את מה, אם בכלל, משלימות כתבות על רפואה משלימה?

היום קיבלתי מ"סלונה" מייל עדכון שהבטיח לספר לי "דברים שלא סיפרו לכם על רפואה משלימה", ובכותרת המשנה של הפוסט הציעו לי, בצורה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, לחשוב שוב, אם העליתי בדעתי להיעזר ב"שירותי הרפואה המשלימה".

בתור מטפלת בשיאצו וסטודנטית לרפואה סינית אני סקרנית לשמוע דברים שלא סיפרו לי, אז קראתי.
ד"ר לאופר, רופאה אונקולוגית בכירה, מיהרה להרוס את המתח ומיד במשפט הראשון גילתה לי שהרפואה המשלימה משלימה – נחשו ילדים, את מה? נכון, את חשבון הבנק של אותם "מספקי הרפואה המשלימה". לא מטפלים, לא עוסקים ברפואה, "ספקים".
הפיתוי גדול לתהות ולו לרגע על חשבונות הבנק של "מספקי הרפואה הפרטית הבלתי משלימה", אבל זה יהיה קל מדי, ולא באמת רלוונטי.

"לאחר בירור מקיף", היא בוחרת לגשת למטפלת בשם גליה, שכל מה שידוע לנו עליה הוא שהיא "ממותגת, מסודרת עם הרבה המלצות מנשים רציניות".
למה פנתה ד"ר לאופר לטיפול? האם גליה היא מטפלת שמצהירה על עצמה, סליחה, ממותגת, כבעלת התמחות או ניסיון בתחום מסוים? איך אותן נשים רציניות נימקו את המלצתן? זאת לא נדע. ייתכן באותה מידה של סבירות, שגליה היא בעלת דוקטורט ברפואה סינית, שעובדת בבית חולים כלשהו בארץ ומשתתפת במחקרים 'רציניים', או היפית שרואה הילות במיץ עשב חיטה.

מן הסתם התקיימה בין שתי הנשים שיחת טלפון מקדימה, שהיא הזדמנות פז לשני הצדדים לקבל מידע. זה הזמן לשאול שאלות כמו – באיזו שיטות את מטפלת, האם טיפלת בעבר במקרים דומים ומה הצפי שלך לגבי הטיפול, מה אורך המפגש ומחירו. (שנדמיין לרגע איך זה יהיה לשאול את כל זה את הרופא/ה שלכן בקופת חולים?).
זו הזדמנות להרגיש אם יש, סליחה על השימוש במילה של מטפלים "משלימים" – חיבור, או כימיה, או שפה משותפת, ולקבל הוראות במידה וישנן כמו – האם רצוי להימנע מאוכל לפני המפגש, לבוא בלבוש קל, או להביא תוצאות בדיקות.

"גליה קבלה את פני במתיקות דבש פלוס. לא התעניינה הרבה בהיסטוריה הרפואית שלי, לא הסבירה ולו במילה איך היא מתכוונת לטפל בי, ומיד התחילה להציל אותי."
מה כן שאלה גליה? מה המטופלת בחרה לספר לה ולשתף אותה? לא יודעים.

למרות הפתיחה מבשרת הרעות – היה טיפול. המטופלת כנראה לא שהתה בחדר בזמן שהוא התרחש, כי רק בדיעבד התברר שהוא כלל דיקור סיני ושיאצו.
טופלתי בשיטות האלה לא מעט פעמים, ואיכשהו בכולן הייתי ערה לזה שהמטפל/ת, לאחר שיחה, דקרו אותי במחטים ואף נגעו בי, כי זה מה שעושים בדיקור ושיאצו.
יכולתי לומר אם המגע היה לי נעים, אם כאב לי, אם הרגשתי שהשיחה והטיפול רלוונטיים לי, אם סמכתי על המטפלת, האם היה ביננו מפגש ממשי, אנושי, או שהוא התפספס. האם חשתי רגועה יותר, האם הבעיה לשמה הגעתי לטיפול קיבלה התייחסות או לאו, האם אני מרגישה רצון להגיע שוב, האם יש לי תחושה שתהליך טיפולי עם המטפלת הספציפית הזו ייטיב איתי?

