כמה מילים בעקבות תחקיר שרון שפורר על ניצול ותקיפה מינית של סטודנטיות בבצלאל

הטקסט הזה פורסם השבוע בפייסבוק שלי אבל אני לא רוצה שהוא ייעלם כמו כל מה שנכתב על הקיר שם ונשכח, תוך כדי כתיבתו התחוור לי מה רציתי לומר, נזכרתי באיך זה היה להיות שם ולא ידעתי בזמן אמת לזהות. לכן מפרסמת גם כאן.

למדתי במחלקה לצילום בבצלאל בשנים 1996-2000 וסיימתי תואר שני בבצלאל ב 2004.

לקח לי הרבה זמן לחזור ליצור אחרי התואר השני שחלק נכבד ממה ששמעתי בו מכל הגברים החשובים זה מה אני לא.

הפרספקטיבה שלי על זה היום אפשרית מתוך כל שנות ההתפתחות שעברתי אחרי בצלאל. לא בהכרח ידעתי אז מה המשמעות הייתי עסוקה בלצלם ולצייר ולרצות ולהתבלבל ולהתרגש.

היום, אני שמחה להכיר ביצירתיות שלי מבלי שהיא תהיה כפופה לאיזה עולם אמנות שבו למצוא חן הוא המטבע הראשוני לכל עסקה. כמו הנשים שהתראיינו לכתבה של שפורר ב המקום הכי חם בגיהנום , שעוסקת בצלם והמורה שמחה שירמן, גם אני הייתי סטודנטית מלאת סקרנות ואנרגיית יצירה, רוצה להצליח, רוצה להתבטא, ועדיין, צעירה בת 22, לא בטוחה בעצמה, לא יודעת לזהות יחסי כוח, לא יודעת עדיין לזהות הרבה תופעות ומחלות ששררו שם, ועוד לא ידעתי לתת תוקף ואמון מלא בתחושות הגוף, בסלידה, בכיווץ מול קול או אופן הליכה מלא אדנות במסדרון, או טונות המילים שהם, כולל שירמן כמובן, הרשו לעצמם ללהג ולדבר, בתוך מבנה שהדיפולט שלו הוא סוללת גברים מלאים בעצמם שבטוחים שהם ולא אחר המציאו את הצילום, הישראלי או הבינ"ל ובלעדיהם לא תהיה לך תקומה כאמנית.

אז כסטודנטית את באה אליהם לשמוע את מה שיש לזה להגיד על העבודה שלך ומה יש לזה להגיד, וכל המילים שלהם מתערבלות לך במוח, במקרה הטוב, עוזרות לך, שולחות אותך קדימה לגלות עוד את היצירה שלך, את האפשרויות הבלתי מוגבלות של לבך החולם. במקרה הרע והיותר נפוץ, הן משתיקות, מרעילות, במסווה של תמיכה וידע.

בלי לדעת שזה מה שקורה, את בעצם במלחמה, שמתרחשת בזירה צבעונית, אקדמית, שיש בה גם הרבה רגעי גילוי ויופי, אם, כמוני, היה לך מזל לא להיות מותקפת ממש. רק הרגשת שיש רעל מסוכן יותר מהכימיקלים שהטבענו בהם את ידינו בשאננות, אבל את מי יכולת לשאול מהו?

בצילום, ציור שלי מתערוכת הגמר של התואר השני 2004, וחבל שאין לי שקל על כל פעם שמישהו שם אמר לי "טוב.. ציירת את לא".