klesha משמעותו דבר שהוא חם מאד או קר מאד, שמייסר את הגוף, וכואב. הרגשות האלה כמו תאווה, כעס, קנאה וכד', הם גורמים למהומה פנימית בלב. הם לא מובילים לשלווה, לרוגע. התודעות של אנשים עכורות כמו מים מבעבעים, וזה מזיק לנו ואין מנוחה, אנו מעונים על ידי הרגשות האלימים הללו, מעבירים זאת לאנשים אחרים ויוצרים בעיות בעולם. בחברה שלנו כיום, אנשים שמונעים על ידי רגשות שליליים עושים מעשים שבאופן נורמלי לא ייחשבו בני תרבות. בכולנו קיימים רגשות כאלה, בדרגה גבוהה או נמוכה יותר. לפעמים הם לא פעילים, ואז קורה משהו והכל צף. מי שנכנס לנירוונה נקרא arhat  או אם זו אישה arhatte. כדי להיקרא כך יש לעקור לגמרי מהשורש, את כל השורשים הקטנים ביותר של הרגשות השליליים. הם לא יוכלו עוד לחזור ולעלות.

India1 445

במערכת הבודהיסטית המוקדמת יש ארבע רמות לצועדים בדרך. עם התובנה הראשונה, על טבעה הלא מותנה של המציאות, נקראים entering the stream. התובנה הבאה העמוקה יותר נקראת Once returner, משמע שתיוולד מחדש פעם נוספת אחת לכל היותר. אחר כך never returner, משמע תיוולד שוב באיזה קיום נשגב בו תמשיך לתרגל ולא תחזור בלידה כבן אנוש, ואז arhat. בכל רמה עוד חלק מהרגשות הבוגדניים, השליליים, שנמצאים בבסיס הנפש שלנו הולך ודועך, עד שלבסוף הם נעלמים לגמרי והאדם נהיה arhat ונכנס לנירוונה. אפשר גם להיכנס לנירוונה כאן ועכשיו כמובן. זה לא דבר שקורה רק כשאתה מת, הבודהה שהה בנירוונה כל הזמן מרגע שהפך לבודהה. ורבים מתלמידיו, רבים רבים… אם תקראו את הסוטרות המוקדמות זה מדכא, אנשים פשוט התעוררו ככה! (צוחקת). כי מי שהייתה לו הקארמה המדהימה להיוולד בזמנו של הבודהה, בטח יצר כמויות עצומות של תנאים ונסיבות בחיים קודמים, כך שכאשר פגש את הבודהה הבין את זה מהר מאד. יש כאלה שקלטו את זה במהירות בזק וכאלה שעבדו 40,30,20 שנה אבל תוצאות ההישגים שלהם מטלטלות. אלה שהגיעו להיות arhat המשיכו לחיות, אבל התודעה שלהם הייתה עם הבלתי מותנה ותפקדה מצוין. זה מה שחשוב לדעת. נירוונה, למרות שמשמעותה סוג של הפסקה, לחדול, סוג של התנדפות, מה שחדל להתקיים זה הרגשות השליליים ותחושת האגו העצמאי שלנו, זה לא שאתה פשוט נעלם. ואנשים, בודהות כמו מוגאליאנה, שאריפוטרה, קאסיפה ורבים אחרים עדיין תפקדו טוב מאד. הם הסתובבו בהודו ולימדו וארגנו דברים, הם לא ישבו להם ובהו. הנקודה היא שנירוונה אינה מקום, אלא מצב תודעה. קודם כל הרגשות השליליים הוסרו מהתודעה ולא יחזרו לעולם. הם הוסרו מכיוון שהאדם ראה דרך הזהות השגויה של האגו. הנקודה העיקרית עם נירוונה היא שזה מצב שאין בו אגו. כשאדם נטול אגו זה לא אומר שאינו יכול לתפקד. למעשה, מהרבה היבטים, הוא יתפקד היטב לראשונה בחייו כי האגו לא יעמוד בדרכו ויפריע, ובאופן ספונטני אדם יתנהג בתיאום עם מה שחכם ונכון וחומל. לא צריך לחשוב, זה זורם בטבעיות מהמודעות העצומה, הפתוחה והרחבה. אם תחשבו על הבודהה עצמו לאחר ההארה הוא בילה 45 שנים בנדידה בצפון הודו – מלמד, מארגן, התמודד עם מלכים שעמדו לצאת למלחמה ופגש אנשים מכל סוג, מברהמינים ועד הקסטות הנמוכות. אחד מחבריו המועדפים היתה פילגש של המעמד הגבוה. הוא פגש אנשי עסקים, עקרות בית, איכרים ואת כולם הוא לימד באופן מתאים והשתמש באנלוגיות מחייהם שלהם, לעזור להם להבין. הבודהה תפקד מצוין כל הזמן הזה וללא ספק השתמש במשאבים שהוא למד כנסיך. זה לא שבנירוונה הופכים למין שום-דבר-ריק, זה הדבר החשוב לזכור. שאריפוטרה ומוגאליאנה היו חברים נפלאים אך היה להם אופי שונה מאד. זה לא דבר שנכחד עם הכניסה לנירוונה, אך הם יכלו לפעול בדרך שכבר לא הייתה מכשול. עדיין יש לך מיכל, האור עובר בו ולכל כלי ישנו הצבע שלו, הדוגמה שלו, אבל האור הוא מה שחשוב.

מה שאומרת האמת הנאצלת השלישית בבסיס, הוא שלמרות שבדרך כלל אנחנו באמת מאד חולים, זה אינו מצב הקיום הטבעי שלנו, איננו חולים מטבענו, אלא בריאים. לכן אם נעקוב אחר הדרך הנכונה, אחר ההוראות לבריאות המנטלית, נחזור לבריאות המולדת שלנו. לכן במאהיאנה ('המרכבה הגדולה', הזרם הבודהיסטי הטיבטי אליו שייכת טנזין פאלמו) יותר ויותר הודגש שסמסרה ונירוונה אחד הן. תלוי רק איך מתבוננים בזה. לא שכל דבר הופך למשהו אחר אלא התודעה שלנו משתנה. זה ההבדל היחיד, מהמותנה אל הבלתי מותנה. אך גם בתוך הבלתי מותנה אנחנו מתפקדים, טוב יותר מאי פעם. אפילו המאסטרים הגדולים ביותר, כמו אלה שהגיעו מטיבט לראשונה, הם לא סתם ישבו שם או נכנסו לסמדהי מיוחד. הם היו מאד נוכחים, מודעים, לימדו, ארגנו, הקימו שוב את המנזרים שלהם, הסתובבו ולימדו אנשים, הם היו פעילים מאד. ובבודהיזם הדבר החשוב הוא להישאר בנוכחות בהירה, לא להיעלם. כשאנו חושבים על נירוונה אנו יכולים לתפוס את הרעיון שזו תחושה של נוכחות מוחלטת, ושהפעולה הנכונה לעשייה בכל רגע מתגלה באופן ספונטני. לא צריך לשבת ולחשוב על זה כי פשוט ברור מה יש לעשות. אנשים אחרים אומרים: "וואו, הם מתנהגים כל כך נכון". אבל מצדם קורה בטבעיות מה שמתגלה בכל רגע. כמו מכונה שאין בה תקלות יותר, זה מאד חלק, מאד פתוח ולגמרי נטוע בעכשיו ולא בהשלכות של האגו, לא בתאוות שלנו או באיבה אלא לגמרי מבוסס על חכמה וחמלה. ולכן כל מי שנפגש אתם – גם אם לא נאמר דבר או שאין שפה משותפת – מרגישים איכשהו ריפוי פנימי, רק מלהיות בנוכחותם. זה בוודאי לא דבר שקורה רק עם מאסטרים בודהיסטים, כשאתה נמצא בנוכחותו של מאסטר אתה יודע זאת – מאסטרים הינדים, סופים, נוצרים. גם אם אינם אומרים דבר או אומרים המון זה לא משנה. זה כמו לשבת בשמש, אחרי שהיית בקור אתה מרגיש חמימות ומשהו בפנים כמו מרפה, ופשוט נוח לך בנוכחות הזו.

חשוב לזכור שהנירוונה כבר בתוכנו. למרות שבסוטרות המוקדמות מדברים על הגדה השנייה, אנו מתרוצצים על הגדה הזו ואנו זקוקים לסירה – הדהרמה שתיקח אותנו אל הגדה השנייה שהיא הנירוונה. זה גורם לנירוונה להיראות כאילו היא נמצאת אי-שם, אבל זה רק במובן הפסיכולוגי. האמת היא כמובן שהנירוונה נמצאת תמיד כאן. היא רק מכוסה כך שאין לנו גישה אליה. אבל היא שם, תמיד. זה הצד השני של המטבע.

באותו אופן הטבע הטהור של התודעה נמצא אתנו תמיד, התודעה הטהורה שלנו תמיד אתנו, המצב נטול האגו הוא המצב האמתי של הקיום שלנו, אך מכיוון שאנו מורגלים בחיים מתוך נקודת מבט של אגו, כיסינו את טבענו האמתי. לסינים יש דוגמה לטבע התודעה, כמו מראה עצומה. היא בהירה ומבריקה, ומשקפת לחלוטין ובמדויק. אבל היא כוסתה באבק שנופל עליה דרך כל מה שאנו קולטים דרך החושים והחשיבה השגרתית הבלתי נגמרת שלנו, המשווה והמשננת, כל מה שמגיע ברצף ובמיוחד כיום דרך המדיה, ספרים, טלוויזיה, מחשב, בשטף בלתי נגמר כמו אבק דק שנופל ונופל ואיננו מנקים אותו. נוצרת שכבת אבק עבה. וכשאנו מתבוננים לתוך התודעה אנו חושבים שהתודעה שלנו אינה אלא ערימה של אבק וזה קצת מדכא כי אי אפשר לראות שום אפשרות לנירוונה. אבל אם ניקח מחט וניצור חור קטן באבק, כשנגיע למראה נראה נצנוץ, משהו בהיר ומבריק מתחת לכל האבק. זה מה שבסוטרות המוקדמות נקרא entering the stream. זו פריצת הדרך הראשונה שבזן נקראת Kensho או Satori, כשלפתע אתה מזהה שאינך מה שחשבת שאתה, וישנה רמה שונה לגמרי של מודעות, של הכרה, שונה מאד מהרמה הרגילה שדרכה אנו בדרך כלל חיים את חיינו. אפילו אם ראינו זאת רק להרף עין, הכל משתנה. לפתע אנו מכירים בכך שאיננו מי שחשבנו שאנחנו בכלל, אלא משהו אחר לגמרי, וכך גם כל האחרים. כמובן שרק דקירה קטנה בכל האבק הזה לא מסירה את האבק.