במקרה הזה, המפגש הטיפולי מתואר כמו שדה קרב. המטפלת תוקפת בעזרת מחטים, המטופלת נמלטת, המטפלת מאגפת מימין בעזרת סמס והמטופלת חוזרת "כי צריך לתת צ'אנס". למה?
יכול להיות שגליה היא מטפלת נהדרת, יכול להיות שהיא לגמרי לא מתאימה לד"ר לאופר, ויכול להיות שאין לה מושג מה היא עושה. כל האופציות וכל הטווח שביניהן אפשרי, אבל קל יותר להסיק מסקנות נחרצות:
"שמה שיכול להועיל, עלול גם להזיק" – נכון. ייתכן שהיה אפשר לוותר על שלושה ביקורים אצל גליה בשביל הגילוי הזה. מאידך – גם להפך! מה שעלול להזיק, יכול גם להועיל. זה אומר שיש לו השפעה. וזו כבר התקדמות, שהרבה מאד מחקרים ובתי חולים ומרפאות "רציניות" הבינו, ולכן שילבו בתוכן רפואה "משלימה". באונקולוגיה, ואת זה אני בטוחה שד"ר לאופר פוגשת מקרוב, זה קורה מזמן ומיטיב עם חולים רבים.
"ש”הרפואה המשלימה” היא סודית" – לא, ד"ר לאופר, היא לא סודית. אני יכולה לומר זאת בביטחון על הרפואה הסינית, שעקרונותיה פתוחים ונגישים לכל מי שחפץ להתקרב אליהם. למעשה הם כל כך פתוחים שלא צריך רופאים או מטפלים "משלימים" בשבילם, צריך היגיון בריא, הקשבה, פתיחות ותשומת לב למה שמשותף לכולנו כבני אדם, ורגישות למה שייחודי למי שנמצא מולנו ומה שהוא זקוק לו.

כל המטפלים שאני מכירה ישמחו לחלוק את הידע שלהם, ומלבד זאת יש עשרות ספרים על כל שיטה ושיטה מהעולם הגדול והרחב שאת מתעקשת לקרוא לו בשם אחד כוללני "הרפואה המשלימה".
"והעיקר – שעדיף כבר ללכת למוסך, שם אולי יחליפו לך מנוע שלא לצורך, אבל לפחות לא ישבשו לך את הגוף והנשמה" – אוקיי, כולנו יודעים שבמוסך מרמים אותך. עכשיו כולנו יודעים שגם בטיפול "משלים" ירמו אותך וגם ישבשו לך את הגוף והנשמה. הופה, יכול להיות שיש קשר בין הגוף והנשמה? כי אף רופא ש"סיפק" לי רפואה לא דיבר על זה.
לסיום יש הסתייגות – "ואין בכך לטעון שהרפואה המשלימה תמיד אינה מועילה. אבל בהחלט ישנה כאן אזהרה מפני האמונה התמימה ש”אם לא יועיל, לפחות לא יזיק".
בפוסט קודם באותו בלוג מגוללת ד"ר לאופר את סיפורה של יעל, שאובחנה כחולת סרטן שד, הגיעה לכירורג מומלץ ומפורסם (ממותג?) שהכניס אותה בדחיפות לניתוח מיותר שברגע האחרון נמנע, ושלח אותה לאונקולוגית שפינתה 10 דקות שלמות כדי להפחיד אותה. רק לאחר תהליך שבו, ככתוב, לא היתה שום לקיחת אחריות מהרופאים המעורבים, הבינה יעל שעליה למצוא רופא של ממש: כזה ששואל, מקשיב, מכבד את האדם שמולו ומשתף אותו בתהליך. אבל אבוי, "מהר מאד התברר לה שמשימתה למצוא לה “רופא טוב” אנושי וזמין, רצוי מהמערכת הציבורית ובקרבה למקום מגוריה איננה פשוטה כלל…"

…"סיפורה של יעל אינו מתייחס, כמובן, רק למקצוע האונקולוגיה או הכירורגיה. זכותו של כל אדם חולה למצוא את הרופא הטוב ביותר בשבילו , וכדאי מאד להשקיע בחיפוש ולהצליב את כל פרטי המידע."

