* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

תשובה אפשרית

*

על המדרגה לפני השער

גוזל אפור. לא מניע מַקור או נוצה

למרות קִרְבָתִי, למרות

חפזון צעדיי ועצירת הפתאום,

רק אישון זעיר מתרוצץ בו,

מה אעשה, איך להציל

משיני החתול, להניח על עץ –

אני מדמיינת את המגע,

מתקרבת לאט

לתפוס

אך קצוות כנפיו מפרפרים

לקראת אצבעותיי שנפתחות

כנגד רצוני, לא

מחמלה, מפחד.

*

*

*

היום mibo שאלה למה אני לא כותבת. נשאיר את זה ככה בינתיים. אבל ככה יצא מהתיקייה השיר הזה שנכתב בקיץ. תודה, מיבו.

כנפי רוח

שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה,  בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה בעולם

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

At Ni-Yang Inn

A traveler's sadness,

how does it deepened?

by seeing off

an old friend at dusk.

.

At the tumbledown inn,

autumn fireflies are out;

in the empty town,

a cold rain comes.

.

The sun sets

in seasonal white dew;

tree shadows sweep

the green moss.

.

As I sit alone,

my mood after parting darkens; 

the light of my single lamp

is weak.

.

. (Chia-Tao, Chinese Buddhist poet, 779-843. taken from the book The Clouds should know me by now, Wisdom Publishing)

עמדנו על צוק גבוה המשקיף לים.

פתאום, לאט, בדממה, התחילו המים להתרומם לגובה, מתקדמים ומגיעים עד אלינו.

מבלי לדבר או להביט זה בזה, צעדנו לאחור.

ברגע הזה הבנתי

איך זה שאנשים טובעים.

.

סביר מאד שזה שיר החלום הראשון שכתבתי.

אחריו הגיעו עוד, מאתגרים יותר, אהובים יותר, אבל עדיין אני אוהבת אותו, ומאד אוהבת שבחלומות יש רגע כזה, של הבנה או מחשבה או ידיעה שהיא מעבר למה שנראה על פניו.

מוציאה אותו הערב לאור לכבוד סדנת הכתיבה והחלומות שהצטרפתי אליה ולכבוד החלומות והשירים שעוד יבואו.

*

אני מחזיקה

את הרגע הרועד הזה,

כולו ספק: לנשום או לא.

כל העולם שותק אִתִי. ממתין

למה שאיננו מגיע.

גם צב בדבש הוא גלגול דביק של משהו אחר

אהבה או אדישות

ותשוקה שעבר זמנה,

כבדה

כבדה

כבדה

שום דבר גדול יותר

זה קורה לפעמים, עם בן אדם, או מקום, או עם ספר. נפגשים בו, במקרה בדרך כלל, ומיד, ללא שום ידע קודם, יודעים שקרה עכשיו משהו חשוב, יותר מחשוב, משהו שעומד להראות לנו את העולם מנקודת מבט אחרת.

זה קרה לי אתמול, נכנסתי לחנות ספרים בה מתקיימת סדנת כתיבה עם המשוררת טל ניצן ומכיוון שהקדמתי ניגשתי למדף והרמתי את הספר "נהגה בחשכה – שיחות עם ילדים" וחשבתי או שמא חששתי ברגע הראשון שזה יהיה ספר פסיכולוגיה אבל כשפתחתי אותו הבנתי שזה ספר על החיים במובן הכי טהור שיש.

הסופרת, או המראיינת במקרה זה, היא ונדה יוקנייטה, להלן ו.י., שמסתבר שהיא סופרת מאד חשובה בליטא שמרגע מסויים הרגישה שלכתוב פרוזה בעולם כפי שהוא כרגע זו פריביליגיה בלתי מוסרית, והתחילה לדבר עם, ולכתוב על אנשים ממשיים.

זוהי אסופת שיחות שהיא ניהלה עם ילדים בפנימיות, חלקם עוורים או חירשים. אני אמנם רק בהתחלה אבל כבר קראתי פה כמה קטעים שהשאירו אותי עם לב פתוח, המום, כואב וחי מאד.

הנה למשל, חלק משיחה עם לורטה, תלמידת כתה ז' במרכז הליטאי לחינוך עוורים וכבדי ראיה. וואו, כמה שהיא רואה הילדה הזו, שעברה אבדן של משפחתה ובדידות וקשיים. יש מעט מאד מבוגרים שאני יכולה לדמיין אותם חושבים או אומרים את הדברים יקרי הערך הללו.

"יש לי את עצמי, לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. ממש רצון מאד חזק כזה.

ו.י. : תודה לך, לורטה.

לורטה: ניסיתי להסביר לך מה זה אדם עיוור. הרי רבים חושבים שאם אתה עיוור, אז אתה לגמרי לא רואה כלום, לא מבין כלום ולא יודע כלום. היה מקרה כזה בחשמלית, שלא היה לי מקום לשבת. סבתא אמרה, תנו לנכה לשבת. אני נעלבתי. חשבתי, מי זאת הנכה הזאת. עוד הייתי קטנה. אמרתי, אני, הרי לא חסרות לי רגליים, ידיים. כל האנשים התחילו לצחוק. אמרו, נכה הוא אדם שיש לו מוגבלות. אמרתי, אני לא מוגבלת בכלום, אני יכולה גם ללכת, גם לדבר.

ו.י.: כל אחד מאיתנו מוגבל במשהו.

לורטה: ככה עניתי, כשהייתי קטנה.

…ו.י: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה: אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר."

.

וכאן ראיון עם יוקייטה שאומרת על הספר הזה: "הילדים, השיחות אתם, גרמו לי לאלם. במשך שנים אחדות

הייתי בטוחה שלא אכתוב ולו שורה אחת נוספת".
.
וגם כאן אצל שועי, עם עוד אהבה ורוח.

חומרי גלם (4)

ענק ומהדהד הד הפחד
אהבתי אותך קילומטר
אהבתי אותך כמו שמש
יכולתי לפעפע
מכוחות כפולים
מבפנים מבחוץ
ואגב, ידעתי
שפשוט זה לא יהיה
ועדיין