זו ההתחלה. הלאמה שלי Kamtrul Rinpoche אמר לי: כשאת מזהה את טבע התודעה שלך אז את יכולה להתחיל למדוט, זה לא הסוף אלא ההתחלה האמתית. עכשיו אנחנו מבינים במה מדובר ומה אנחנו באמת מנסים לעשות – לנקות עוד ועוד מהאבק. וכאשר לבסוף אין עוד אבק על המראה ולא עוד אבק שנופל עליה אז אנו מוארים. יש הרבה עבודה. לכן הדרך היא להגיע אל מעמקי המודעות שלנו ולנקות את פני השטח כדי שנוכל להתחיל לזהות את טבענו האמתי ובו בזמן לנסות למנוע מעוד אבק ליפול, זו הסיבה שאנשים יוצאים לריטריט. גם בזמן הבודהה אנשים כולל אנשי עסקים, חיילים, איכרים ועוד, הגיעו לרמות עמוקות של תובנות. אז אל תחשבו שאם אתם לא נזירה או נזיר ולא יוצאים לריטריט לא תוכלו לתרגל. התרגול הוא עבור כולם והבודהה התאים אותו לכולם. זו בשום אופן לא דרך המיועדת רק לנזירות, והיא לא עוסקת רק במדיטציה אלא בכל היבט של החיים. למעשה דרך השמונה היא מדריך מאד נבון לחיים. לבודהה היתה תבונה אינסופית, מעבר לכך שהיה הבודהה הוא היה כל כך שפוי ולא קיצוני ביחס לתקופתו. הוא היה מאד מתון בתפיסתו את החיים הקדושים. החיים הרוחניים, עניינם להביא את אופן ניהול החיים שלנו קרוב ככל שניתן לזה של אדם מואר, ובו בזמן לזהות שיש לנו כבר את מה שאנחנו שואפים אליו. פשוט איננו רואים זאת. דוגמה לכך היא חלומות. כשאנו חולמים בשנתנו החלומות מאד מוחשיים בשבילנו, נדמה שהם נמשכים המון זמן ואנו באמת מאמינים בהם, כל הגוף מאמין בהם. אם החלום מפחיד נתעורר בלב הולם. עד הרמה התאית אנו מאמינים בחלומות. אך ברגע שהתעוררנו – אה, זה היה חלום! ארוך ככל שהחלום נמשך, אפילו חיים שלמים, ברגע שהתעוררנו הוא נעלם. מה שאנו מנסים לעשות זה להתעורר, להתעורר מהאשליה. כל הדרך הבודהיסטית עוסקת בהתעוררות מאשליה ובלמידה כיצד לפעול בצורה ספונטנית שתתאים לאדם מואר שרואה את הדברים בבהירות. האחריות היא שלנו, איש לא יכול לעשות זאת במקומנו. המלך מילינדה, שהיה מלך אינדו-יווני במאה ה-1 לפנה"ס, ניהל דיאלוגים מפורסמים עם תלמיד בשם Nagasena. למלך הזה היו הרבה רעיונות יוונים והתלמיד ייצג את התפיסה הבודהיסטית, הוא מנסה בשלב מסוים להבין מהי נירוונה ושואל האם היא כך, האם היא כך. ונגאסנה עונה: הוד מלכותך, Nirvana is. וזו הנקודה, נירוונה ישנה אבל אך לא ניתן לתארה, לא להורידה לתודעה שהיא מטבעה מותנית.

שוב אתן דוגמה מהזן, האצבע מצביעה על הירח ונוכל לחקור את האצבע בלי סוף אבל לא נוכל באמת לדבר על הירח. חשוב לזכור שהאצבע מאד חשובה בהצבעתה על הירח, אבל היא איננה הירח. כך גם הבודהה אמר שהדהרמה היא כמו סירה שבעזרתה נחצה את הנהר אל הגדה השנייה שהיא נירוונה. יהיה מטופש לזרוק את הסירה באמצע חציית הנהר, אבל מטופש באותה מידה גם להמשיך לסחוב את הסירה על הגב מתוך כבוד לאחר שהגעת. הסירה והדהרמה הן רק אמצעי להגיע מהמותנה אל הלא מותנה. אבל מטבעה היא מותנית. כמה עדינה שהדהרמה תהיה, היא עדיין בתחום ההתניות, כי היא תלויה במחשבה ובמילים, לעומת מה שישנו, שמעבר למחשבה ולמילים. היא מועילה ואף הכרחית אבל כשלעצמה אינה המציאות האולטימטיבית. מה שחשוב לזכור זה שאנו בריאים מטבענו  וניתן לחזור אל הבריאות המולדת שלנו שברמה מהותית לא עזבנו מעולם. אבל בגלל המכשולים שלנו איננו רואים אותה. הבודהה אמר אוקיי, אנחנו לגמרי בסדר, אבל איננו יודעים זאת. בנקודה זו אנו עדיין חולים ועלינו לקבל את התרופה. זה כמו רופא שמדריך איך להירפא. וזה מה שנקרא הדרך הנאצלת בעלת שמונת המרכיבים.

המשך קריאה בחלק 8 כאן

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (6) מלכודת הקוף

ראיתי פעם ציור של מאייר אוסטרלי שעסק באיך לעשות דברים בעדינות, דברים מאד פשוטים. מה שאני זוכרת היה להחזיק דברים כמו שמחזיקים אפרוח בן יומו, בקלילות, כי אם לא תאחז את האפרוח הזה בקלילות, בעדינות, בשנייה אחת, הופס, הרגת אותו ואין אפרוח. ללמוד איך להחזיק בעדינות זה מאד חשוב. לא לתפוס ולא להחזיק בכוח, אלא בכבוד. כל אדם, ובמיוחד את הקרובים אליכם. לתת להם מרחב לעצמם, ולא לנסות לגרום להם להיות כפי שאתם רוצים שיהיו. לפעמים אני אומרת שלאהוב פירושו: אני אוהב אותך, מי ייתן ותהיה שמח ובריא. והיאחזות פירושה: אני אוהב אותך, אז בבקשה עשה אותי שמח ובריא. וזה ההבדל. אם אנו רוצים את האדם האחר כי הוא גורם לי להרגיש טוב אז אנו נפעיל עליו מניפולציות. אך אם אנו אוהבים את האדם השני כך שהשמחה והאושר שלו הם תענוג עבורנו, אושרם הוא אושרנו, אז נחזיק אותו בעדינות. לעתים קרובות אני מזכירה את הסיפור שהייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה וקיבלתי את המכתב מהודו מפרידה בדי (האישה המערבית הראשונה שהפכה לנזירה במסורת הטיבטית) שהזמינה אותי להצטרף אליה לבית הספר ללאמות צעירים. ואני זוכרת שרצתי ברחובות לונדון, שמחתי כל כך שאני נוסעת להודו, ופגשתי את אמי בדרכה מהעבודה ואמרתי לה: "אני נוסעת להודו!". והיא אמרה "הו, באמת, יקירה? ומתי את עוזבת?". זה מה שהיא אמרה. לא "אוי, איך את יכולה לעזוב אותי? אני אמא שלך ואני אשאר לבד!" אחי היה אז במלאזיה. "איזו מין בת את? את לא אוהבת אותי?" היא מעולם לא אמרה זאת. היא שאלה: "אה, מתי את נוסעת?". וכשהייתי בהודו, כל עשר שנים היא היתה אומרת "אם אשלח לך כרטיס – האם תבואי הביתה לחודש?" וכשבאתי הביתה היא מעולם לא בקשה שלא אסע בחזרה. מדוע? כי היא אהבה אותי, כי היא רצתה שאהיה מאושרת. היא אמרה לחברים שלי – הם סיפרו לי – שהיא תמיד התפללה שבגלגול החיים הבא שלה, היא שוב תחזור כאימא שלי כי היא חששה שיהיו לי הורים שלא יבינו שאני זקוקה לסגנון חיים מיוחד. זו אהבה. לא הרצון שתהיה ככה, שתעשה אותי מאושר. ועם סוג כזה של פתיחות כלפי אלה שאנחנו אוהבים – כשאתה איתי אני שמח, אם אינך איתי אבל אתה מאושר – אני שמח. מי ייתן ואתה תהיה בטוב ובשמחה. זה שעור מאד חשוב עבורנו, ללמוד כיצד לשחרר. הורים, לפעמים, במיוחד באסיה, נוטים לרצות להוביל את חיי ילדיהם. מבחינה מסורתית להורים עדיין יש הרבה שליטה. הם חושבים שזו אהבה אך למעשה זו אהבה עצמית. כמובן שזה נשמע הרבה יותר טוב לומר הבן שלי רופא, הבן שלי עורך-דין, הבן שלי אדריכל, מאשר לומר "הבן שלי נסע להודו והוא מסתובב בספריה הבודהיסטית". אז על כל אחד מאתנו להתבונן לתוך לבו ולראות את האזורים הייחודיים בהם אנחנו נאחזים, ואז לעשות מאמץ להתחיל לשחרר קצת. לכל אחד מאתנו יש את האזורים שלו. כשנגיע לדרך שמונת הנתיבים, נדון בזה בפירוט גדול יותר. אך כרגע אנו דנים בעובדת הבעיה. ההיאחזות הטוטאלית בתחושת האגו הזו ובכל דבר שמחזק את האגו וחוסר יכולתנו לשחרר.

הסיפור השני שעוסק בכך הוא על מלכודת הקוף. הייתה מלכודת שהורכבה מאגוז קוקוס מרוקן שחובר במסמר לעץ. יש חור בקוקוס ובתוכו שמו משהו מתוק ונחמד. הקוף הגיע, הריח את הממתקים והכניס את ידו דרך החור לאחוז בממתק. הוא אגרף אגרוף ואז הגיעו הציידים וכמובן שהקוף רצה לברוח, אך לא יכול בגלל האגרוף. הוא רוצה לברוח אבל רוצה גם את הממתק. בתודעה של הקוף ישנו קונפליקט, הוא חייב את הממתק והוא בסכנה כי הציידים מגיעים. והציידים ניצחו, כי הוא לא מסוגל היה לשחרר. שום דבר לא מחזיק את הקוף. כל מה שעליו לעשות זה לשחרר ולברוח. אך אינו יכול. זו אנלוגיה מבריקה למצב שלנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשחרר, שום דבר לא מחזיק אותנו, אז שם אנחנו נשארים. וכמו שאני נוהגת לומר באופן מסוים המנטרה שמחזיקה את כל הדרך הבודהיסטית אינה hum mani padme hung, המנטרה האמתית היא Let go, Let go, Let go. כי אנו עלולים להפוך גם את הדהרמה לעוד דרך להאדרה עצמית אם איננו זהירים. בהתחלה כולנו בעניין של להפוך לנזירים ונזירות, אנו יכולים לדעת עוד ועוד על בודהיזם, קראנו את כל הספרים הנכונים, פגשנו את כל הלאמות הנכונים, קיבלנו את כל ה initiations הנכונים, זה הופך לזהות, אתם יודעים. "כמה ריטריטים אתה עשית?" עלינו להיות מאד מודעים לכך, שהדהרמה לא תהפוך לעוד דרך לחיזוק תחושת העצמי שלנו. כפי ש Palden Atisha (מלומד בנגלי שהגיע לטיבט במאה ה-11), אמר, אם מישהו למשל עשה ריטריט של שנה: כשתצא, השאלה שתשאל את עצמך היא, האם הייסורים הרגשיים, האגו הנאחז שלי, תאוות הבצע והכעס, הגאווה והקנאה, האם הם גברו, האם אני יותר רגזן מקודם? האם זה נשאר אותו דבר? או האם הם פחתו? האם אני נוטה פחות לכעוס, נוטה יותר לסובלנות, ספונטניות, לא לא-שמח במזל הטוב של אחרים, לא מרגיש קנאה, מרגיש יותר סיפוק עמוק והוקרת תודה? אם החוליים הרגשיים שלנו גדלו או לא השתנו למרות שנה של מדיטציה, למרות כל החוויות או התובנות, זה היה בזבוז זמן. אם אתם חושבים שנשארתם פחות או יותר כפי שתמיד הייתם, אז כנראה לא הגעתם רחוק. הנקודה היא שכל מה שאנחנו לומדים, כל התרגולים שאנו עושים, מטרתם להפחית את הרגשות המאמללים שלנו ובמיוחד את האובססיה שלנו כלפי עצמנו. אז אם אנו עדיין מוצאים את עצמנו תמיד במרכז היקום, כנראה ששום דבר עוד לא ממש עובד. זו נקודה כל כך חשובה במיוחד כי אנשים מגיעים לכאן ולומדים את הדהרמה, קוראים ספרים, פוגשים את הלאמה, מתרגלים מדי יום, והכל מקסים וגורם להם שמחה אבל לרוב זו רק העצמת העצמי שלהם. מנקודת מבט רגילה, מותנית, זה בסדר, לפחות אנו שמחים בדברים טובים, בדברים מיטיבים, אבל אם זה נשאר ברמה הזו אז שום דבר יסודי לא השתנה. כי אז, אם הלאמה לא מחייך אלינו, אם הוא מתעלם מאתנו או אם משהו מרגיז אותנו או שלא הבנו אותו וכולם כן אז אנחנו אומללים, ובשביל מה? אנו רק ממרקים את האני אך תחושת האני הזו היא גורם השורש של הדוקהה שלנו.

