כ', כמו /כתיבה (12)

לפעמים זה נראה לי די מטורף, בן אדם יושב לבד בחדר (זה יכול להיות גם בית קפה הומה, לא משנה, בתוך הכתיבה חייב להיות לבד כלשהו) ומתמסר למילים, לחיפוש המתאימות והמדויקות, להזיז ולשנות את הסדר שלהן, להרגיש שזה בדיוק, או לא, להרגיש שזה רחוק, שזה בנאלי, שזה לא עובר אפילו על יד מה שרצית לומר, או לזכות לפתע בתחושה המדהימה הזאת, כשהמילים מתישבות היטב וברור לך, פשוט ברור שזה טוב. שאסור לגעת. לפחות עד שתרגיש אחרת.

לעיתים קרובות אף אחד אחר לא יקרא את זה, לעיתים אחרות יקראו מעט אנשים, לעיתים רחוקות יווצר איזה קשר בין הקוראים ומה שהם חשו או חשבו, לבין מי שכתב.

*

העניין עם מטאפורות. עם הצורך להגיד על משהו שהוא 'כמו' דבר אחר. אבל לא. הוא לא הדבר האחר. כי כנראה שהעניין המקורי בעצמו לא מספיק כפי שהוא, ורק כשמצמידים אותו למטאפורה, הוא מקבל את עצמו במתנה, על כל יופיו, או כוחו, או מורכבותו, או פשטותו או גם וגם וגם. זה הרגע שבו אומרים 'אה!, נכון, ככה זה!'

*

והרגע הזה שבו המילים שנכתבו מתגלות פתאום כישויות עצמאיות, שנייה אחת לא השגחת והן יצרו קשרים חדשים בינן לבין עצמן, הן מצביעות למקומות שבכלל לא הסתכלת עליהם, הן מבשרות ביחד משהו חדש ואחר, והרעיון שבגללו התחלת לכתוב כבר ממש לא רלוונטי, הוא עשוי להשתנות ולהעלם, וצריך להקשיב לרגע הזה, ולאפשר למילים להגיד מה הן רוצות, לא בהכרח לבצע במדויק, אבל לראות שזו אופציה.

*

רק בגיל 30 הבנתי שאני אדם כותב. כתבתי גם קודם, אבל התייחסתי לזה כמו לאיזה הרגל שהוא רק בשביל עצמי, מקסימום משרת את האמנות הפלסטית או מקשר במכתבים ביני לבין אנשים אחרים, בהכרח קרובים עד מאד. משהו די תועלתני, כמו לנקות את הבית.

*

כשהייתי קטנה כתבתי יומן וזרקתי אותו. הייתי נותנת היום הרבה מאד כדי להניח יד על מה שחשבתי וביטאתי בגיל 11 או 12.

בשנה א' בבצלאל כתבתי טקסט שליווה איזו סדרת צילומים. התלבטתי אז לגבי  מקומי ביחס לצילום ואמרתי למורה שדיברתי איתו, שבסוף בטח אהיה ציירת. כשהוא שאל אם זה מה שאני רוצה אמרתי, 'לא, אני רוצה להיות סופרת'. שכחתי מזה אחר כך, ונהייתי צלמת ואחר כך ציירת, ועכשיו אני לא זה ולא זה (לא בפועל בכל מקרה) וגם לא סופרת. אני כותבת. ובעצם הגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה, כי בכל הדרכים הללו אני עושה את אותו דבר, הצילומים שלי היו כמו קטעי טקסט קטנים והטקסטים שלי הם לעיתים קרובות כמו צילומים.

*

והכתיבה בחודש וחצי האחרונים (מי היה מאמין שהזמן הזה פשוט יעבור, למרות שאין שום תקדים לכך שהוא הפסיק רק בגלל שכאב למישהו הלב)

היא עוד מתנה שקיבלתי מעצמי. היא מלווה, היא שומרת, היא פותחת דלתות (וגם חלונות), היא מאווררת, היא מסבירה לי ומסבירה אותי, היא שומרת עליי, מאתגרת אותי, מחָבֶּרֶת קצוות, נותנת פרופורציות, מוציאה אותי לטיולים ומחזירה אותי הביתה.