אהה! מה עשתה יעל? "היא חקרה הרבה מאד מטופלות ואנשי צוות על רופאים. אספה לה רשימת שמות. בדקה על כל אחד מהשמות חוות דעת ממטופלות שלו וגם מרופאים. נפגשה עם שלושה אונקולוגים שונים. נעזרה באינטרנט, בבני משפחתה ובחברות שביררו עבורה. קשה מאד היא עבדה, אבל עכשיו היא מרוצה מאד מבחירתה".

יעל עשתה מה שד"ר לאופר נמנעה מלעשות או לספר. היה משמח יותר אילו דרך החתחתים הייתה נמנעת מיעל, לולא פגשה, למשל, ספק שירותי ניתוח מהרגע להרגע שמשלים את הכנסתו בלי שום עזרה מהרפואה המשלימה. ממש כמו גליה, גם הוא כנראה לא ויתר על התשלום ששולם לו, ואני רק מנחשת שמדובר ביותר מ 300 או 400 שקלים. רפואה פרטית, אתם יודעים.

עצתי לד"ר לאופר – אם את לא שמחה לקראת המפגש הטיפולי שקבעת, אם את לא מתרגשת אפילו קצת, אם לא הרגשת אפילו טיפה של שפה משותפת – אל תקבעי תור.
זה לא קופת חולים, אף אחד לא יעניש אותך אם תבחרי רופא אחר, יש מטפלים אחרים שיתאימו לך יותר, ברמה האישית, הכלכלית והמקצועית. צריך רק לחפש אותם במידה של רצינות.

וברמה עקרונית יותר:
מיטב המטפלים שאני מכירה הם כאלה שחולקים מידע ומשתפים פעולה עם רופאים, ורואים ברופאים שותפים שלנו בעולם הריפוי, ולא יריבים. כפי שגם את יודעת, לפעמים רופאים מצילים חיים, לפעמים הטיפול שהם מציעים הוא האופציה הכי טובה ואפילו היחידה, לפעמים כדאי להשאיר אותו לסוף או לוותר עליו. זה אולי עושה כותרות נהדרות באינטרנט, אבל האמת מורכבת יותר.

עולם ה"רפואה המשלימה" הוא רחב ומגוון. הוא כולל מטפלים מקצועיים, רציניים ואנושיים שעוזרים להרבה מאד אנשים. הם מוצאים את פרנסתם במקצוע שלהם, ממש כמו שרופא אמור לעשות, ואני לא מדברת על משכורות מנהלים בהדסה). הוא כולל מטפלים בשיטות שונות וברמות ניסיון, התמחות וידע שונות. והוא כולל, למרבה הצער, גם אנשים שקיבלו הכשרה מעטה, לא מקצועית, שמטפלים ללא פיקוח ממשלתי, בין השאר בגלל עמדות כמו אלה.

הסיבות בגללן אנשים פונים לטיפולים הוליסטיים גם הן רבות ומגוונות, ובמקרים רבים זה פשוט משום שבני אדם, גם אם "רק" כואב להם הראש, מחפשים ריפוי גם בקשר הטיפולי עצמו. בהקשבה, בנתינת כלים להתפתחות למטופל עצמו, במפגש האנושי שפותח דלתות אל מרחב שמעבר ללקיחת כדור או הפקדת הגוף בידי אדם אחר, משכיל ורציני ככל שיהיה.

 

 

שיאצו כתירגול אי שניות – ראיון עם אביב טטרסקי

ההסבר הנפוץ לשאלה מהו שיאצו ידבר בדרך כלל על שיטת טיפול במגע שהתפתחה ביפן ומבוססת על הרפואה הסינית. בתור מטפלים אנחנו שמחים להסביר כמה היא יעילה ומיטיבה עם הגוף, להרחיב על הקשר בין גוף, נפש ותודעה.
ועם זאת בעיניי הקשר הזה שהוא מופלא ומורכב ופשוט גם יחד, נשאר לעיתים קרובות ברמה המילולית ופחות מדי ברמה הנחווית בפועל.
הסדנא 'שיאצו כתרגול אי-שניות' שיעביר אביב טטרסקי בקונגרס ה-ICCM הקרוב, מתייחסת לשיאצו ממקום קצת אחר שבעיניי הוא מהותי ומרכזי.