איך להשתמש בדהרמה בדרך שלאט לאט תקלף את שכבות ההזדהות השגויה ותביא אותנו בחזרה אל מה שאני באמת? ולא רק ללטש עוד על פני השטח את התחושה של 'אני' יציב ובלתי ניתן להריסה? זה דבר שבמיוחד אלה שנמצאים בדהרמה הרבה שנים צריכים לשאול את עצמם. על כולנו לשאול את עצמנו. זו הסיבה שאחרי ההארה הבודהה לא רצה ללמד. כי הדהרמה עדינה מדי, היא הולכת נגד העולם. לא יבינו את זה, במילים אחרות רק ישתמשו בה לעוד האדרה עצמית במקום לפירוק תחושת האגו. אז האלים ברהמה ואינדרה הרגיעו אותו שאנשים כן יבינו, יש אנשים שיכולים להבין, אינך יכול להימנע מללמד רק משום שזה קשה. והוא לימד ובתקופתו אלפי אנשים התעוררו. כמובן שהבודהה היה לצידם וזה עזר. אך הנקודה היא שעלינו להיות זהירים מאד לא להשתמש בתרופה כסוג של רעל. לכן זה קשה; לכן זה מסובך. הרבה אנשים אומרים לי זאת. "אני מתרגל כל כך הרבה שנים, פגשתי כל כך הרבה לאמות, אני לא מתקדם לשום מקום". ואני לא יודעת מה התשובה אבל אני חושבת שאם לא נלמד כיצד לתרגל בלי היאחזות, התרגול לא יעבוד. הם בסופו של דבר רק יבריקו את האגו במקום להרוס אותו, לראות דרכו. סליחה לא התכוונתי לתת לכם את הקדרות הזו… הנקודה היא שזה לא מי שאנחנו באמת. לכן זה כל כך טראגי. הרבה אנשים מבלים שנים על גבי שנים בניתוח התרופה עד למרכיביה הכימיים, אז הם יודעים הכל על התרופה מבפנים ומבחוץ. אחרים לוקחים את המרשם ואת התרופה ומניחים אותה על המקדש שלהם ומשתחווים לה וסוגדים לה ומדליקים קטורת כמנחה ואומרים, הו תרופה נעלה, את המרפא לכל חוליי העולם בבקשה העניקי לי את ברכתך כך שארפא וכל היצורים החיים ירפאו! אבל הם לא לוקחים את התרופה. הם לא עוצרים לבלוע אותה.

דהרמה עובדת. היא עובדת כבר 2600 שנה. לאחר ההארה הבודהה לימד ואנשים הבינו. והסיבה שאנחנו כאן היום בחדר הזה היא כי מאז ועד היום אנשים ממשיכים להבין זאת. זו אינה מסורת מתה. זו מסורת של נשים וגברים שלקחו את התרופה והבריאו. אפילו כיום עם כל הטכנולוגיה, בבסיס זו עדיין אותה תרופה עם אותם מרכיבים. בכל אופן החשוב ביותר הוא לוודא שהתרגול לאט ובהדרגה עוזר לנו להפוך את תחושת העצמי היציב שלנו ליותר ויותר שקופה. לא יותר אטומה ומבריקה ונוצצת. האגו לא יכול להגיע להארה. הוא יכול להעמיד פנים שהוא מואר אבל זה רק משחק. אז תחושת העצמי שלנו צריכה להפוך להיות פתוחה יותר ויותר, רחבה ושקופה. אז אנו יודעים שאנו בדרך הנכונה.

רבים מכם נמצאים בדהרמה כבר זמן ארוך. זה טוב לתת לעצמך כ-20 שנה ואז להסתכל ולראות איך אנחנו מתקדמים. זה לוקח זמן, זו לא תרופת אינסטנט. אך האם היא מרפאת? זו השאלה. האם אנו בריאים יותר, פנימית? האם אנו משוחררים? במובן הפנימי של שחרור. הדהרמה, אומרים, צריכה להיות כמו שמרים בבצק של חיים כבדים. להפוך הכל לאוורירי יותר. התודעה שלנו צריכה להיות קלה יותר, הלב שלנו גם. יותר מרווח, פתוח, מושפע פחות מנסיבות חיצוניות. אלה האינדיקציות. לא חלומות מיוחדים או חוויות פנטסטיות במדיטציה או הבנות פנימיות מדהימות, שמופיעות ונעלמות. אלא איך התודעה שלנו בפועל מתמודדת עם חיי היומיום שלנו? האם אנו נדיבים יותר? האם אנו חושבים על אחרים לפני עצמנו? האם האושר של אחרים משמעותי לנו יותר משלנו? לא רק של האהובים עלינו אלא בכלל. האם יש לנו תחושת קשרי גומלין עם שאר הברואים? האם באמת אכפת לנו מאחרים? האם באמת אנו מכירים בכך שכל אדם שאנו פוגשים רוצה להיות מאושר? ולאחל להם זאת בכנות? זה מה שעלינו לשאול. לאחר כל המאמצים האלה, כל מליוני המנטרות והעליות לרגל והשאר, בסוף היום האם אנו טובים יותר מהשכן שלא עשה שום דבר מאלה, אבל יש לו לב טוב?

שאלות

שאלה: אני אוהב את המנטרה "Let go" אבל אני גם אוהב לחשוב על מחויבות. לפעמים אתה מחויב למשהו ואז מעומת עם הצורך לשחרר. תוכלי להסביר מעט יותר את הקשר בין מחויבות לשחרור?

ט.פ:  ובכן רק משום שדיברנו על letting go הכוונה אינה ל- let go לדרך עצמה, (צוחקת), אלא להשתחרר ככל שניתן מהשאיפה המונעת על ידי האגו. דיברנו קודם על הדיכוטומיה הבסיסית בין הכוונה שבתרגול, שהיא לשחרר אחיזה באגו, לבין ראיית הרעיונות שלנו על מי אנחנו ומי האחרים, והפחתת ההיאחזות שלנו בהם. קודם כל, ישנה כאן השאלה של יצירת תחושת אגו בריאה. תחושת אגו בריאה היא אגו מאוזן ומבוית כהלכה, אגו קטן ושמח. אגו כזה יכול להפסיק להכביד על עצמו. אתם מבינים את כוונתי? אנשים שתחושת העצמי שלהם פגועה הם בבסיסם אנשים מוטרדים פסיכולוגית או בעלי בעיות מנטליות שונות. ניתן להבחין שהם שקועים לגמרי בעצמם ובכאבם. אפשר לומר שהאגו מאד שמח להיות אומלל, כי כשאני אומללה אני חושבת רק על עצמי. הילדות הלא מאושרת שלי, מה הוריי עשו, כל הדברים האיומים שקרו לי, החברה שבאופן כללי היא כה אכזרית, בני הזוג שלי, החיים שלי, הזה שלי וההוא, אני, אני, אני… ועם אגו שעסוק בעצמו, אי אפשר פשוט להרוס את האני. כי הוא כאוב, סובל, הוא כבר מאד לא בריא. לכן, בעצם, עלינו לרפא את תחושת הבריאות של האגו על מנת להגיע אל מעבר לאגו. בהתחלה על האגו להיות בריא כדי להיות בעל ברית בדרך עד שנגיע לנקודה בה נוכל להתעלות מעליו, כשהוא יכול להפוך לשקוף. האגו לא נעלם כשמכים אותו. אם יש לכם סוס מרוץ לא תשיגו את כניעותו במכות. אתם תאלפו את הסוס על ידי שתגרמו לו לחוש אמון, להיות ידידותי, לרצות להיות מועיל. ואז תאלפו אותו ללכת לאן שתרצו שילך. כך גם עם התודעה, קודם עלינו לאלפה בעזרת אמצעים מיומנים, במטרה להשיג תודעה מאולפת שרוצה לשתף פעולה, למרות שבסופו של דבר האגו יודע שהדרך מובילה למותו. אבל הוא סומך על יכולתו להתפתח למשהו גדול יותר מעצמו. אז חשוב מאד יחד עם ההתערטלות וה – letting go שתהיה לנו גם תחושה של ריפוי ושל העצמה. במובן של הערכה עצמית וערך עצמי הכרחיים. כשפגשתי לראשונה את ה – Karmapa ה-16 בכלכתה, תוך זמן קצר הוא אמר לי – הייתי אז בטח בת 22 – "הבעיה שלך היא שאינך מאמינה בעצמך, ואם את לא, מי יאמין בך?" וזה מאד חשוב. זה ההבדל בין ניפוח תחושת האני שהיא שלילית מאד וכמו בלון מלא אויר חם, לבין ריפוי תחושת העצמי והפיכתה לבריאה ומאוזנת שיכולה להתחיל ללכת אתנו את הדרך ולעודד אותנו. שנטידווה ב Bodhicharyavatara אומר שיש הבדל גדול בין גאווה ויהירות, שהן כמובן זיהום מנטלי, לבין ביטחון. אנו זקוקים לביטחון. עלינו להאמין שביכולתנו להגשים את הדרך. ועלינו להאמין שאנו משהו גדול יותר ממי שאנו חושבים שאנחנו. ושאנחנו עצמנו יכולים לזהות זאת ולייצב זאת. זוהי דרך מאד עדינה כי מצד אחד אני מדברת על לשחרר ולהרוס, אבל ראשית עלינו ליצור משהו מאד בריא. לכן הבודהה לימד קודם כל מדיטציית שמאטה (או Shi ney) שמטרתה להשקיט, לאזן ולרכז את התודעה סביב אובייקט אחד ב samadhi  (ריכוז). איננו יכולים לעשות זאת אם התודעה אינה מאוזנת היטב. אם התודעה לא מאוזנת לא נוכל להיכנס לרמות עמוקות יותר של samadhi. אז ראשית עלינו להשקיט את התודעה, להפוך אותה מאוזנת ומרוכזת וכשהיא בריאה וחזקה, אז נוכל לפרק אותה בעזרת מדיטציית ויפאסנה. אך כל עוד תחושת העצמי שלנו מאד  שבירה ואנו סובלים מערך עצמי נמוך, זה לא יעבוד.

יחד עם זאת, הבודהה כמובן לימד חמלה ו –  loving kindness המכוונים ראשית אל האדם עצמו. זה לא איזה תרגול ניו אייג'י, זה מגיע ישירות מהבודהה. כשאנו מתרגלים loving kindness וחמלה אנו מתחילים עם עצמנו. מי ייתן ואהיה בריא ומאושר. מי ייתן ואהיה שליו ורגוע. מי ייתן ואהיה משוחרר מסבל. אנו משתמשים במילה אני. בסופו של דבר אולי לא יהיה 'אני' במובן הרגיל שאנו תופסים אותו, אבל ברמה יחסית אנו עדיין חושבים במונחים של האגו שלנו ולכן עלינו להפוך את האגו שלנו לשמח, מקורקע, נדיב וחומל.

הולכים צעד אחר צעד ואי אפשר פשוט לומר: אוקיי, העצמי אינו קיים, אני בעצם רק וואו פנטסטי, מפיץ אור, אינסופי, פתוח וריק! וזהו, האגו ייעלם כמו בועה. אם הייתה אפשרות כזו זה היה נפלא אבל זו הייתה רק ההתחלה, לא הסוף. כי לייצב את החוויה הזו למשך זמן זה אתגר הרבה יותר גדול. אנו מתחילים מהיכן שאנחנו. הבודהה תמיד מתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים. למרות שאיננו רואים את הדברים כפי שהם, עדיין בתוך המסגרת הזו אנו יכולים להתמודד עם הרגשות השליליים שלנו, לעודד רגשות חיוביים ותחושות טובות יותר כלפי עצמנו, כי אם איננו אוהבים את עצמנו ויש לנו הערכה עצמית מאד נמוכה אנו ניצור בעיות לעצמנו ולאחרים בלי סוף. הרבה מהדברים הבאמת איומים שקורים בעולם לא נעשים על ידי מי שיש לו תחושת עצמי שמחה, שלווה מרוכזת ומאוזנת. הם נעשים על ידי אנשים שיש להם או תחושת עצמי מנופחת בצורה קיצונית שהיא מאד בלתי מאוזנת פסיכולוגית, או אנשים עם תחושת עצמי מאד נמוכה. אז חשוב מאד לכן קודם כל לרפא את עצמנו ברמה היחסית לפני שבאמת חושבים על התעלות ממשית. זה כמו אנשים שרוצים לבנות גג מוזהב על מקדש. עליהם להתחיל ביסודות. אם אין לך יסודות טובים, חזקים ועמוקים הקירות המקושטים והגג המוזהב לא יחזיקו מעמד, הם יקרסו. ואני חושבת שיותר ויותר לאמות מתחילים לזהות את זה. כשמלמדים חומר מאד גבוה למערביים הם מגיבים ב"וואו!" ומכיוון שהם מאד מלומדים אינטלקטואלית הם יכולים להבין. אבל אז רואים איך הם מתנהלים בפועל, הם יכולים לחזור על הכל באופן קולח וחכם, הכל נשמע נפלא אבל האופן בו הם חיים את חייהם ומגיבים לנסיבות שליליות מראים שהם לא התחילו להבין.