*

האם יש דבר כזה, השראה?

*

עורב שחור במזג אוויר גשום / סילביה פלאת

על הזלזל הנוקשה שם למעלה

מקמר עורב שחור, רטוב, את גבו,

מחליק ושב ומחליק את נוצותיו בגשם.

איני מצפה לנס

או למקרה

.

שיציתו את המראה

בעיניי, ואיני מחפשת עוד

במזג האויר ההפכפך איזו תכנית,

אלא מניחה לעלים ליפול כמות שהם נופלים,

ללא טקס או אות לבאות.

.

אני מודה שאף כי אני משתוקקת

לעיתים לאיזו תשובה מחוצפת

מן השמיים האילמים, איני רשאית, בעצם, להתלונן:

איזה אור קלוש עשוי

עדין לנגֹהַ

.

משולחן  או מכסא מטבח,

כאילו משתלטת שריפה שמימית

לעיתים על החפצים האטומים ביותר –

ואופפת בהילת קודש הפוגה

שבלעדיה היתה חסרת משמעות

.

בהעניקה נדיבות, כבוד,

אפשר אולי לומר אהבה. מכל מקום עכשיו אני

פוסעת בזהירות (שהרי הדבר יכול להתרחש

אפילו בנוף החרב והמשעמם הזה), ספקנית

אך ערמומית; לא יודעת

.

איזה מלאך יחליט להתלקח

לפתע ליד מרפקי. אני יודעת רק שעורב

המחליק את נוצותיו השחורות יכול לזהור

וכך להשתלט על כל חושַי, למשוך בעָצמה

כלפי מעלה את עפעפי ולהעניק לי

.

הפוגה קלה מִפַּחַד

הניטרליות המוחלטת. אם יתמזל לי המזל,

הרי עקשנית, דרך עונת

עיפות זו, אטליא,

טלאי על גבי טלאי,

.

משמעות כל שהיא. ניסים מתרחשים,

אם ניתן לכנות כך תכסיסי

קרינה פתאומיים אֵלוּ. ההמתנה שבה ומתחילה,

ההמתנה הארוכה למלאך,

לאותה ירידה משמיים, נְדִירַה, מִקרית.

.

סילביה פלאת', תרגום: אורה סגל

מודעות פרסומת

ל', ללכת (11)

להתקרב, להתחבר, להתמסר, לרצות, לטעות, לבכות, לקחת, לתת, לצפות, לחכות, לתקן, לקלקל, לטלטל, להתבלבל, להתרחק, להתחמק, להתפרק, להשתתק, לתהות, לקלוט, לדחוק, לדחוף, לשאוף, לנשוף, לישון, לחלום, לקום, להתגעגע, לבעבע, להתאפק, להתרפק, להסיח, להניח, לשכוח, לבחור, לשמור, לזרוק, להיפטר, להתפטר, לרשום, לתעד, לעבד, לדלג, להתעלם, להתחדש, להצטער, לדבר, להתכווץ, להתרחב, לקוות, לוותר, להתעורר

.

.

http://www.youtube.com/watch?v=z1VMg7dr1CY

מ, מים (10)

הטוב העליון הוא כמו מים

הטובים ומועילים

לאינסוף דברים

ושרויים ללא טענות

בכל המקומות

הייתי אומר שלטאו

יש אופי כמו של מים

שניהם מקבלים כל צורה

ונמצאים

בלי לדרוש לעצמם דבר

גם במקומות

שאין בהם הרבה כבוד *

.

.

מים הוא האלמנט החביב עליי מבין חמשת האלמנטים הסיניים.

הם נחשבים לאלמנט החזק ביותר אך כמו כל דבר ברפואה הסינית מה שהכי חזק עשוי להיות גם הכי חלש – ובעצם הוא גם כזה וגם כזה.

