ידיים / רגליים / דרכים / שורשים וענפים

"… עלי לדעת גם שכשמצבנו ייעשה קריטי, לא יהיה די בכוחות הנפש. את הלקח הזה למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס ההכנסה. בהתחלה שוטטנו לנו כתיירים עליזים בעיר היפה, שטופת השמש. ידו אחזה בידי, והן נהנו כל כך להיות יחד, הידיים שלנו. וברגע מסויים, כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה (ורבים מבתי הקפה מוכרים לי, ואני יכולה לומר לו: הנה, שם ישבתי לפני שנתיים עם המון חברים, אחרי בחינת המ.א שלי),

ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הוא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת;

…ולפעמים אנו אומרים זה לזה: כמה מוזר שאנחנו לא שונאים בכלל, או נעלבים או ממורמרים; אי אפשר לומר את הדברים האלה בחברה, אני חושבת שאנחנו מן הבודדים שחשים כך.

תוך כדי הליכה ידעתי שבסופה של הדרך מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף".

(מתוך 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום, מהולנדית: שולמית במברגר. הקטע נכתב ביולי 1940)

IMG_20180805_123217_HDR.jpg

Roots and Branches, Tami Barkai 2018, Pencil on Paper, app. 160*130 cm

IMG_20180805_123331_HDRDSC_5593IMG_20180805_123312_HDR

 

מודעות פרסומת

דברים ששמתי לב אליהם היום

היום הלכתי ברחוב ונסעתי באוטובוס עם האחיינית ש', ושמתי לב שבתיווכה, היכולת שלי לשים לב לדברים פעוטים לכאורה, מתעצמת פי כמה וכמה, כי היא מלאת תשומת לב.

כשילדה בת חמש וחצי מלאת תשומת לב לכל דבר קטן זה מאד מאט את קצב ההליכה.

ולכן לא כדאי למהר יותר מדי. כי זה די אבוד מראש.

כשש' מתכופפת, רואים את כל הזיזים של החוליות שלה.

על המדרגות שמובילות לחוג באלט יש חיצים צהובים בכיוון העלייה וחיצים כחולים בכיוון הירידה. וחייבות לעלות רק על החיצים הצהובים ובירידה לדרוך רק על הכחולים.

בבריכה בגינת קריית ספר יש דג ענקי בהיר, (וגם דגים כתומים).

וציפור גדולה שעמדה על הסלע שבאמצע הבריכה.

על כורסה במרפסת אחת, של דירה שגבוהה מהחצר רק במטר בערך, ישן חתול שחור לבן. הוא ישן שם גם בפעם הקודמת שהלכנו יחד לחוג באלט.

עבר מולנו איש גדול עם כרס גדולה וש' נעמדה וקראה: וואוו, תראי! וחשבתי: הו לא, איזו פאדיחה! היא בטח תאמר שהוא נורא שמן או משהו. אבל לא – היא פשוט התרגשה כל כך מפרצוף האפרוח שהיה מודפס על החולצה הצהובה שלו, ועמדנו שלושתינו לכמה רגעים, מתפעלים, מופתעים ומשועשעים.

מילים שלא ידעתי שהיא מכירה ומשתמשת בהן: רעיל, יצחק רבין, ארץ פלאות, מטוס קרב.

בחנות השוקולדים המאד יקרים שאבן גבירול, שכמעט אף פעם לא ראיתי בה לקוח, עמדו היום שישה גברים.

ובכל הברים ברחוב היו אותם בלונים אדומים בדיוק, בצורת לב.

 

 

דברים ששמתי אליהם לב הבוקר

צליל הגשם ואז הפסקתו ואז שטף חדש של מים ניתך על הגגון

החתולה קפצה מעל הראש שלי כדי לשחק עם איזה חוט, ומתוך שינה, קראתי לה בחצי גערה רכה, פיצי!

חום גופה של החתולה (השניה) כמעט צמודה אליי בזמן שישבתי למדיטציה, והדחף שלי שעלה שוב ושוב לקרב אותה אליי.

ושזה בדיוק העניין, להבחין ברצון למשוך אלי את מה שנעים ובניסיון להחזיק בו.

כשאני מתאמצת להגיע לארון גבוה במטבח ונעמדת קצת על קצות האצבעות או שולחת יד לתוכו אני תמיד נזכרת בסצינה מ'הפסנתרן' שבה הוא, מורעב וטרוף בדידות, מחפש בארונות הריקים בדירת המסתור, והמדף מתפרק או שחפצים נופלים ברעש גדול והשכנים באים ודופקים בכוח על הדלת לגלות מי שם.

שאני לא מבינה מה זה אומר כשמישהו אומר – אני ימני, אני שמאלני, ומנסה לברר מה אני.

שאני קצת מכורה למסכים אבל לא מכורה לקפה.

 

 

 

 

 

מחדש

מסתבר שלא כתבתי כאן שנתיים וחצי. אין לי שום דבר טוב לומר על זה, רק יכולה לומר להגנתי שהייתי עסוקה נורא עד קיץ 2016 בהקדשת כל האנרגיות שהיו לי וגם אלה שלא היו, בלימודי רפואה סינית. ומסתבר שלהגיע ולהיות מטפלת ברפואה סינית זה דבר משמח מאד. בשבילי.

ואח"כ הייתי כבר בשוונג של להיות מאד עסוקה, ורק ממש לאחרונה ניערתי מעליי כמה דברים שהיו תקועים בלו"ז ובעצם רק יצרו שם עומס, וכמו שאומרים אצלנו בסינית – סטגנציה.

ומסתבר (שוב) שלשחרר את מה שאיננו מועיל זה משמח ומרענן ומפנה מקום לדברים מועילים, למשל, שהלב מתעורר לכל מיני רצונות וחשקים וגעגועים, וזה משמח מאד שהוא זוכר להתגעגע.

ומסתבר שהתגעגעתי לכתיבה. אז חשבתי, אולי אכתוב כל יום בבלוג לאיזו תקופה, כמו שעשיתי פעם, כשהייתי צעירה! פשוט לכתוב בשביל התנועה עצמה ולא בשביל תוצאה.

אז מתחילה. מחדש.