אז עלינו לחזור ליסודות. אלה שדיברנו עליהם. ההכרה במצב הקשה הזה של סמסרה וה dukkha שבבסיסה, מה גורם לה וכיצד להתגבר עליה. כשהבודהה דיבר שוב ושוב על עקירת הרגשות השליליים וטיפוח הרגשות הטובים הוא לא דיבר ברמה האולטימטיבית, אלא ברמה היחסית שלנו שנשלטת על ידי תחושת האני. גם הבודהה עצמו דיבר ברמה יחסית כי אם נוכל להתמודד עם היחסי אז זה יתגלה גם ברמה המוחלטת. אי אפשר לקפוץ ישר אל המוחלט אלא אם אתם רמאנה מהרישי או משהו. עלינו ללכת צעד אחר צעד. והצעד הראשון הוא להתבונן בתודעה שלנו, לזהות את מה ששלילי אצלנו ואיך להמיר אותו למשהו חיובי, לעודד את צמיחת מה שחיובי בתוכנו עוד ועוד. שני דברים מתרחשים כאן: מצד אחד אנו מנסים לפתוח את האגרופים הקפוצים שלנו ולהרשות לדברים לזרום דרכינו, לזהות את חוסר הקביעות, להכיר בעובדה שדברים, כולל אותנו, אינם סטטיים, לא יציבים, לחשוף בהדרגה את התודעה שלנו לכך בעזרת הלימוד ואל תוך הלב שלנו בעזרת תרגול מעשי עד שבהדרגה זה יוצא מתוך כל נקבובית של הגוף שלנו, ההבנה הזו. על כולנו להתחיל מאיפה שאנחנו. ולאט לאט עם ההתקדמות בדרך, דברים שבהתחלה נראו מאד קשים ובלתי אפשריים הופכים קלים ולגמרי אפשריים. אך כמו כל יכולת זה דורש אימון רב. מישהו אמר אתמול שכדי להפוך לפסנתרן שמנגן בקונצרטים יש להתאמן לפחות 16000 שעות. וזה רק אימון של האצבעות. אז כמה זמן ייקח להפוך את התודעה למיומנת? תחשבו על זה היום! (צוחקת).

*

שאלה: בנוגע לגורמי ה- dukkha. יש הבדל בין האמירה שאם נחפש את האגו לא נוכל למצוא אותו, לבין האמירה שהוא לא קיים. מהו המכניזם של הדוקהה?

ט.פ:  כל עוד אנו חיים במצב של שניות (דואליות) של עצמי ואחרים, כנפרדים, יהיה דוקהה, כי אנו חיים במצב יחסי שנקרא סמסרה, והדוקהה בטבעו. הנקודה בנירבאנה היא שכל גורמי הדוקהה כבר אינם מתקיימים בה. אין שום דרך לדבר על נירבאנה ולכן הבודהה מעולם לא דיבר עליה, כלומר כמעט ולא דיבר על הבלתי מותנה. הבלתי מותנה, הבלתי קונספטואלי מטבעו נמצא מעבר לרעיון, אז שום דיבור עליו לא תואם אותו. הבודהה אמר: זו הדרך, לכו בה וכשתגיעו אתם תדעו. כל עוד אנו חיים במצב תודעה השקוע בדואליות, שמשמעה תחושת 'אני וכל השאר שאיננו אני', אז תהיה היאחזות בתחושת האני, בין אם אני כמשהו עליון, או כמשהו נחות, או שווה לאחרים, עדיין יש היאחזות בזהות. והפעולה הזו של היאחזות פסיכולוגית היא דוקהה בעצמה. ולכן בכל תחום של הקיום בו תהיה, ביסודו קיים דוקהה. כשמגיעים לרמות גבוהות מאד של ריכוז (סמדהי), אולי ברגע הספציפי הזה אין דוקהה, אך הוא חולף ואז 'נוחתים' שוב. לכן הבודהה אמר שזהו לא שחרור, וכשלעצמו לא מאד מועיל.

רואים לפעמים אנשים טובים מאד שתרגלו קשה מאד, יש להם חסידים ולאחר זמן מה הם 'נופלים'. הם חושבים שהם מוארים אבל הם לא. התודעה שלהם הגיעה לרמות מאד גבוהות של מודעות והם טעו לחשוב שזהו שחרור. זה בעצם די מסוכן, כי אנו חושבים שאנו הרבה יותר מתקדמים ממה שאנו באמת. דוקהה מכה שורשים מאד עמוקים בנפש שלנו. לכן כל כך קשה לעקור אותו אחת ולתמיד. אך לא בעזרת הליכה לרמות מודעות גבוהות יותר ויותר שאין להן דבר עם זה, אלא בחפירה עמוק לתוך הנפש שלנו. (psyche). עד שנגיע לרמת המודעות שאין לה דבר עם כל זה. כשאנשים נכנסים לסמדהי הם נכנסים ל'תודעת הבסיס' (alaya-vijnanan), וחושבים שלהיות במצב הזה, זה שחרור, אך כמובן שזה לא. מודעות אמתית, לא קונספטואלית, היא משהו שונה. מכיוון שאין תחושת עצמי אין דוקהה. אפשר לראות את הדוקהה אצל אחרים ולחוש אותו עמוק בלבנו. זה לא שברמת המודעות הזו האדם אינו מרגיש, לאדם יש אמפתיה טוטאלית עם כל הברואים, אך משום שאין תחושת 'עצמי' ו'אחרים' זו גם, באותו זמן, חמלה גדולה למצבם של אחרים. ישנה הבנה עמוקה מאד. לכן מנג'ושרי מחייך. חמלה אינה רק לקבצנים ברחוב ומצורעים ולמי שאיבדו את כל משפחתם ובתיהם. זו חמלה אמתית לעובדה שלכולנו ישנו הפוטנציאל הבלתי ייאמן הזה ותראו מה אנחנו עושים אתו. ככל שישנה יותר חכמה אנו רואים את המצב בבהירות וחמלה אדירה עולה כי אנו רואים איך כולנו מתאמצים כל כך להיות מאושרים, עובדים כה קשה בשביל זה, ובסופו של יום אנו רק מאמללים את עצמנו ואת האחרים, ומחריבים את הפלנטה בו זמנית כי אנו כל כך הולכים שולל. זו יכולה להיות פלנטה של אלים במקום מה שלעתים קרובות היא פלנטה של השדים, ועדיין, הפוטנציאל לשניהם נמצא בתוכנו.

שאלה: יש לי שאלה על אבל. עבדתי בהוספיס מספר שנים ואחד הדברים קורעי הלב היו כל האבדנים שמעולם לא התאבלו עליהם. תהיתי מה התרופה הסותרת לזה?

ט.פ:  אני חושבת שהתרופה האולטימטיבית היא לראות שמהתחלה לא היו coming or going. אבל בינתיים, אני חושבת שהתרופה היא קבלה. פילוסופית אנו מבינים שיש חוסר קביעות ומוות אבל לא באמת מאמינים בכך בלב. זה קורה לאנשים אחרים. לא לי. אז יש לנו את האבל של הפרידה אבל גם יש לנו הכחשה, וזה מחמיר את העניין. כשהייתי ילדה אימא שלי עסקה ברוחניות, נערכו סיאנסים אצלנו בבית כל שבוע והשכנים היו באים. שניים מהשכנים איבדו את בנם במלחמה; זה היה בשנות ה-50 כך שהמלחמה עוד הייתה אירוע טרי. הם איבדו את בנם בצבא כשהג'יפ שלו התהפך על גשר והוא נשרף למוות. הם הצטרפו למעגל כדי לדבר אתו. והוא הגיע דרך המדיום שגם היא הייתה שכנה שלנו ואמר – לגבי התהליך של מותו – "טוב, זה באמת היה איום אבל עכשיו אני בסדר, תנו לי ללכת. המשיכו עם חייכם, עליי ללכת עכשיו. אל תתאמצו להחזיר אותי. הצער שלכם מעכב אותי. בבקשה המשיכו בחייכם ותנו לי להמשיך בחיי החדשים". אך הם לא יכלו. הזהות שלהם הפכה מחוברת לחלוטין עם האבל. הוא היה בנם היחיד והם לא יכלו לקבל את העובדה שהוא עזב אותם. כך שכילדה ראיתי איך זה לא עזר לאף אחד. ההיאחזות, ההזדהות עם הסבל שלהם, זה הרס אותם וגם פגע בבן שלהם! כי הוא הרגיש כל כך רע, הוא היה כלוא באבל שלהם. כמובן שאם מאבדים מישהו שאהוב וקרוב יש תקופת אבל, זה טבעי. אבל אז צריכה להיות היכולת לשחרר. עליך לקבל שהם ממשיכים הלאה בהתאמה לקארמה שלהם, יש להם את גורלם שלהם, הם ממשיכים. אם אנו יושבים ומתאבלים זה לא מועיל להם. בספרים נאמר שאם מישהו מת ואנשים מתאספים לערוך פוג'ות, אל להם לבכות, להיאנח, לגנוח, ולקונן. זה גורם לרוחות להרגיש מאד לא טוב ולא נוח ולא עוזר להם. יותר טוב להיות רגועים ולהתפלל ולהודות ולאחל להם טוב במסעם, כי הם הלכו. לעיתים קרובות אנשים כותבים שהם איבדו מישהו קרוב שאהבו מאד, ושואלים מה עלי לעשות? במיוחד כשמישהו התאבד או משהו כזה. ואני אומרת עליך לעשות merit – ערך בשמם, לתת צדקה למישהו שהם היו מעריכים, אם אתם יכולים לעלות לרגל ולתת מנחה בשמם, גם כי עליה לרגל מוציאה אותם החוצה במקום לשבת בחדר ולהתאבל והם פוגשים עוד אנשים שהולכים לאותם מקומות נותני השראה, ומרגישים שהם עושים משהו. אז עלינו לקבל שאנחנו מגיעים אל הקיום לזמן מה ואז שוב עוזבים. וממשיכים שוב. אנחנו ממוחזרים ללא סוף. מאד אקולוגי! ועלינו לעזור לתהליך המיחזור הזה. עלינו לקבל שכך הם הדברים בעומק הקיום שלנו, בכל רגע אנשים מתים, בכל רגע אנשים מאבדים את היקרים להם. עלינו לקבל זאת. אם זה קורה להם מדוע שלא יקרה גם לי? כך הוא העולם, זה דוקהה. גם עם הטכנולוגיה האדירה שלנו עלינו עדיין למות. ואתם יודעים יש מקומות בהם כולם רוקדים ושרים אחרי מוות כי כנוצרים הם מאמינים שילכו לגן עדן, אל האלוהים. זה הרבה יותר הגיוני. ואני בטוחה שההכרה רוקדת. בואו נהיה שמחים. אלא אם מישהו יוצר קארמה באמת מרושעת ואפלה, אז הם זקוקים לכל התפילות שישנן. אבל לאנשים רגילים, עם עליות וירידות, נקודות טובות ורעות, הם פשוט ממשיכים, נאחל להם טוב, וניתן להם ללכת.

שאלה: יש לי שאלה על נושא שעולה לפעמים בשיחה. אם מישהו חולה במצב סופני ובסבל גדול, מבקש שימיתו אותו, האם יש לסרב?