המים מבטאים את ההיבטים העמוקים ביותר של הקיום שלנו, וכשחושבים על כך שרוב הגוף עשוי ממים זה הגיוני לגמרי.

בהיבט הפיזי הם קשורים לכליות ולשלפוחית השתן, בהיבט הרגשי לכוח החיים, ולרצון העמוק ביותר, הרצון לחיות; לפחדים ולהתגברות עליהם.

למים אין צורה משל עצמם (הם פשוט בודהיסטים!), הם מקבלים את צורתו של הכלי בו הם נמצאים, ועם זאת יש להם כוח ועוצמה: מי נהר שנעים לעבר הים, לא יודעים כמה זמן זה ייקח, ובכמה מכשולים יתקלו בדרך. הנחישות והסבלנות מאפשרת להם להמשיך עד שיגיעו ליעדם. מים שנתקלים בסלע עוקפים אותו, ובכך גם משנים ומחליקים אותו, לאט לאט, בתהליך שאיננו ניתן למדידה אבל הוא מתרחש מרגע לרגע ויוצר הבדל משמעותי.

.

הכוח הזה עשוי להיות הרסני (צונאמי?). מים יכולים לקפוא מרוב פחד ולרתוח אם האש חזקה מדי והם לא מצליחים לאזן אותה.

אפשר להסתכל על מים כמטאפורה לרגשות, במיוחד, כאמור, פחד.

.

דרך המים אנחנו יכולים לראות את עצמנו ולשקף לאחרים את עצמם, אבל המים עלולים להפוך לעכורים אם אין בהם תנועה, ואז לא נראה את מה שקורה באמת.

.

יש עוד המון מה לומר על מים. אבל לא עכשיו.

.

.

בשירים של רימונד קארבר יש הרבה מים, נהרות, נחלים, דיג, גשם.

"פתאום אני מוצא שביל חדש אל מפל המים"

או

"היכן שמים נפגשים במים אחרים"

וגם זה: שיר אהבה כל-כך יפה.

.

בשביל טֶס

בחוץ, בנחל, המים מקציפים,

כמו שאומרים כאן. מזג האוויר קשה ואני שמח

שאני לא בחוץ. שמח שדגתי כל היום

במורס-קריק, משליך חכה אדומה אחורה

וקדימה. לא תפסתי כלום. לא נשיכה

אפילו, לא אחת. אבל זה היה בסדר. זה היה מצוין!

איתי בכיס היה האולר של אבא שלך ועקב אחרי

לזמן מה כלב שבעליו קרא לו דיקסי.

לרגעים הרגשתי כל כך מאושר שנאלצתי להפסיק

לדוג. פעם שכבתי על הגדה בעיניים עצומות,

מקשיב לקול שעשו המים,

ולרוח בצמרות העצים. אותה הרוח

שנושבת גם בנחל, אבל גם אחרת.

לזמן מה אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין שמתתי –

וזה היה בסדר, לפחות לכמה

רגעים, עד שזה נקלט באמת: מת.

כששכבתי שם בעיניים עצומות,

בדיוק אחרי שדימיינתי איך זה יהיה

אם באמת לא אקום יותר, חשבתי עלייך.

פתחתי את עיני וקמתי מיד על רגלי

וחזרתי להיות שוב מאושר.

אני אסיר תודה לך, את מבינה. רציתי לומר לך. **

.

.

*מתוך ספר הטאו, לאו צה, בתרגום ניסים אמון.

** מתוך שירים, תרגום: עוזי וייל

.

והנה עוד שיר על מים ואהבה

נ', נשימה (9)

אויר נכנס, אויר יוצא.

זה הכל.

*

לחזור אל הנשימה בכל רגע שאפשר, בכל פעם שהדברים נדמים גדולים מדי, קשים מדי, כאוטיים מדי.

לחזור אליה גם בלי סיבה מיוחדת, פשוט מכיוון שהיא תמיד שם, והיא כמו הקוים שמסמנים את הנתיב על הכביש. כשלא יודעים לאן ומה יש מעבר לעיקול, עדיף להשאר צמודים לנתיב. הדרך כבר תוביל.