אביב הוא  מטפל שיאצו, מורה לשיאצו ולסיישין קיטאידו, מתרגל ויפאסנה ותיק וכותב מרתק בבלוג 'תבונת הגוף'. לכבוד הסדנא המתקרבת שאלתי אותו כמה שאלות ואת התשובות אני שמחה לחלוק אתכם כאן.

הראיון האיטרנטי נערך ופורסם במסגרת הטור שלי באתר סינית.

  • תוכל לספר על הדרך שהובילה אותך להיות מטפל, מורה ומתרגל?

הגעתי ללימודי שיאצו בסוג של מקריות שאינה מקריות. חיפשתי מסגרת לתרגול מדיטציה ובאותן שנים – שנות ה -90 המוקדמות – לא היו הרבה כאלה. שמעתי הרצאה על שיאצו ומשום מה החלטתי שזה יהיה כרטיס הכניסה שלי אל עולם המדיטציה. אחרי שנתיים אצל יורי סלע בבי"ס "מגע" בירושלים המשכתי לטוקיו ובמשך שנתיים למדתי אצל טקאו סוזוקי, תלמיד של שיזוטו מצונגה. בגלל שהמוטיבציה המקורית שלי הייתה תרגול רוחני, לא כיוונתי את שאיפותיי להיות מטפל אלא נעזרתי בשיאצו כדרך לגילוי עצמי וטרנספורמציה אישית. זה היה והינו מסע מרתק בו הגוף הוא המקום דרכו אני שואל "מי אני?". התשובות ממש לא מוגבלות לתחום הגופני או האנרגטי. רק כשחזרתי לארץ, ארבע שנים אחרי שהתחלתי ללמוד שיאצו, הבנתי שלטפל באנשים זה אחד הדברים הכי מועילים שאני יכול לעשות. התחלתי לטפל (זה בטח נשמע קצת מוזר היום כשתלמידים רוצים להתחיל לקחת כסף על השיאצו שלהם כמה שיותר מהר) וכמובן גיליתי שזה משתלב מצוין ברצון לדעת את עצמי. דרך לימודי השיאצו הגעתי גם לשיטת התנועה "סיישין קיטאידו" שגם היא עוסקת בחקירת התודעה דרך הגוף. היום אני מטפל וגם מלמד שיאצו בבי"ס מגע. אני גם ממובילי הקיטאידו בישראל. תרגול מדיטציה פורמאלי התחלתי לתרגל ביפן וכבר למעלה מעשור שאני מתרגל ויפאסנה במסגרת עמותת תובנה.
החיבור בין תרגול רוחני של ידיעה עצמית, עבודה גופנית שמאפשרת התבוננות פנימה ומפגש אנושי אינטימי בטיפול ובתנועה הוא תעודת הזהות שלי הן כמתרגל והן כמורה.

  • מהו בשבילך שיאצו?

בראש וראשונה מגע. זה נעים, זה מחבר, זה מלמד, זה מרפא. הטיפול במגע הוא ביטוי עמוק של כאן ועכשיו. דרך המגע אנחנו מנכיחים את עצמנו וגם מחויבים להיות נוכחים. יש כאן שילוב בין דיסציפלינה שיש לה בסיס רוחני ופילוסופי עמוק לבין מחויבות לטפל באנשים שסובלים ושמה שמעניין אותם זה להרגיש טוב. זה חיבור אמיתי בין שמים לארץ.

  • שם הסדנא שתעביר בקונגרס הוא שיאצו כתרגול של אי-שניות, מהי אי-שניות?

יותר קל להגיד מה היא שניות. שניות היא הקיום המובן מאליו שלנו שמבוסס על הפרדות והבחנות. יש את מה שאנחנו אוהבים ומה שאיננו אוהבים. יש לנו טוב ורע, נכון ולא נכון. לדתיים שבינינו יש את הקדוש והחולין וזה נכון גם לקהילת הרוחניים אפילו אם היא משתמשת במילים אחרות. יש את מה שקורה עכשיו ואת כל מה שאנחנו מקווים להשיג בעתיד טוב יותר… וכמובן, יש את ההפרדה הבסיסית ביותר בין "אני" לכל השאר שהוא, "לא אני".
האבחנות הללו נראות לנו טבעיות ואמיתיות אבל במובן מסוים הן תוצר של התודעה שלנו. בדאו דה צ'ינג, בזן, בסופיות, באדוויטה ודאנטה ובהרבה מסורות רוחניות אחרות מנסים לכוון אותנו לראות אל מעבר להבחנות הללו אל האמת של האי- שניות שבה אנחנו באים במגע עם מה שיש ללא השיפוטיות של כל ההבחנות הללו.
בשביל מטפל יש  כנראה שתי הפרדות עיקריות. ההפרדה בין מטפל למטופל וההפרדה בין איזון לחוסר איזון. לוותר על ההפרדות הללו זה לכאורה לשמוט את הקרקע מתחת לכל הסיטואציה הטיפולית. בכל זאת, זה מה שאני הולך להציג בסדנה.