ט.פ:  אין בבודהיזם באופן מסורתי עיסוק בשאלה זו משום שבעבר כשמישהו הגיע לנקודה שבו עליו למות, הוא מת, כך שהשאלה לא עלתה. עם ההתקדמות הרפואית ניתן להאריך חיים באופן מלאכותי גם אם הגוף אומר שהגיע הזמן ללכת. איני יכולה להיעזר בשום טקסט מסורתי אז הייתי אומרת שישנם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. כאשר אנשים סובלים ולא במצב סופני, או מחוברים למשהו, וניתן להמשיך כך לאורך שנים, המבט המסורתי יהיה תמיד שאסור לקחת חיים ושחוסר הנוחות והכאב הם דרך לטיהור קארמה שלילית מהעבר ואם תקצר אותם הם יצטרכו לחזור שוב ולעבור זאת שוב. זו לבטח תהיה הגישה המסורתית, ככלל אני מסכימה אתה. אלא אם אתה במצב שבו בלי המכונה לא היית חי, במקרה כזה אני חושבת שהוגן – אם אתה בוחר – לכבות את המכונה. הרבה לאמות ומתרגלים אחרים חוו לאורך שנים חוליים כואבים מאד, או שהיו בכלא שנים רבות, נחקרו ועברו עינויים, אבל השתמשו בכך, במקום לחוש רחמים על עצמם, והם התגברו. כלומר ניתן להשתמש בכאב כמדיטציה רבת עצמה, אני יודעת שזה נכון. ניתן גם לעשות תרגול טונג-לן, (תרגול מדיטציה של נתינה וקבלה) וכן הלאה. כל עוד התודעה לא נפגעה ניתן לתרגל. אז למרות שזה נתיב מאד קשה, הוא יכול להיות עצמתי. זה תמריץ חזק מאד להפוך את התודעה לחזקה יותר מהגוף ולהתגבר על ההזדהות עמו. אבל לאנשים אחרים יהיו השקפות שונות. הבודהה אמר וזה נכון, שישנם שני סוגי סבל, אחד פיזי והאחר מנטלי. ולמרות שכולנו צריכים לשאת סבל פיזי בזמן כזה או אחר, אנו לא חייבים לסבול מנטלית, איננו חייבים להזדהות עם הסבל הפיזי. אנו יכולים להשתמש בו כבסיס לתרגול שלנו כדי שהתודעה לא תסבול אפילו כאשר הגוף כן. זה לחלוטין נכון.

לחלק 7 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (5) גורמי ה-dukkha

גורמי הדוקהה 

עסקנו הבוקר בקצרה באמת הנאצלת הראשונה, האמת על ה-dukkha. נמשיך לאמת הנאצלת השנייה, האמת על גורמי הדוקהה. כפי שאמרתי, זה כמו הגילוי שיש לנו מחלה אלימה וצריך לשאול: מה גרם לה? כי עד שנדע מה הגורם לא נוכל להשמיד אותה. התחושה העמוקה של חוסר סיפוק, מאד מאד עמוקה בנפשנו. דברים אמורים להיות בסדר אבל איכשהו הם לא לגמרי. או רק לזמן קצר מאד לפני שמשהו אחר צץ. מה גורם לזה? הבודהה אמר שתשוקה היא הגורם לדוקהה. הרבה אנשים אומרים: יש לי תשוקה להארה, האם זה רע? הרי ללא תשוקה לא נצעד בדרך. אז הכוונה אינה רק לתשוקה. הכוונה היא לתודעה הנאחזת, התודעה שאוחזת ולא משחררת. אם נחשוב על הדוגמה המסורתית של סמסרה, של מעגל הלידה והמוות המסתובב ללא קץ, נצטרך להבין שאף אחד לא קושר אותנו בשלשלאות לגלגל הזה. אנחנו תופסים אותו בשתי ידיים, רגליים, שיניים וכל דבר אחר שנמצא. אנו לא רוצים לשחרר. איש לא מחזיק אותנו, אנו מחזיקים את עצמנו. אז השאלה במה אנחנו נאחזים? וללא ספק הדבר הראשון שאנו נאחזים בו הוא חפצים ואנשים. למה? כפי שהזכרנו הבוקר בקשר לדוקהה – אם נקיף עצמנו בחפצים בכמות גדולה יותר, זה יהפוך אותנו לבטוחים, וגם הרבה אנשים, משפחה, חברים, שאנו חושבים שיצילו אותנו מהקשיים שאולי נפגוש בסמסרה. אך כאשר הבודהה לימד על ארבע האמיתות הנאצלות, הוא לימד גם על שלושת מאפייני הקיום. הראשון הוא הטבע הבלתי מספק של הסמסרה – dukkha. השני הוא anitya, שפירושו חוסר קביעות, Impermanence. במילים אחרות יש לנו תשוקה מאד חזקה להפוך את כל האובייקטים למוחשיים, גשמיים, לעשותם יציבים, שיהיו אמתיים, קבועים וקיימים לנצח. ודברים מטבעים אינם יציבים. הם עשויים מהרבה חלקים והם בלתי קבועים באופן בלתי ניתן לערעור. וזה כולל אנשים, מערכות יחסים. במילים אחרות, דברים נעים וזורמים ואנו מנסים לחסום אותם, להשאיר הכל אותו דבר, אנו חושבים שזה יעניק לנו ביטחון. אך מכיוון שזה מנוגד לטבע שזורם ומשתנה מרגע לרגע ואנו מנסים לקבע אותו ולעצור את השינויים, אנו בהכחשה של איך הדברים באמת. זה רחוק מלתת לנו בטחון, כי אנו עושים ההפך מאיך שהדברים באמת, יוצרים גבולות מלאכותיים של ביטחון. מתחת לכל זה אנו יודעים ששום דבר לא נמשך לנצח, שדברים משתנים. ותמיד ישנה התקווה שהכל יהיה בסדר. כולם יישארו כפי שאנו רוצים שיהיו. כולם יהיו כפי שאני רוצה שיהיו. והפחד שאולי זה יקרוס: האנשים שאנו אוהבים יעזבו אותנו או יחלו או שמשהו נורא יקרה. הבית שלנו יישרף. החדר הזה נשרף, אתם יודעים. זה היה חדר יפיפה. הוא עדיין מאד יפה, כמובן, שיפצו אותו היטב, אבל הוא היה מקושט כולו עם מנטרות וציורים ואפילו פסל מנג'ושרי המקסים היה מבריק יותר. לילה אחד אנשים ראו להבות יוצאות והמקום כולו בער. היה צורך לצבוע הכל מחדש ולמרבה המזל הפסל רק נעשה מעושן ולא נשרף. זה היה נראה כאילו יישאר לנצח ואז לפתע הכל היה בלהבות. אנו לא יודעים. זה תואם את התקוות והפחדים שלנו. הבעיה שחפצים ומערכות יחסים הם תמימים. הם רק חפצים. זו האחיזה שלנו בהם שהיא הבעיה. לכן רק לוותר על חפצים, כאשר ההיאחזות עוד קיימת בלב, זה לא פותר כלום.

tenzin palmo and manjushri

אספר סיפור מאד ישן שמדגים זאת. בימים ההם היה ראג'ה עם ארמון גדול, המון משרתים והרבה זהב, משי ואוצרות. הוא היה מלך מאד מסור והיה לו גורו שהיה סגפן, כמו סדהו. וכל רכושו היה קערת עץ. הוא היה איש מאד פשוט. יום אחד הגורו לימד את הראג'ה בגן. המשרתים הגיעו בריצה "הוד מלכותך, בוא מהר, הארמון עולה באש!" והמלך אמר: "תטפלו בזה אתם, אני עם הגורו שלי לומד דהרמה, אל תפריעו לי". והגורו קפץ ואמר "אבל השארתי את קערת העץ שלי בארמון!" אז זו הנקודה. האם אנו הבעלים של חפצים או שהם הבעלים שלנו. זה לא כמה יש לנו או אין לנו. כמה זה יחסר לנו אם זה לא יהיה ברשותנו? זו השאלה. הבודהה עזב את הארמון וכל המשפחה שלו והכל מאחור כי זה מה שהיה עליו לעשות. אבל אנשים אחרים באותו זמן לא עזבו שום דבר מאחור, חיצונית. פנימית הם ויתרו – (renounced) והרוויחו תובנות רוחניות גדולות. אז זו לא שאלה של הופעה חיצונית. גם הנזירות והנזירים כאן, חיצונית יש להם הופעה של אלה שוויתרו (renounciates) אבל מה קורה בפנים – אנחנו לא יודעים. הם נראים טוב. כמו שאני אומרת לנזירות שלי, התודעה לא מגלחת את הראש ולא לובשת גלימות. והאם לתודעה יש תחושה של letting go ושל surrendering – או לא, כל אחד מאתנו יכול לדעת. חיצונית נוכל להיות מאד מקושטים ומבפנים ויתרנו. חיצונית אולי אין לנו דבר אבל מבפנים עדיין נאחזים. כי מהי היאחזות? האגו שנאחז. וכשהבודהה אמר שהיאחזות היא הגורם לדוקהה, הוא התכוון להיאחזות של האגו, שהוא האשליה הבסיסית שלנו, הבורות הראשונית שלנו. כשאנו מתחילים לראות את סיבת הסבל שלנו זה לא מספיק לחשוב שאם תוותר על סבל ותעזוב את המשפחה שלך ותבוא לכאן אז בהכרח תרגיש טוב יותר. כי מאיפה שנבוא ולהיכן שנלך אנו נושאים אתנו את המטען של האגו הנאחז שלנו, וזה בהחלט מטען מאד כבד שאנו סוחבים על הגב בסמסרה, אליו התכוון הבודהה. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת יכולה להיות הדרך להבין איך להרפות, ולבסוף להניח, לאחיזה הנואשת בתחושת האני. האני שנמצא בדיוק במרכז היקום, העכביש הגדול במרכז הרשת שכולנו טווים. אנו מדמיינים שאם רק נישאר מסופקים, אם רק נספק, אם רק נמשיך להרגיש שזה שווה, נהיה מאושרים. מבלי לזהות שזהו בדיוק הגורם לסבל שלנו. כשנגיע לאמת השלישית, האמת של השחרור מהסבל, נעסוק יותר בבהירות במצב נטול האגו. כמובן שלהניח לאגו לא אומר שנפסיק להתקיים. זה ממש לא אומר שנהפוך לאיזה blissed out cosmic blob.

כשאנחנו באמת ובתמים מתעוררים, שזו כמובן משמעות הבודהה, אנו מגלים שחלמנו חלום של בורות, מרתק או מסויט ככל שיהיה הוא איננו איך שהדברים באמת. נדון בזה יותר מחר אבל היום נעסוק יותר בשאלה של היאחזות, שהיא כפי שאמרתי האגו הנאחז בשורש הטבע הבלתי מספק של הקיום.

לילדים מאד קטנים שרק נולדו יש סוג של תמימות. הם עוד לא הבינו את ההבדל בין עצמם לאחרים, הם עוד מאד פתוחים. ואפשר לראות שבהדרגה הם מתחילים לחקור את גופם… "או, תראו הדבר הזה שם זה שלי"... ואז הם מרגישים את כפות הרגליים שלהם ומזהים שהם שייכים לכפות הרגליים וכפות הרגליים שייכות להם. ובהדרגה מתפתחים עד שהם מבינים שאנשים אחרים הם אחרים, ושהם נפרדים מהם. אפשר לראות את תחושת האגו גדלה. עד שמגיעים לגיל שנתיים ואז… זהו כמעט, אתם יודעים. ואפשר לראות כשהם מפתחים תחושה חזקה של אני מגיעות כל האיכויות שבאות יחד עם זה. אני רוצה. אני לא רוצה. והשמחה כאשר הם מקבלים מה שהם רוצים והזעם המוחלט כשהם לא. ואז אנו רואים את כל המצבים המביכים שלנו. כי בעיקרון מהשלב הזה והלאה אנו לא משתנים הרבה. אנו ממסכים את זה בהצלחה כזו או אחרת, תלוי, אבל המנגנון הבסיסי של ילד בן 3 או 4 עדיין נמצא בתוכנו. אתם מכירים את העונג בלקבל מה שרצינו והתסכול הפנימי והכעס כשלא, והדיכאון כשקיבלנו מה שלא רצינו וכן הלאה. מה שאנחנו לומדים זה איך להסוות את זה קצת, אך המכניזם הבסיסי נשאר.