ולמעשה זה כל הזמן ככה – אנחנו לא יודעים מה יבוא עוד רגע, אז כדאי לנשום.

*

האיש החכם אמר לי פעם שמי שמקשיב לנשימה שלו, לא יכול לעשות באותו רגע שום דבר רע.

*

הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. התהפכתי שוב ושוב וידעתי שאני צריכה לקום מוקדם ובעצם אני עייפה נורא ובראש רצו מליון משפטים וחלקיקיהם, כמו רוח שמטלטלת את הבית מצד לצד.

הצלחתי להיזכר שיש נשימה ושכדאי לחזור אליה ולהרגיש מה קורה באמת, לא בראש שמנסה לנצח את הבלאגן, אלא בבטן, קרוב אל עצמי.

*

אויר נכנס, אויר יוצא, אויר נכנס, אויר יוצא

*

הבנתי שעל השינה אני מוותרת הפעם. שאין ברירה. זה כמו גשר שצריך לחצות ואסור, פשוט אסור להשאר עליו עוד לילה אחד.

*

ואז קרה משהו אחר, והוא התרחש מעצמו:

הרצון שהתחבא בתוך הרעש הגדול התחיל להתגלות, בזהירות, בהיסוס, אבל אי אפשר היה לטעות בו.

*

והתחלתי שיחה חדשה. אחרת.

סיפרתי דברים שלא סיפרתי קודם וידעתי שעכשיו אני עושה את זה רק בשבילי, שהמילים לא יכולות להציל, לשנות, להחזיר שום דבר. שהן אולי אפילו לא יגיעו ליעדן האמיתי.

*

ואז סיפרתי את הכל שוב, אבל הפעם בקול.

*

כל המילים שיצאו מתוך הפה שלי עברו בחדר כמו זמזום של איזה זבוב.

לא השאירו עקבות.

*

אבל עדיין, הייתי צריכה לומר את כולן ולבכות את כל הבכי ההוא. ולא לומר את מה שלא. ולשמור לאחר-כך את הבכי שנשאר.

*

ולנשום.

*

ס', סיכום זמני (8)

פגישה לא-צפויה / ויסלבה שימבורסקה

אנחנו מאד מנומסים זה לזה,

אומרים שנחמד להפגש אחרי שנים.

נְמֵרֵינוּ שותים חלב.

נְשָרֵינו הולכים ברגל.

כְּרִישֵינוּ טובעים במים.

זְאֵבֵינוּ מפהקים לפני כלוב פתוח.

צִפְעונֵינוּ התנערו מן הבְּרָקים,

קופֵינוּ מן ההשראה, הַטַוָסִים מן הנוצות.

עַטַלֵפֵינוּ התעופפו זה כבר מתוך שערותינו.

אנחנו משתתקים באמצע המשפט

מְחַיְכִים בְּחוסר ישע.

אַנָשֵינוּ

לא יודעים לדבר זה עם זה.

*

וגם סמיתס (כן, כן, עוד פעם הסמיתס):

*מתוך 'בשבח החלומות', תרגום: רפי ויכרט.

*

פעם היה שאלון לסופרים במוסף הספרים של הארץ. אחת השאלות היתה: איזה שיר או משפט של כותב אחר היית רוצה לכתוב בעצמך.

כשאני קוראת את שימבורסקה אני לא יכולה שלא להזכר בשאלה הזו.

*

ע', עיר (7)

ירושלים

נולדתי בה, גדלתי בה, עזבתי אותה לפני 10 שנים.

אני לא מצליחה לכתוב עליה.

*

בשנים שבהן צילמתי, ירושלים, וליתר דיוק – השכונה בה גדלתי, היתה המקום היחיד בו הסתובבתי עם מצלמה.

לפני שנה וחצי חזרתי לשם עם חברת ילדות שגם היא צלמת.

כל מה שפעם היה מתפקע מרוב זכרונות הפך למקום ריק, עזוב ומכוער.