  • אי- השניות מתקיימת או נוכחת בתודעה שלנו. תרגול מדיטציה, למשל, מאפשר לנו להכיר את התודעה ואופני פעילותה, להתבונן בהם ולשנות את האופן בו אנו מגיבים. איך אי-שניות מתבטאת בגוף?

רוחניות בדרך כלל נתפסת כעניין של התודעה. לחילופין, רוחניות שמערבת את הגוף הולכת לכיוונים מאוד מסוימים של חיבור אנרגטי ועירור החיות הפנימית שלנו. רוחניות שמדברת על להבין, להכיר ולדעת מתרחשת לכאורה בזירה של התודעה. בעיני זו שגיאה שזועקת לשמים. התודעה לא מסוגלת להכיר את עצמה במנותק מהעולם. והדרך היחידה שאני מכיר בה התודעה שלנו מסוגלת לדעת מה קורה "בחוץ" היא דרך הגוף. וכמובן, שהגוף חיוני גם על מנת שהאני שלנו יצליח להביא את התובנות והרצונות שלו לידי ביטוי בעולם.

כלומר, אם אני מרגיש נפרד מ"היריב" שלי בעבודת זוגות בקיטאידו ולכן מאוים מאגרוף שהוא שולח לעברי זה יבוא לידי ביטוי באופן בו אני מחזיק את הגוף שלי ובתנועה שלי. לחלופין, אם אני מרגיש אחד עם הטבע שמסביבי, זה לא יכול להישאר רק ברמת הנוירונים שיורים אצלי במוח: זה חייב להתבטא באופן בו העיניים של מסתכלות, האוזניים מאזינות והגוף מרגיש את האוויר, האדמה והשמש.
הגוף מבטא את מה שאנחנו. הוא לא יכול להציע פיתרון קסם שיביא אותנו אל עולם שכולו טוב אבל הוא חושף בפנינו את האמת של מצבנו. לכן, כשאני נוגע במטופל אני יכול לזהות את ההפרדות שאני מביא עמי לסיטואציה הטיפולית. אם אני רוצה, אני יכול לנסות להשתחרר מההפרדות הללו, לגעת אחרת. זו הזמנה להיות אחרת, נטול הפרדות, או לחילופין להבין יותר לעומק את השניות שאני נמצא בה – למה היא קיימת, מה הערך שלה ומה המחיר שלה.

  • התרגול שאתה מתאר מוותר למעשה גם על השניות של "בעיה" ו"פתרון". איך מחברים בין שיאצו כתרגול אי-שניות לבין הציפייה (שלנו עצמנו כמטפלים, ושל המטופלים) שנפתור את ה"בעיה" איתה בא המטופל?

זה באמת בעייתי מאוד  בשביל מטפל לחשוב שמחלות, כאבים וסבל אינם בעיה ושהמחשבה על פתרון אינה אלא שגיאה. כפי שכתבתי קודם, מה שחשוב למטופל זה להרגיש טוב וכמטפל אני מחויב לרווחת המטופלים. היא הרבה יותר חשובה מכל עיקרון רוחני. זה אחד הדברים הכי חזקים בשבילי כמטפל: אם רווחת המטופל לא עולה בקנה אחד עם האמונות, הידע והגישה הטיפולית שלי אז האחרונות הן אלו שצריכות להשתנות. בחדר הטיפולים אין מקום לשום אידיאולוגיה.
וכמובן, שהדילמה הזו יכולה להיות מוטחת בכל מי שדוגל באי שניות: אם הכל אחד אז אין העדפות? אין סיבה לפעול בעולם? אין בשביל מה להשתדל?
בשבילי זה קואן זן שיכול ללוות אותי גם בזמן טיפול. מורה הזן דאיסצו סוזוקי קרא לזה "לא אחד ולא שניים".