כשהבודהה דיבר עלינו, האנשים הרגילים, הוא קרא לנו הילדים, הילדותיים, הלא בוגרים. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת עוסקת בהתבגרות; להפוך למבוגרים באמת. גדילה שאינה רק פיזית, קמטים וכו', אלא התבגרות פנימית לאדם אמתי. והאירוניה היא שאנו מתחילים עם תודעה פתוחה ורחבה, כתינוקות. ובהדרגה זה מצטמצם למשהו נפרד שיש להגן עליו. ואחר כך עלינו ללמוד לחזור שוב לתודעה הפתוחה שאינה ילדותית אלא ילדית. במילים אחרות, מצב תודעה מאד פתוח וספונטני בתוך הבגרות של היותנו. זה לא שנהיה כמו ילדים קטנים במובן של חוסר בשלות וטיפשות, אבל כמו שעבור ילד היום נמשך נצח, כל יום הוא כל כך ארוך. כי כל דבר שהם רואים הוא כל כך בהיר ומרתק ומעניין. ואז התודעה שלנו הופכת יותר ויותר עבשה. אנו רואים פחות ופחות, אנו לכודים בתוך התודעה שללא סוף מריצה את אותן אופרות סבון, אותן תגובות, אותם הרגלים. לכודים יותר ויותר בתוך ההרגלים הפיזיים, המנטליים, המילוליים. והימים פשוט עוברים ככה כי ויתרנו על החיים ברמה מסוימת. אנחנו על טייס אוטומטי. רבות מהמדיטציות המתקדמות עוצבו במיוחד להחזיר אותנו שוב אל הפשטות הבסיסית שבה אנו רואים הכל עם תודעה בוגרת, אבל הכל חדש והכל מבריק, הכל מסקרן מבלי שנשפוט אותו, בלי להשוות, רק לראות. תודעה כזו אינה תודעה שנאחזת. הבעיה שאנו אחוזים על ידי כל ההשלכות הישנות, כל השיפוטים הישנים וכל התגובות הישנות שלנו. אפשר לראות זאת בהרבה דרכים. אתם פוגשים אנשים וזה כמו ללחוץ על כפתור. משהו קורה ואתם לוחצים על כפתור ותקבלו תגובה. אתם יודעים איזו תגובה תקבלו מעצמכם ומאחרים. זה, כמו שאמרתי, משום שאנחנו על טייס אוטומטי. ואחת הבעיות היא שכל זה נעשה במטרה להגן על תחושת האני. כל כך הרבה מהזמן והמאמצים שלנו מוקדשים לתת לעצמי להרגיש טוב, כדי שאני ארגיש שמח ומסופק. והחברה שלנו מעודדת את זה. במיוחד, בצורה מאד מלאכותית, בניסיון לשכנע אותנו שמי שאנחנו מותנה במה שבבעלותנו. מה יש לנו ולא מי יש לנו. לא רק מה שהשגתי אלא גם מה המשפחה שלי השיגה, מה בעלי או אשתי או הבן או הבת או אבא או אמא שלי או הבן דוד שלי שהוא רב פקד במשטרה, אתם יודעים. למה?

אנו מבלים את חיינו בהגנה וחיזוק תחושת העצמי שלנו. שזה היה לגמרי בסדר, לגמרי הדבר היחיד לעשות, אלמלא המאפיין השלישי של הקיום, (הראשון – דוקהה, השני חוסר הקביעות, אניצ'ה), הוא היעדר עצמיות – anatman. Non self. אז אנו  מבלים את כל חיינו בניסיון לחזק, לעודד ולספק משהו שמלכתחילה לא קיים. זו בעיה. מחר נעמיק במה שאולי הבודהה התכוון כשדיבר על anatman. לא נוכל לעולם לדעת בדיוק על מה דיבר הבודהה. אני לא חושבת, בלי קשר למה שאנשים אולי חושבים, שאנו באמת יודעים מה הבודהה לימד. כי לקח 300-400 שנים לפני שמשהו נכתב. הכל הועבר בעל פה ואם ראיתם משהו מהכתבים שנחשבים לכאלה שהועברו מהבודהה, לכל הפחות מדובר בשלושה כרכים עבים ובגרסה הטיבטית יותר ממאה. ואי אפשר להאמין שכל הברה והברה מתוכם היו מילותיו של הבודהה. אבל יש נושאים מסוימים בבודהיזם שחוזרים שוב ושוב בכל האסכולות הבודהיסטיות שהם די מדהימים ומחזיקים בתוכם את כל התורה. כמו שורשים מאד עמוקים מהזרע, והזרע הזה הצמיח עץ בודהי מאד יפה. אני לא חושבת שהבודהה לימד את כל העלים. אבל אני חושבת שהוא כן זרע את הזרע. והזרע הזה הצמיח את העץ שיש לנו כיום כ-2600 שנה מאוחר יותר: אז למרות שאיש מאתנו לא יודע בדיוק מה הבודהה לימד, אני מוכנה להתערב שהוא לימד משהו על ארבע האמיתות הנאצלות ושלושת מאפייני הקיום, כי יש להם את טעם הדהרמה. הטעם המסוים שמחלחל לאורך כל הדהרמה, הרעיון של חוסר הסיפוק הטבוע בבסיס והקיום המותנה הרגיל שלנו, כי אנחנו נאחזים בזמן ששום דבר אינו קבוע. משתנה מרגע לרגע ובמיוחד שאיננו מבינים מי אנחנו באמת. ומזדהים עם כל מה שאנחנו לא.

כשהבודהה אמר anatman הוא לא התכוון שאנחנו לא קיימים בכלל.  הוא אמר שמי שאנחנו, אינו משהו שנתפס במחשבה הרגילה, הרציונלית. והטרגדיה שלנו היא שאנו נאחזים במה שמותנה, התודעה המותנית שלנו. אם אני שואלת: מי אתם? קרוב לוודאי שתענו לי את שמכם, אולי הגזע שלכם, המדינה שלכם, המקצוע. וכך אנו מזדהים עם מערכות היחסים שלנו, אבא, אמא, משפחה, למי שאנו נשואים וכו'. אנו אוחזים בכל אלה ובמיוחד בזיכרונות שלנו. הילדות, החינוך שקיבלנו, סוג הבית שהיה לנו, המשפחה שהיתה לנו, האמונות הדתיות או היעדרן. כל אלה מצטרפים למה שאנחנו אוהבים ומה שלא, הדעות הקדומות שלנו, השיפוטים, אני אוהבת קפה, אני לא אוהבת קפה. זה הופך אותי לאני. ייחודית. אינדיבידואל. לא כמו אף אחד אחר. ובזה אנו אוחזים מאד חזק. וכשישנו האני היציב, הבלתי משתנה, הנצחי, אז ישנם כל ה-לא אני. האחרים. העולם מורכב ממיליוני מיליונים של לא-אני. אבל אני החשוב מכולם, אני אני. ומשום שאני אני ויש לי את כל התשוקות והכמיהות ודברים שאני אוהב וכאלה שלא, עלי לבלות את זמני בלמשוך אלי דברים שאני אוהב ומעניקים לי עונג ובהימנעות והרחקה של מה שלא מעניק לי עונג. ומכאן, מההנחה הפסיכולוגית הבסיסית הזו, נקבל את מה שבבודהיזם נקרא שלושת הרעלים. אנו חולים בשלושת הרעלים. שהם בורות בסיסית לגבי מי אנחנו באמת, מה באמת קורה. אנו הופכים לא רק את עצמנו למשהו יציב, אלא גם את כל האחרים, כמובן. "הו, אתה נראה בדיוק כמו לפני חמש שנים כשנפגשנו, לא השתנית בכלל". איזה שטויות! כמובן שהם השתנו! כל תא ותא בגופנו השתנה מספר פעמים, בתור התחלה. אז אני הופכת אחרים, מערכות יחסים, חפצים, לבלתי משתנים. הכל נעשה סטטי בתקווה לגרום לנו תחושת ביטחון. אך כפי שאמרתי בהתחלה, מכיוון שדבר אינו יציב, ססטי או בטוח, זה מאד מאד מאתגר לנסות לגרום לנו להאמין שדברים הם אכן כפי שאנו חושבים, כי הכל זה השלכה שלנו. אז אנו מנסים להגיע אל -, לאחוז ולהחזיק במה שגורם לנו עונג: אנשים, חפצים, תפקידים, הצלחה, הכל. כל מה שמחזק את תחושת האני הזו. יופי יופי. וכל מה שנראה שגורע מתחושת האני, כל מה שבאופן קלאסי יוגדר כאויב, במילים אחרות, כל מי שמפריע או מאיים על האני והתשוקה שלי לאושר. כל מה שמאיים ובמיוחד אנשים ומצבים. אז אנו מתרגזים וכועסים ורוצים להחזיר מלחמה. וכך מקבלים מצד אחד תאוות בצע והיאחזות, וכעס ושנאה מצד שני. הם נשמרים במקומם על ידי תחושת האני הזו שצריך לרַצות אותה ולשמח אותה. באיקונוגרפיה של הבודהיזם הטיבטי בטח ראיתם את גלגלי החיים הענקיים שמחולקים לממלכות שונות של קיום. ובמרכז הגלגל יש חזיר, תרנגול ונחש. שלושתם נושכים זה את זנבו של זה. כך שהם מסתובבים עוד ועוד. כידוע לכם מרכז הגלגל הוא המסובב את הגלגל כולו. החזיר מייצג בורות, התרנגול מייצג תאווה והנחש מייצג כעס. הם רודפים זה אחר זה במעגל וזה מה שמניע את מעגל הלידה והמוות. כך שבתרגול הבודהיסטי יש הרבה פרקטיקות של התמודדות עם הרגשות הראשוניים האלה. כמו להתמודד עם כעס בעזרת טיפוח סבלנות והערכה של האדם שמכעיס אותך, הוא בעצם מורה גדול כי בלעדיו איך נלמד את האיכות החשובה הזו של סבלנות וידידות אוהבת? אלמלא האנשים שבאמת מעצבנים אותנו וגורמים לנו בעיות רבות ובאופן כללי גורמים לנו לתלוש את השערות, אם יש לנו. אז במקום לכעוס על מי שמרגיז אותנו עלינו להעריך אותם על עזרתם לנו לפתח איכות חשובה זו. או שבאפשרותנו גם לעבוד על  פיתוח חמלה וידידות אוהבת וישנן הרבה מדיטציות שיעזרו לפתיחת הלב לאיכויות אלה. ובאשר לתאוות בצע והיאחזות ברמה הקונספטואלית – תרגול נדיבות, עם העובדה שיש לנו הרבה דברים, שזו הזדמנות נפלאה לחלוק אותם עם אחרים, שאם לא היו לנו הרבה דברים, לא היה לנו מה לתת. לאהוב נתינה, לחלוק, לא רק את מה שאתה לא רוצה אלא גם את הדברים שאתה כן רוצה. זה קל לוותר על מה שממילא איננו רוצים, אבל זו התחלה. לבודהה היה פעם פטרון מאד עשיר שהיה כל כך אכזרי, הוא שנא לתת אפילו גרגר אורז למישהו. אז הבודהה שם כמה מטבעות בכף ידו השמאלית ואמר, תן אותן לכף היד השנייה. ורק היה עליו לאסוף את המטבעות ולפתוח את ידו ולשים אותן בכף היד הימנית. ואז הבודהה אמר ועכשיו תן אותן לכף היד השמאלית. רק כדי להיכנס למכניקה של פתיחת כפות הידיים שלו ולשחרר, אפילו שזה היה שחרור אל כף היד שלו עצמו.