ניסיתי, כל כך ניסיתי לצלם, למצוא את מה שהיה שם פעם.

כשנגמר לי הפילם גיליתי שצילמתי את כולו בסטייה של מינוס שלושה צמצמים.

אף פעם לא פיתחתי את הסרט הזה.

*

אמסטרדם

העיר שגדלתי בה במשך חצי שנה, לפני 12 שנים.

שם גיליתי בכמה אינטימיות אפשר להיות עם העיר כשנוסעים בה באופניים והולכים בה ברגל כל יום. וכמה אפשר להרגיש שייכת ואיך זה מרגיש בתוך הגוף.

על בניין משרדים לא רחוק מהבית שלי היה שעון שהראה גם את הטמפרטורה. לפעמים הייתי עוברת שם רק כדי לבדוק אם הטמפרטורה היא מה שחשבתי, כלומר חשתי בגוף. ברוב המקרים צדקתי. עד מינוס 2, או 4. מתחת לזה כבר לא הרגשתי כלום חוץ מקור שבאמת נכנס לתוך העצמות ומנקב את המצח.

*

כשהגעתי לאמסטרדם לא הצלחתי לצלם בה. כשצילמתי הרגשתי שזה מזויף, מתאמץ, ולא שייך.

כל יום שעבר חיבר אותי לעוד פינה בעיר ולאט לאט יצא שצילמתי שם כל הזמן.

בימים שלפני עזיבתי, הסתובבתי עם המצלמה האוטומטית וצילמתי כל מטר שבו הלכתי, יוצרת תיעוד שמובן רק לי.

"אובססיית הפרידה" קראה לזה חברה טובה מבצלאל כשחזרתי.

*

פעמיים בשבוע למדתי קורסי ערב ויצאתי מהאקדמיה בלילה. העיר היתה שקטה והייתי נוסעת בשדרת אפולו וחוצה רחובות עם שמות כמו ליאונרדו, ג'וטו ובטהובן, ורואה את הצל שלי על האופניים נע לפניי על הכביש, נעלם וחוזר, נעלם וחוזר.

*

תל אביב

כשהגעתי לכאן כל מה שהכרתי היה: ים, דיזנגוף סנטר, כיכר רבין, והדירה שבה גר אז אח שלי. לא הבנתי איך כל זה מתחבר.

התחלתי בכיכר מסריק, משם זזתי ללינקולן, ממש מעל פסטה-מיה (ריח של פוקצ'ות נאפות בכל בוקר ורעש גרירת שקיות בקבוקים ריקים בלילה) אחר כך פלורנטין, ועכשיו חמש שנים באותה דירה באמצע של האמצע של העיר הנפלאה, הלחה, הדביקה, הרועשת, הצפופה, הפלצנית, האמיתית, השמחה הזו.

גיליתי שאפילו כאן שומעים ציפורים לפנות בוקר.

אחר כך מגיע אוטו זבל שנשמע כאילו הוא עובר ממש בתוך הבית.

וקצת אחר כך מתחילים הילדים ללכת לגני הילדים שהרחוב מלא בהם ולפעמים אני שומעת שיחות מצחיקות בין ילדים לבין עצמם או להורים שלהם. ולפעמים אלה שיחות מלאות חוסר סבלנות ועייפות.

*

לפני שנה חזרתי מריטריט קצר והטרמפ שלקח אותי מעין-דור הוריד אותי באמצע אזור המסעדות והבילויים של ירמיהו. בפעם הראשונה אחרי 9 שנים הרגשתי שהעיר הזאת היא הגזמה אחת גדולה.

*

אבל כשאני נוסעת באופניים בירידה של בן-ציון ובעיקר אם יש קצת רוח אני מתמלאת שמחה.

ועוד מעט יבוא אוקטובר הטוב, ותל אביב תחזור להיות העיר שאליה עברתי לפני 10 שנים.