ואחרי שהודיתי שאני לא מבין את זה עד הסוף, בכל זאת יש שני דברים שאני יכול להגיד בבירור:
הרבה פעמים אנחנו כופים על עצמנו ועל העולם שניות שאינה הכרחית אפילו על פי המובן מאליו שלנו שכן מאמין בהפרדות. הגוף שלנו מבטא את ההפרדות הללו באופן שבו הוא מחזיק את עצמו. זה לא כל כך פשוט לתת לעצמי להיתמך במטופל או לתת למגע לפעול בלי לנסות להפעיל. כלומר, בכל רגע של טיפול שיאצו יש לי הזדמנות להיווכח איך אני מותנה להפריד ואיך שהפרדות הן סוג של טייס אוטומטי שלי. הראיה הזו מעמידה בספק את תפיסת השניות כאמת. היא מערערת קצת על המובן מאליו.

הנקודה השנייה היא שגם בלי המילים "בעיה" ו"פיתרון" אני יכול להיטיב עם המטופל שלי. "בעיה" ו"פיתרון" הם בסך הכל רעיונות. הם אמנם רעיונות מועילים אבל לא יותר מכך. מטפל שיאצו נוגע ובמגע הוא מרגיש. אני ממליץ לנו להרגיש בלי שום רעיון נלווה, בלי שום הסבר או מודל או תיאוריה לגבי מצבו של המטופל. אני נוגע והגוף אומר לי "תישאר". או שהוא אומר לי "תלך". לפעמים הוא גם אומר לי לאן ללכת. לפעמים הגוף אומר לי "עוד" ולפעמים הוא אומר "פחות". אני מקווה שכל מי שעובד עם הגוף שלו חווה אירועים שבהם הגוף יודע לאן לנוע בדיוק כמו שמים יודעים לאן לזרום. טיפות שמטפטפות בהרי ירושלים (אולי אני צריך לומר בהר פוג'י) מגיעות לים בלי שום רעיון שמכוון אותן  – הן פשוט מתמסרות לכוח הכובד ולפני השטח. לנו זה קצת יותר מסובך אבל בכל זאת הייתי ממליץ שנלמד להתמסר.

  • אלו שלוש  עצות אתה יכול לתת למטפלים שמתחילים את דרכם המקצועית?

1) האמיני בעצמך. ספקות וסימני שאלה הם חלק בלתי נמנע מלהיות מטפלת – התנהגי באחריות אבל היי בטוחה ביכולתך לעזור לאנשים. יש לך ידע ומיומנות לטפל במצוקות של המטופלים שלך – עשי בהם שימוש טוב.
2) היי צנועה ואמיתית. אמרי אמת למטופלים שלך ולעצמך. במידת הצורך אל תהססי להפנות אותם למטפלות מנוסות יותר.
3) דאגי לטפל בעצמך. לכי לטיפולים שיזינו אותך. מצאי שיטת תנועה שאת נהנית לתרגל באופן קבוע. תרגלי מדיטציה.

.

לנשום כדי להיות – תנועה ממרכז הגוף

"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

ה', היום (18)

היום אין לי כוח לכתוב פוסט, וכל המילים שחשבתי עליהן שמתחילות ב-ה', לא עזרו.

לא הר ולא הפתעה ולא היסטריה ולא היגיון, לא הלסינקי ולא הולנד, וגם היפופיזה לא.

יש מילה אחת חמודה מאד – המילה "הו", שמשוררים שמצליחים לשים אותה בתוך שיר בלי שזה יישמע נורא, ראויים בעיניי לכל מילת שבח.

"הו", הסתבר לי היום, היא גם המילה היפנית שמתארת את היד שמונחת במקום אחד בזמן נתינת טיפול שיאצו, בניגוד ל"שה", שהיא היד העובדת.

ומכיוון שאנחנו בעולם השיאצו והרפואה הסינית והיפנית, הרי שגם ה"הו" עובדת, רק באופן אחר, היא מעניקה ביטחון, היא תומכת, היא מאזנת את המגע של ה"שה".