כשהייתי פעם באנגליה היו לי חברים סופים שהיה להם ילד קטן שהיה בערך בן ארבע. מישהו הביא לו קופסה קטנה של שוקולדים. אז כמובן שעבור ילד בן ארבע זה מרגש בצורה יוצאת דופן – קופסה שלמה של שוקולדים! והוריו אמרו: תציע שוקולד. והילד הקטן אמר: "לא, הם שלי", ואביו אמר כן, בוודאי שהם שלך, לכן אתה יכול לחלוק אותם עם אחרים. הילד חשב על זה. ואז כל הפנים שלו נרגעו, הוא פתח את השוקולד והתעקש שכולם בחדר יתכבדו, בחיוך גדול על פניו. בטח, זה שלי אז אני יכול לתת את זה לאחרים. גם אחרים יכולים ליהנות. זה לא מקסים? עכשיו כולנו נהנים. במקום "זה שלי ואני אשמור את זה כי זה שלי ולאף אחד אחר לא יהיה מה ששלי", שזה דבר שמכאיב לנו, תודעה מצומצמת. אני, אני, אני, אני. כשאנחנו נותנים זה שחרור. משום שזה חיבור לטבע האמתי שלנו, והטבע האמתי שלנו הוא של שפע, הוא מאד פתוח ונדיב. אז כשאנו מנסים להיסגר ולחוש ביטחון ומיוחדים על ידי הימנעות מנתינה, זה מכאיב ופוגע בו, ואין לנו תחושה פנימית טובה. למרות ששמרנו על מה שיש לנו. זה לא מרגיש נכון, אנו מרגישים בהתגוננות. אנחנו צריכים להסביר למה אין באפשרותנו לוותר. כך לאט אנו לומדים, לאט אנו יוצרים הרגלים חדשים. אנו מתחילים לתכנת מחדש את עצמנו כדי להביא עצמנו יותר אל התאמה למה שבאמת ישנו, התאמה לחכמה ולחמלה. ואז מרגישים טוב יותר כי אנו חוזרים אל טבענו האמתי. זה ברמה מאד קונבנציונלית, שמשתמשת באגו שלנו ואלה דברים שכולנו יכולים לעשות בהדרגה, להתחיל להתאים את חיינו לאופן שבו הדברים באמת ישנם. כפי שאמרתי – לא הדברים בעייתיים, אלא ההיאחזות שלנו בהם. לשחרר אין פירושו שלא יהיה לנו דבר. הדברים כשלעצמם הם תמימים, לא טובים או רעים. הכוונה אינה שעל כולכם להפוך לסדואהים או לוותר על משפחתכם או רכושכם. לא על זה אנחנו מדברים. אלא על מערכת היחסים שלנו עם הדברים שיש ברשותנו ובמיוחד מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים.

אנגלית במובנים רבים היא שפה רחבה ועצומה. אחת הסיבות שהיא כה פופולרית היא שהיא כה אדפטיבית וגולמית ולקחה מילים מכל כך הרבה שפות אחרות כך שלהסתכל במילון זה מרתק, היא עשירה ויש בה כל כך הרבה מילים נרדפות. ועדיין כשמגיעים למילת מפתח אמתית כמו אהבה – כלומר, בסנסקריט יש המון מילים שמציינות סוגים שונים של אהבה. אבל לנו יש מילה אחת. אני אוהב את אשתי, אני אוהב את הגורו שלי, אני אוהבת גלידה, אני אוהבת שופינג… אתם יודעים. אבל הן לא מבטאות את אותו דבר בכלל. אני אוהבת את ילדיי ואוהבת גלידה; רגשות שונים לחלוטין. כמו כן היום קורה הרבה שאנשים מבלבלים אהבה עם תאווה. כשאנשים מחזרים, ואומרים 'אני אוהב אותך' בעצם זה רק אומר שיש להם תשוקה, משיכה מינית. זה אולי יתפתח לאהבה אמתית אבל בהתחלה זה בכלל לא זה, זו רק משיכה. ואז אנשים נאחזים באחר, במחשבה שהאושר שלהם תלוי בו. גם זה לא אהבה בעצם, אלא היאחזות. אבל האנגלית מאד דלה כשזה מגיע למילה אהבה. אהבה היא רגש כל כך מקסים ועדיין הוא כל כך מצונזר שכבר אי אפשר להשתמש בה. אז כשאנו מדברים על אי היאחזות, שחרור ואי רדיפה אחרי דברים, זה לא אומר אי אהבה, זה למעשה לסלק את כל הסבך על מנת לחזור לרגש הטהור של אהבה. כל מה שנשתל מעליה אין לו דבר עם אהבה; רק עם סיפוק האגו. אז עלינו להסיר את כל זה כדי לראות מהו הרגש שנקרא אהבה. הבודהה דיבר על אהבה, loving kindness וחמלה שוב ושוב. הוא מעולם לא אמר שאיננו צריכים לאהוב. אבל הוא בבירור אמר שעלינו להיות ללא היאחזות.

לחלק 6 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

 

 

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (4) הבנת ה-Dukkha, שאלות והנחיות למדיטציה

הבנת ה   Dukkha

דיברנו בקצרה ובשטחיות על האיכות והטבע הבלתי מספקים של הקיום הרגיל שלנו, אותו אנו מקיימים כהרגל במצב בסיסי של אי ידיעה, (avidya), או בורות. הבודהה פתח בהצהרה על הבעיה, הסיבה לבעיה, הפתרון וכיצד להפעיל את הפתרון. כשהייתי בגיל ההתבגרות מאד התעניינתי בסארטר, קאמי וקירקגור. הם הבינו את הדוקהה. הייתה להם הבנה כללית של הגורם. אבל לגבי האמיתות השלישית והרביעית לא היה להם מושג. למעשה, האופן בו חיו הוביל אותם ישירות לדוקהה. לכן הם היו מאד קודרים וציניים, הם ראו רק את הבעיה ולא את הפתרון. בודהיזם אינו פסימי; למרות שהוא מתחיל בבעיה הוא מעלה גם פתרון, כזה שכולנו לחלוטין מסוגלים ליישם על פי מיטב יכולתנו. כך שזה בעצם מסר של שמחה גדולה. זה גם מסביר מדוע אנשים ילידי ארצות בודהיסטיות הם בדרך כלל מאד שמחים. אם קיבלת את העובדה שיש דוקהה, הזדקנות, חולי ומוות לא תופתע כשהם יגיעו אליך, בעוד שבתרבות שלנו אנו תמיד מנסים להסתיר את זה. אנשים בהכחשה של הטבע הבלתי מספק של הקיום, מכחישים את הגיל, החולי ובעיקר המוות. מותם שלהם ושל אחרים. לא, אנחנו נחיה יחד לנצח. אבל זה לא נכון. וזה לא אומר שעלינו לעבור את החיים ובסוף להיעלם. אנשים מתים בלידה, מתים ברחם, הם מתים אחרי כמה שבועות, כמה חודשים, כמה שנים. בגיל העמידה, בגיל מבוגר, מי יודע מתי? כולנו מכירים אנשים שאיבדו תינוקות ברחם או בלידה. כולנו מכירים אנשים שילד שלהם מת; אנו לא יודעים מתי נמות. הבודהה אמר שהדבר היחיד הוודאי בחיים הוא המוות. אם נקבל זאת, אם נכיר בעובדה שבכל כיוון שנסתכל כך הם הדברים, זה יעזור לנו כשהמוות יגיע אלינו, וכמה צער ואבל שיהיו בנו, נכיר בכך שזה טבעי. זה קורה לכולם. פעם, באוסטרליה, התבקשתי לבקר אדם גוסס, הוא היה בשנות ה-50 שלו. אשתו שאלה אם אוכל לדבר אתו על סידורי הלוויה ואם הוא רוצה שיישאו תפילות וכן הלאה. ואמרתי, האם לא שאלת אותו? והיא ענתה: לא, אנחנו לא יכולים לדבר על כך שהוא עומד למות. הלכתי לפגוש את האדם  הזה שהיה זר מוחלט עבורי, היה לו סרטן, ישבתי לידו והחזקתי את ידו ודיברנו. הוא היה בודהיסט. שאלתי, אגב, יש לך מושג על סוג הטקס שתרצה? "אהה, סוף סוף מישהו מדבר על זה!" היה לו רעיון ברור על מה שהוא רצה: איזה תפילות, מי יוזמן לעזור. איש לא שאל אותו על כך, אז הוקל לו מאד. ואז הלכתי לפגוש את הוריו שהיו בשנות ה-80 שלהם, הם היו לגמרי הרוסים וחזרו ואמרו: למה זה קורה לנו, למה זה קורה לנו? אז אמרתי, כמובן שעבור אימא או הורים לאבד ילד זה הדבר הנורא ביותר… ולקחתי אותם לחלון בבית החולים שהשקיף אל רחוב מאד הומה, ואמרתי תסתכלו (חשבתי על הסיפור של קיסה וזרע החרדל בזמנו של הבודהה) על כל האנשים האלה, למי אין מישהו שאהב ומת? תראו לי אדם אחד שלא איבד מישהו שהוא אהב והיה קשור אליו. אתם לא יכולים לומר למה זה קורה לנו. זה קורה לכולם. אתם צריכים ללכת לבן שלכם עכשיו ולומר לו: אנו אוהבים אותך מאד, אבל יש לך רשות לעזוב כעת. אתם לא יכולים להשאיר אותו ככה, הוא גוסס והוא עומד למות בלי הרשות שלכם. והוא מחזיק את כל הדאגה הזו בלב שלו. אתם צריכים לתת לו רשות ללכת עכשיו. אז הם בכו עוד קצת, ואמרו כן, כן. ואמרתי: לכו עכשיו, והם הלכו. אחר כך שמעתי שהוא נפטר למחרת.

במערב אנשים לא מאומנים להתמודד עם עובדת המוות ועם מי שנשאר מאחור. יש כמויות עצומות של אבל ואין שחרור. אנו נעסוק ברעיון של שחרור כשנגיע לאמת הנאצלת השנייה, אך העובדה היא שאנו מאבדים אנשים שאנו אוהבים, והיינו שמחים להשאירם והיינו שמחים למות במקומם, אבל זה לא עוזר לא להם ולא לנו להמשיך להיאחז. זה רק מעצים את הדוקהה. אז ישנו דוקהה כפול, זה של האבדן וזה של לא לשחרר. כל כך הרבה מהסבל בעולם מקורו לא בנסיבות חיצוניות, אלא בתגובה הפנימית המאד לא מיומנת שלנו אליהן. זה טיפשי, אבל פעם אחת הייתי בכינוס עם הזמר הסופי-טורקי, מקסים. הוא שר שיר של רומי שבו היו כל מיני דברים נוראים שקרו, והפזמון החוזר אמר: what of it? בכל פעם. הוא איבד את חברתו, היא הלכה עם מישהו אחר..  what of it?, ואז משהו אחר קרה, what of it?. טסתי אתו בחזרה לניו-יורק וכשהגענו, כ 30-40 איש לא קיבלו את המטען שלהם. כולל אותו. כל האנשים האלה (הצטערתי על צוות חברת התעופה, זו לא הייתה אשמתם), צרחו וצעקו כי הם איבדו את כל המטען שלהם והיו להם טיסות המשך וכו'. אבל הוא אמר, נו טוב, אז עכשיו אני לא צריך לסחוב את כל המטען לטורקיה. איבדתי את המטען שלי, הוא צחק ואמר what of it?. כל האנשים הצורחים והצועקים לא עמדו לקבל את המטען שלהם. אפשר היה רק לקבל את זה ולצחוק על זה, מבחוץ יש בעיה, מבפנים – אין! גם בנסיבות מאד קשות אנחנו מחמירים את הקושי בעזרת תגובות לא מיומנות. ואם רק נוכל להיות בהשתוות הנפש (equanimity) בכל הנסיבות, לפעמים הדברים הולכים כמו שאנחנו רוצים ולפעמים לא. אז מה? U ba Khin, שהיה המורה של גואנקה – היה בורמזי שמלבד ניהול מרכז הויפאסנה שלו העבודה המרכזית שלו הייתה בתפקיד בכיר מאד עבור הממשלה. כאשר מת היה צורך ב-3 אנשים שיחלקו בתפקיד, כי הוא עשה כל כך הרבה עבודה. התודעה שלו הייתה כל כך יעילה. ולכן הוא יכול היה להשיג כל כך הרבה ללא מאמץ, ללא סטרס ודאגה וכל אלה, שהם באמת הבעיה. לא הנסיבות יוצרות את המתח. עם הדברים שיוצרים את המתח ניתן להתמודד אך אם התגובה הפנימית אינה מיומנת זה רק מגביר את זה בצורה עצומה ואנו הופכים עצבניים, כעוסים, מתוחים, חסרי שקט או מדוכאים וכל מה שקורה בפנים שהינו תגובה לא מיומנת לנסיבות חיצוניות. זה דוקהה כפול. וזה לעתים קרובות מה שגורם לאנשים לחלות. זו לא כמות העבודה שאנו עושים, אם זו מכונה יעילה היא תמשיך לעבוד בשמחה, אבל אם חסר בה שמן או שיש בה לכלוך או חלקים שלא עובדים בצורה תקינה אז ייווצרו הרבה בעיות והמכניזם הפנימי ייהרס. אז שוב, גם ברמת התפקוד החיצוני זה מאד הגיוני ללמוד כיצד להתמודד במיומנות עם דוקהה, כך שיפסיק להיות דוקהה ויהפוך להיות עוד אתגר בחיים שלנו. זה דוקהה רק אם אנחנו אומרים כך. אדם אחר אולי יחשוב שזה sukkha. כך שהכל בתודעה.