*

פתאום השמיעו אתמול ברדיו שיר של ג'ימי סאמרוויל ונזכרתי בזה:

פ', פרק, פשוט, פלא (6)

"מה שמדבר אלינו, כך נדמה לי, הוא תמיד האירוע, היוצא דופן, היוצא מן הכלל… הרכבות מתחילות להתקיים רק כשהן יורדות מהפסים… המטוסים זוכים לקיומם כאשר הם נחטפים, תכליתן היחידה של המכוניות היא להתנגש בעצים…

מה שקורה באמת, הדברים שאנחנו חיים, השאר, כל השאר, איפה הוא? מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום, הבנאלי, היום-יומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, שאינו יוצא דופן, רעש הרקע, השגרה;

…מה שצריך לחקור הוא הלבנה, הבטון, הזכוכית, נימוסי השולחן שלנו, כלי הבית שלנו, המכשירים שאנו משתמשים בהם, לוחות הזמנים שלנו, מקצבינו. לחקור את מה שחדל, לתמיד כך נדמה לנו, להפליא אותנו. אנחנו חיים, כמובן, אנחנו נושמים, כמובן; אנחנו הולכים, פותחים דלתות, יורדים במדרגות, יושבים לצד השולחן כדי לאכול, שוכבים במיטה כדי לישון. כיצד? איפה? מתי? למה?"

(ז'ורז' פרק, כאן)

*

דברים שהם פלא בעיניי:

אח שלי

החברות והחברים שלי

הריח של פרח היערה בכניסה לבית של ההורים שלי, שנשאר עוד מאז שהיה הבית של סבתא שלי

העובדה שאין שום תא בגוף שלי שהתקיים כשהייתי ילדה, ובכל זאת אני גם הילדה שהייתי

הנשימה

מה שקורה כשמניחים יד נכונה על גוף של מטופל בשיאצו

מה שקורה כשמניחים יד נכונה, על כל דבר

שלג (טוב, זה לא ממש יומיומי)

חצילים

חיבוקים

היסמין בעציץ שלי שכמעט מת ואחרי שגזמתי אותו לגמרי פורח שוב

זה שהזמן עובר

זה שהזמן מרפא

קרמבו

שמחה, אהבה ועצב

ים

רעש של ים

ריח שפתאום מגיע ושולח אותך שנים לאחור. למשל, ריח של קרטיב בטעם אבטיח. (קרה לי אתמול)

העדינות שיש בחתול שנוגע בך בכוונה בלי לשרוט

מוזיקה

למשל, השיר הזה:

*

לקריאת כל הרשומות בפרוייקט היומי מ-ת' ועד א'

צ', צלקת (5)

הרגע הזה מתקרב בקצב הפרטי שלו, עליו אין לי שליטה

והוא יגיע במפתיע, ובדיוק בגלל שכבר לא אחכה לו.

אני אעביר בלי לשים לב את היד או את הלב על המקום הזה שקולו הולך ומתרחק

ורק אחרי כמה שניות אבין מה בעצם קרה: נגעתי וזה כבר לא כאב.

*

*

לא הייתם רוצים שמישהו יגיד לכם:

I'd kill a dragon for you?

*

לקריאת כל הרשומות בפרוייקט היומי מ-ת' ועד א'

ק', קרוב (4)

אתמול היה היום של האות ר', חשבתי על המילה רחוק אבל בסוף נבחר הריק.

והיום עם האות ק' הגיעה המילה קרוב שהיא כמו שנהוג לומר ההפך מרחוק. כמו שרוך זה ההפך מקושי. (אבל הכי יפה זה כשהם באים ביחד). ונשאלת השאלה אם בכלל יש דבר כזה, הפך.

ין ויאנג, למשל, הם לכאורה הפכים. ין הוא רך ומכיל ונשי ונייח וחומרי והכיוון שלו הוא מלמעלה למטה, ויאנג הוא תנועה מלמטה למעלה של צמיחה ורוח ופעולה ושינוי. אבל היאנג בשיאו הופך לין והין בשיאו הופך ליאנג, ואף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי השני, הם כל הזמן משפיעים זה על זה ולא נפרדים לרגע.