זה היה יום ארוך, ומחר אני מבטיחה לכתוב פוסט של ממש, ובינתיים שיר נ-ה-ד-ר שמתחיל ב-ה'

מ, מים (10)

הטוב העליון הוא כמו מים

הטובים ומועילים

לאינסוף דברים

ושרויים ללא טענות

בכל המקומות

הייתי אומר שלטאו

יש אופי כמו של מים

שניהם מקבלים כל צורה

ונמצאים

בלי לדרוש לעצמם דבר

גם במקומות

שאין בהם הרבה כבוד *

.

.

מים הוא האלמנט החביב עליי מבין חמשת האלמנטים הסיניים.

הם נחשבים לאלמנט החזק ביותר אך כמו כל דבר ברפואה הסינית מה שהכי חזק עשוי להיות גם הכי חלש – ובעצם הוא גם כזה וגם כזה.

המים מבטאים את ההיבטים העמוקים ביותר של הקיום שלנו, וכשחושבים על כך שרוב הגוף עשוי ממים זה הגיוני לגמרי.

בהיבט הפיזי הם קשורים לכליות ולשלפוחית השתן, בהיבט הרגשי לכוח החיים, ולרצון העמוק ביותר, הרצון לחיות; לפחדים ולהתגברות עליהם.

למים אין צורה משל עצמם (הם פשוט בודהיסטים!), הם מקבלים את צורתו של הכלי בו הם נמצאים, ועם זאת יש להם כוח ועוצמה: מי נהר שנעים לעבר הים, לא יודעים כמה זמן זה ייקח, ובכמה מכשולים יתקלו בדרך. הנחישות והסבלנות מאפשרת להם להמשיך עד שיגיעו ליעדם. מים שנתקלים בסלע עוקפים אותו, ובכך גם משנים ומחליקים אותו, לאט לאט, בתהליך שאיננו ניתן למדידה אבל הוא מתרחש מרגע לרגע ויוצר הבדל משמעותי.

.

הכוח הזה עשוי להיות הרסני (צונאמי?). מים יכולים לקפוא מרוב פחד ולרתוח אם האש חזקה מדי והם לא מצליחים לאזן אותה.

אפשר להסתכל על מים כמטאפורה לרגשות, במיוחד, כאמור, פחד.

.

דרך המים אנחנו יכולים לראות את עצמנו ולשקף לאחרים את עצמם, אבל המים עלולים להפוך לעכורים אם אין בהם תנועה, ואז לא נראה את מה שקורה באמת.

.

יש עוד המון מה לומר על מים. אבל לא עכשיו.

.

.

בשירים של רימונד קארבר יש הרבה מים, נהרות, נחלים, דיג, גשם.

"פתאום אני מוצא שביל חדש אל מפל המים"

או

"היכן שמים נפגשים במים אחרים"

וגם זה: שיר אהבה כל-כך יפה.

.

בשביל טֶס

בחוץ, בנחל, המים מקציפים,

כמו שאומרים כאן. מזג האוויר קשה ואני שמח

שאני לא בחוץ. שמח שדגתי כל היום

במורס-קריק, משליך חכה אדומה אחורה

וקדימה. לא תפסתי כלום. לא נשיכה

אפילו, לא אחת. אבל זה היה בסדר. זה היה מצוין!

איתי בכיס היה האולר של אבא שלך ועקב אחרי

לזמן מה כלב שבעליו קרא לו דיקסי.

לרגעים הרגשתי כל כך מאושר שנאלצתי להפסיק

לדוג. פעם שכבתי על הגדה בעיניים עצומות,

מקשיב לקול שעשו המים,

ולרוח בצמרות העצים. אותה הרוח

שנושבת גם בנחל, אבל גם אחרת.

לזמן מה אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין שמתתי –

וזה היה בסדר, לפחות לכמה

רגעים, עד שזה נקלט באמת: מת.

כששכבתי שם בעיניים עצומות,

בדיוק אחרי שדימיינתי איך זה יהיה

אם באמת לא אקום יותר, חשבתי עלייך.

פתחתי את עיני וקמתי מיד על רגלי

וחזרתי להיות שוב מאושר.

אני אסיר תודה לך, את מבינה. רציתי לומר לך. **

.