שאלות

שאלה: הזכרת מכשולים, ואמרת שלך הייתה הבנה ברורה לגבי הפעולה הנכונה שלך. איך נוכל לדעת שההבנה שלנו איננה האגו שלנו שוב?

ט.פ: אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. כשאני מקבלת מסרים, כמו שאומרים, מהיכן שהוא, בין אם מרמה עמוקה בתוכי או סוג של הדרכה רוחנית שדוחפת, או פשוט כוחות קרמתיים חזקים שמתחברים באותו זמן, אני יודעת. לעיתים קרובות מתווכחת אבל אני עדיין יודעת שזה מה הולך לקרות. זה שונה מהבזקים של אינטואיציה שלפעמים צודקת ולפעמים לא. זו ידיעה פנימית עמוקה מאד, הידיעה שזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו. כמו לנסוע להודו. ויש עוד דברים, כמו שלפתע זה הגיע אליי: שעליי לעשות ריטריט של שלוש שנים, ומיד חלק אחר של התודעה שלי התחיל לחשוב איך זה יהיה אפשרי. אז בשבילי ככה זה עובד. יש קול פנימי שאומר לי מה עומד לקרות ואז אני מתווכחת אבל הקול הזה יודע שזה מה שאעשה ממילא. אני לא יכולה לומר מהיכן הוא מגיע. הוא תמיד צודק.

שאלה: גם לי יש שאלה על מכשולים. אני מנהל הרבה תכניות ותמיד יש הרבה מכשולים, ואז אנשים מסוימים אומרים, אתה מתמודד מצוין עם המכשולים האלה, ואחרים אומרים שהמכשולים הם סימן שאתה בדרך הלא נכונה ועליך לשנות כיוון. קשה לי להבחין, כי התכניות גדולות וגם המכשולים, אבל לפעמים כש"דוחפים" זה עובד ולפעמים לא, ואם היית יודע שזה לא יעבוד היית חוסך הרבה זמן.

ט.פ:  אני לא יודעת, קשה לענות כי גם בחיים שלי יש דברים שאני מנסה לקדם כמו נזירות מלאה לנשים ותרגול יוגי עבור נזירות בריטריט, וכבר יש כמות עצומה של מכשולים. הנזירות הגבוהה לנשים מתמודדת עם מכשולים 25 שנה. ובכל זאת, למרות המכשולים שמגיעים מהמקורות שיכולים להיות הכי מועילים, אדם יודע כשזה נכון. וכמו חומת ברלין, בסופו של דבר זה ייפול, וצריך פשוט בעדינות ובעקביות להמשיך לדחוף. כי זה נכון. כי זה צריך לקרות. כאשר הריטריט שלי לא הצליח להתארגן לגמרי הייתה לי תחושה שעליי לומר לא, זו לא הדרך. אז חיפשתי מה עלי לעשות אם לא את זה. בכנות, איני יודעת איך מבחינים אבל לדעתי אם בלב אתה באמת מרגיש שמה שאתה עושה נעשה כמו שזה אמור להיעשות, שזה באמת צריך לקרות אז לא משנה כמה מכשולים יהיו, אתה תעבור אותם. לדוגמא בניית ה-Samye ,(המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט) זו דוגמה טובה. לפי הסיפורים הם היו בונים במשך היום ובלילה הרוחות שהתנגדו לבודהיזם הרסו אותו שוב. הם היו מאד מתוסכלים. ואז shantarakshita והמלך Trisong Dretse הזמינו את גורו פדמסמבהאווה לטיבט והסבירו לו על המכשולים וגם הוא אמר, זה בסדר שיש מכשולים, אבל עכשיו עלינו להפוך את הכוחות השליליים למועילים. הוא הכניע את הרוחות השובבות שהרסו את קירות המקדש כל יום. הוא הפך אותן למגינות הדהרמה. אז אחרי שהן סייעו לבנות, מה שהתחיל כמכשול, אם הן לא היו שם היו רק בנאים בני אדם. אבל משום שהן היו בסביבה, מרגע שהן הפכו למועילות, זה היה מועיל כפליים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אז מנקודת המבט שלנו, לעיתים מכשולים עוזרים לנו לראות דברים מזווית אחרת, להתחזק ולהיעשות נחושים יותר מתמיד. ולפעמים מקבלים הרגשה שהקארמה לפעולה הספציפית אזלה. ובמקרה כזה ניתן לשנות כיוון. אני לא יודעת איך אבל לפעמים פשוט מרגישים את זה.

שאלה: מעגל הקארמה קבוע מראש, קארמה מהעבר שעל האדם לעבור… אז איך אנו מבחינים: זה העבר, זה ההווה, זה מה שביכולתי לשנות ואת זה לא. מה החוויה שלך לגבי זה?

ט.פ: כמובן שקארמה היא נושא ענקי. פעם אננדה, תלמידו ובן דודו של הבודהה אמר לבודהה "אתה יודע, קארמה זה באמת נושא קשה להבנה, אבל נראה לי שהבנתי את זה עכשיו". ובודהה ענה "לא אננדה, אל תאמר כך, רק בודהה מואר לחלוטין יכול להבין קארמה". כי הבודהה חזר אחורה כל כך הרבה גלגולי חיים קודמים שלו ושל יצורים אחרים, זה היה חלק מחוויית ההארה שלו והייתה לו תודעה בעלת ידע בלתי מוגבל. אנשים רגילים כמונו עם תודעה מאד מאד מוגבלת, לא נוכל להבין את הקארמה. אבל מפרספקטיבה בודהיסטית אני רוצה לומר שבכל גלגול ישנן פעולות מאד חזקות שאנו עושים מדי יום ויש להן הרבה השלכות. לפעמים אנו עושים משהו שהוא מאד מדויק וזורע זרעים מאד עמוקים. חיים שלמים, למשל, של לימוד דהרמה או מדיטציה, הם חיים שלמים של זריעת זרעים. בחיים הבאים, ללא ספק, יהיה הרבה יבול שיצמח. בחיים של רוב האנשים יש זמנים בהם מרגישים שנמצאים בדיוק בדרך בה צריך ללכת, וזמנים בהם רצית ללכת בדרך מסוימת אבל הדלתות אליה היו סגורות. זה די קבוע. מה שלא קבוע הוא איך נגיב. כך שכל פעם שמשהו קורה לנו יש לנו בחירה להגיב במיומנות או לא. איך נגיב – זה כאילו אנו תמיד מגיעים לצומת. יש דברים שסביר שיקרו אבל בדרך שבה נלך ייווצר מערך חדש שלם של תנאים ונסיבות. אז מרגע לרגע, לא רק שאנו אוכלים את העבר אלא גם יוצרים את העתיד שלנו. כי הרגע היחיד שיש לנו הוא הרגע העכשווי.

שאלה: אני מכיר אנשים שלא ייקחו תרופה כשהם נעשים חולים, כי לדבריהם המחלה מטהרת את הקארמה שלהם ונותנת לה לפעול את פעולתה. אבל יש לנו גם את הקארמה להיוולד במקום בו יש תרופה.

ט.פ: לחלוטין. אם יש לך כאב שיניים ורק תשב שם בייסורים ותאמר שזה טוב לסבול כי כך תיפטר מקארמה של העבר, זה לא הגיוני. לבודהה עצמו היה רופא ששמו ג'יווקה. כשהבודהה חלה הוא לקח תרופה. בדיוק כך, זה אולי הקארמה שלך לחלות אבל אולי זו הקארמה שלך גם להבריא.

שאלה: אז לדעתך זה מטהר קארמה או רק מייצר עוד?

ט.פ:  לדעתי זה תלוי, אם אתה יושב ומרחם על עצמך אז אתה מייצר בו בזמן קארמה יותר גרועה.. הבודהה מעולם לא אמר עליכם לטבול במי קרח קפואים או לעמוד על רגל אחת לנצח כדי לטהר את הקארמה הרעה שלכם. קארמה לא מיטהרת באופן הזה. הדרך לנקות את הקארמה שלכם היא בעצם לזהות שאין מלכתחילה מי שיוצר קארמה.

שאלה: סליחה?

ט.פ: ובכן, אנו מאמינים שיש קארמה כי אנו חושבים שאנחנו יצרנו אותה. נכון? אני יצרתי קארמה בחיים קודמים ועכשיו אני צריך לקבל את תוצאותיה בחיים האלה. כל זה מבוסס על הרעיון שמישהו עשה משהו. על רעיון האני. אז הדרך באמת  לטהר קארמה היא לזהות שמכיוון שמהתחלה לא היה אף אדם שמייצר קארמה… למישהו יש מַאלַה? (מחרוזת תפילה) אני אסביר. כל החרוזים הללו הם מעשים שונים, בדיבור, בגוף ובתודעה, הנה הם כולם. ואם אמשוך אחד מהם אז כל השאר יבואו אתו. כך גם הקארמה מהעבר באה ביחד איתי. למה? כי יש חוט שמחבר אותם יחד. והחוט הזה הוא הרעיון של מישהו שעשה משהו ולכן מקבל את תוצאות המעשה. אז כל עוד נאמין שיש מישהו שביצע פשע, ומישהו שעומד לקבל את התוצאות, זה ממשיך את כל העניין הזה שוב ושוב' לנצח. אז הדרך הטובה ביותר אינה לטהר סיבה כזו או אחרת שהביאה לנסיבות אחרות, אלא לחתוך את החוט. ברגע שחתכת את החוט גם אם תמשוך חרוז אחד האחרים לא יבואו אתו. הם אינם מחוברים עוד.

          דממה בחדר-

ט.פ: או שעניתי על כל השאלות או שהתבלבלתם. בואו נשב כמה דקות בשקט.

הנחיות למדיטציה

הדבר החשוב הוא לשבת בנוחות היכן שאתם על כיסא או על הרצפה, לשמור על עמוד שדרה ישר ונינוח. עיניים פקוחות מעט. ורק להרגיש שאנחנו כאן. אנחנו כאן בחדר. נושמים פנימה, נושמים החוצה. אנחנו בתוך הגוף שלנו. רק להיות מודעים לגוף, לתחושות בגוף, לאנרגיות בגוף. ואנו נושמים. נושמים פנימה והחוצה.

הביאו את תשומת הלב או לקצה האף, היכן שתוכלו להרגיש את האוויר נכנס, או אם אתם מעדיפים את העלייה והירידה של הבטן. אנחנו יכולים רק לנשום עכשיו. זו דרך מאד מיומנת להביא אותנו להווה. אז שמרו על תודעה רגועה, מרווחת אבל מרוכזת. מרוכזת בנשימה. נושמים פנימה, נושמים החוצה, ואנו מודעים לכך. זה הכל. מחשבות, כל המחשבות והרגשות, הן ברקע, אל תתנו להן אנרגיה. הדבר היחיד החשוב הוא הנשימה ורק לדעת שאנו נושמים.

לחלק 5 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014