אז הרחוק והקרוב, הם הפכים או שהם שני חלקים של אותו דבר?

*

"קרוב קרוב שאי אפשר לזוז" (עמיר לב)

מי שקרוב אליך עד שאי אפשר לזוז הוא כנראה גם מאד רחוק כי הוא לא רואה ולא מרגיש אותך, אלא את הצורך של עצמו בלבד.

*

בהרבה תרגילי תנועה שנעשים בזוג אפשר ללמוד את הדבר הזה: המרחק הנכון שמאפשר לשני בני הזוג לנוע ולנשום ולחוש את החופש ולהיות עירניים וספונטניים.

יחד עם זאת התנועה היא משותפת ויש קירבה של גוף אחד לשני, אינטימיות ותמיכה  מבלי לחסום זה את זה, מבלי להכנס למאבק של כוח או שליטה, ובלי צורך להכריז כל הזמן על מה "אני" רוצה או צריך – פשוט להקשיב ולנוע והרצונות או הצרכים מתמלאים באופן פלאי מעצמם.

וכן, כשזה עובד זה כיף אדיר. כל כך פשוט לכאורה, ולא כל כך פשוט בחיים.

*

הלילה חלמתי שאני בבית של סבתא שלי. זה קורה לי הרבה, ובחלומות האלה הבית נראה בדיוק כמו שהיה פעם, כשסבתא שלי באמת גרה בו.

*

בעודי מתחילה לכתוב את החלום הזה, הגיע פתאום פלאשבק מחלום אחר, שאני ממש לא יודעת מתי חלמתי אותו, אבל כנראה שזה היה הלילה או בלילה הקודם.

אני מחבקת את סבתא שלי חזק בחלום ואומרת לה משהו כמו, שאעשה הכל כדי שהיא תחזור.

*

*

לקריאת כל הרשומות בפרוייקט מ-ת' ועד א'

ר', רִיק (3)

כמה מילים חשובות יפות ורלוונטיות מתחילות ב-ר'!

ריחוק ורעב ורוך ורווחה, וגם רחפת (כשקראתי מה זאת בעצם רחפת היא נראתה לי כמו משהו מאד אנושי – יש אנשים שנעים בעולם כמו רחפת. מפעילים מנועים חזקים מאד כדי לתחזק את התנועה ששומרת כל הזמן על מרחק קבוע מהמים ולא נרטבים באמת אף פעם).

וגם רִיק, (ואקום).

בבודהיזם ריק הוא מצב שיש לשאוף אליו, ריק במובן של חופש: חופש מבעלות, משיפוטיות, מהשתוקקות ומדחייה.

כשאתה רֵיק הכל יכול להגיע אליך כפי שהוא, לגמרי כמו שהוא עצמו, ותוכל לחוש אותו ולראות אותו כך, נקי.בריק הזה, שהוא בכלל לא דומה לריקנות, יש הרבה מאד כי הוא מאפשר לחוות את החוויה במלואה ואז הריק הופך למלא.

לדבר על הריק הזה מרגיש מגוחך, כי כל הדיבור נוגד את החוויה של הריק עצמו, שיש בו הרבה מאד שקט וגם יסוד שהוא כנראה בלתי ניתן להגדרה.

אני חושבת שאנחנו מוכנים לעשות הרבה מאד בשביל לא להרגיש את הריק.

הדברים שאני למשל מוצאת את עצמי עושה לפעמים בשביל זה:

משחקת באבלס.

אוכלת.

חושבת על אוכל.

יוצאת.

בודקת מיילים 50 פעם בשעה.

נכנסת לפייסבוק.

יוצאת משם.

פותחת את המקרר.

זורקת דברים מהמקרר שעבר זמנם.

פותחת את הארון.

סוגרת.

הולכת לישון.

מתקשרת.

מסמסת.

מאשימה מישהו אחר.

מחפשת שיר ביוטיוב.

לפעמים גם מוצאת.