.

*מתוך ספר הטאו, לאו צה, בתרגום ניסים אמון.

** מתוך שירים, תרגום: עוזי וייל

.

והנה עוד שיר על מים ואהבה

בית הוא המקום ממנו מתחילים

אני מאד שמחה לספר שמהשבוע שעבר אני כותבת טור באתר 'סינית', שהוא ה-אתר בעברית לענייני רפואה סינית, החל מכתבות לקהל הרחב וכלה בדיונים מקצועיים של מטפלים ובדרך גם ריכוז מידע על לימודים, סדנאות, ביקורות על ספרות מקצועית וראיונות עם מטפלים.

שמחתי מאד כשיעל ארנסט הזמינה אותי להיות שותפה ב'סינית' והטור שלי שנקרא 'מדברת מהבטן' יעסוק בשיאצו, בודהיזם ובכלל באפשרות של עבודה עם הגוף כדרך למודעות ונוכחות גדולות יותר בעולם.

כאן הפוסט הראשון שלי: בית הוא המקום ממנו מתחילים

וכאן השני: מחשבות על אמון ושיאצו

התוכן באתר 'סינית' פתוח לקריאה ואין צורך להירשם לאתר כפי שהיה בעבר – תיהנו!

ועוד משהו על ראייה

בהמשך לכתם העיוור.

אולי הלב מסוגל לראות לפעמים את מה שהעין לא רואה?

ביפן של פעם, שיאצו היה מקצוע לעיוורים. ואומרים ביפנית, "לב של שיאצו הוא לב של אמא". עצימת עיניים בזמן שאני נותנת טיפול, מאפשרת לי להקשיב לגוף, להתמסר לשקט ולפשטות, לתת מקום לתחושה שמעבירה מידע, בלי צורך לתמלל אותו.

ברפואה הסינית הגוף משול לממלכה: הלב הוא הקיסר, והכבד הוא שר הצבא.

הכבד יכול להיות דמות די תוקפנית, עקשנית, עצבנית. הוא רוצה שהדברים ייעשו על פי דרכו. הוא שייך לאלמנט העץ, אלמנט של יצירה, פריצה, תנועה – לא תמיד חלקה והרמונית. הוא המתכנן, הרואה למרחוק, הוא אחראי על שליחת האנרגיה – צ'י לכל מקום בגוף על פי מידת הצורך, והוא מזין את העיניים, או כמו שכתוב בספרים: "הכבד נפתח אל העיניים". לכן הראייה קשורה בו.

והלב? הלב הוא הקיסר, הוא לא צריך לעמוד עם משקפת בחלון. יושב לו בארמון, מוגן על ידי מעטפת הלב (סוג של עוזר אישי, או מזכירה שמכירה את הבוס שלה היטב, ויודעת לסנן טלפונים וכניסות לחדרו). הוא שייך לאלמנט האש, אלמנט של רגש חזק, של חום שיכול להיות נעים, מקרב ומנחם ויכול להיות שורף והרסני.

הלב נפתח אל הלשון, ואכן כשאנחנו במצב טוב, יהיו ליבנו ופינו שווים. נוכל לומר את מה שבליבנו (בעזרתו האדיבה של הכבד, ששום דבר לא נע בעצם בלעדיו).

אני חושבת שהרבה פעמים נוצר בלבול תפקידים. אנחנו מדברים מהכבד, כלומר מהחלק  שעומד בעמדת השמירה. זה שעסוק בסינון רעלים אבל לפעמים משאיר אותם בתוך הגוף מתוך אי נוחות, אשמה, בלבול, או פשוט כי הוא לא עומד בעומס.

והלב, לפעמים רואה, אבל לא תמיד מצליח להביא את דברו כל הדרך עד הלשון. כנראה שגם מתוך חשש, אשמה, אי נוחות, מה יגידו…וכמובן כי לפעמים אנחנו פשוט לא לגמרי מאמינים, או סומכים על מה שהלב אומר. הגנרל שלנו מפקפק, רוצה הוכחות, עובדות בשטח, ושלא יבלבל אותו הקיסר עם כל החלומות והכמיהות שלו.

הייתי רוצה לא להיות אף פעם חשדנית כלפי הלב שלי, גם כשהוא אומר דברים מוזרים.