והשיר הבא היה שמור אצלי מאמצע הפרויקט בתור טיוטה, אבל לא נמצא לו מקום מתאים. הוא קצת עצוב מדי, פטאלי מדי. אבל אני אוציא אותו לאור עכשיו ומחר תהיה התחלה חדשה.
.
.
מי שעוזב את שהוא אוהב / יהודה עמיחי
מי שעוזב את שהוא אוהב,
יפרוש את חפציו ואת דבריו ליד החלון
ויאמר, זה כל מה שיש לי.
.
מי שעוזב את שהוא אוהב
הניסים יקרו לו במהופך
כל יין יהפוך לדם
וכל לחם לאבן
וים סוף לא יבקע לחיים חדשים
אלא ישאר שלם כזיכרון
שאין לעבור אותו, שבו יטבע.
*
תודה לכל מי שקרא/ה את הפרוייקט שלי, גם למי שהגיב/ה, גם למי שלא,
אתמול אחרי הרשומה האחרונה בפרוייקט הזה והתגובות המרגשות לא יכולתי ללכת לישון מרוב שהלב שלי עלה על גדותיו.
התחלתי מתהום וכשחשבתי על זה מדי פעם היה לי ברור שאם הולכים אחורנית ממנה, אז בסוף בטוח מגיעים לאדמה, ולאהבה, שהן בעצם אותו דבר.
איכשהו יצא לי לשמוע היום ממישהי על אהבה ענקית שהיתה לה ונגמרה ואיך היא חשבה אז שלעולם לא תהיה עוד אחת כזו. ואילו היום היא חיה כבר כמה וכמה שנים עם איש שהיא עדיין יכולה לומר עליו שהיא פשוט מתה עליו, וכשהיא אמרה את זה אפשר היה ממש לחוש כמה היא באמת מרגישה כך.
חשבתי היום על כך שלמרות התנודות הללו של אכזבות ושברונות לב שחווים במהלך החיים, בשלבים ובגילאים שונים, אם יש מספיק אהבה אז התנועה של פתיחת הלב לא נעצרת.
היא אולי מפחידה יותר אחר כך ואולי קצת קשה, אבל לב שנפתח לאהבה מסוג אחד נפתח לאהבה באשר היא.
וכמו שאומר האיש החכם, אהבה היא נוכחות, היא לא משהו שנותנים או לוקחים או משתמשים בו או מבזבזים אותו. אם היא שם היא פשוט שם.
*
כבר שמתי פה פעם את השיר הזה, אחד משירי האהבה הנפלאים שיש:
Oh my love for the first time in my life,
my eyes are wide open.
Oh my lover for the first time in my life,
my eyes can see
I see the wind
Oh, I see the trees
Everything is clear in my heart
I see the clouds
Oh, I see the sky
Everything is clear in our world
Oh my love for the first time in my life,
my mind is wide open.
Oh my lover for the first time in my life,
my mind can feel.
I feel the sorrow
Oh, I feel dreams
Everything is clear in my heart.
I feel life,
Oh, I feel love
Everything is clear in our world
*
אהבה היא בהירות, היא פותחת אותנו לכל מה שקורה: הרוח והעצים והעולם, הפנים והחוץ, והצער והשמחה, והמורכבות של הדברים.
מי שאוהב אותי, כמו ששרו פעם ברחוב סומסום, (זה היה קטע על פרחים וההמשך היה – הוא לא יקטוף אותי), יראה אותי גם עם הפחדים שלי וההיסוסים שלי, עם הרגעים החזקים והנפלאים שלי, עם כל הסתירות שיש בי, עם הרצונות המתנגשים, ועם ההתכוונות הממשית, המתעקשת, להמשיך ולהרחיב את היכולת שלי להיות, ולאהוב, ולהיות נאהבת.
*
פתאום יש מלא התחלות בעולם שלי. איזה כיף.
*
ואתמול נתקלתי במקרה בטקסט הזה, והרגשתי צורך להעתיק ולקחת אותו איתי. אם יש ציניקנים בין קוראי הבלוג הזה – ראו הוזהרתם, ייתכן שהוא קצת מוגזם בשבילכם.
*
לעולם אינך יודעת מתי המלאך השומר שלך יהיה שם בשבילך, אנשים נכנסים לתוך חייך למטרה מסויימת, לתקופה קצרה או לכל החיים
כשתדעי מי זה מי, תדעי גם מה לעשות בעבור אותו אדם.
כשמישהו נכנס לחייך למטרה מסוימת, זה בדרך כלל כדי לענות על צורך שביטאת
הוא מגיע כדי לסייע לך להתגבר על קושי כלשהו, כדי לספק לך הדרכה ותמיכה
לעזור לך מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית.
זה נראה כאילו הוא נשלח אליך משמיים וזו אמת
… ואז, בלא שעשית משהו רע או בזמן שאינו נוח לך, אותו אדם יגיד או יעשה משהו שיביא לקץ יחסיך איתו.
לפעמים הם מתים. לפעמים הם פשוט מסתלקים
לפעמים הם עושים מעשה ומאלצים אותך לנקוט עמדה
מה שעלינו להבין הוא שהצורך שלנו טופל, שחלומנו התגשם. יעודם נסתיים.
לפעמים אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה קצרה, כי הגיע תורך לחלוק, לגדול או ללמוד.
הם מביאים אליך ניסיון של שלווה או גורמים לך לצחוק
הם עשויים ללמד אותך לעשות משהו שמעולם לא עשית
הם מעניקים לך בדרך כלל כמות בלתי רגילה של שמחה. אבל רק לתקופה קצרה
האמיני בזה, זה אמיתי
יחסים מלמדים אותך שעור לכל החיים, דברים שאת חייבת להתבסס עליהם כדי לבנות בסיס רגשי מוצק
התפקיד שלך הוא ללמוד את הלקח, לאהוב את אותו אדם וליישם זאת בכל יחסיך עם האחרים, ובכל תחומי חייך.
אומרים שהאהבה עיוורת אך החברות רואה הכל
תודה לך* שאתה חלק מחיי, בין אם באת אליי למטרה מסוימת, לתקופה קצרה או לכל החיים.
(בטיסות אין לי בעייה עם זה, אבל זה כנראה בגלל שטיסה היא הבטחה ויציאה אל מחוץ לשגרה, מה שמפחיד זה הביניים שבתוך הסביבה והשגרה המוכרת)
*
היום תפסתי את עצמי עושה משהו שהיה מוציא אותי מדעתי כשמישהו שאני מכירה עשה אותו. ככל שאותו אדם היה יותר קרוב אליי והיה לי יותר אכפת ממנו, זה שיגע אותי יותר.
מדובר בהרגל של לִרְצות משהו, לגרום לכך שהוא תכף יקרה, ואז – רגע לפני שזה מתחיל, להרגיש שאולי בעצם זה בכלל לא מה שאני רוצה, זה לא מתאים, זה לא טוב וכו', ואז לוותר.
כמובן שמדובר פה בסימפטום מוכר של פחד מהחדש ומהלא ידוע, בהלה מהקרקע הלא כל כך יציבה שמצאנו את עצמנו עומדים עליה לפתע, למרות שזה בדיוק מה שרצינו.
*
ברגע שקלטתי שזה מה שקורה חייכתי לעצמי והמאבק נפסק, ולו באופן זמני. אמרתי שלום מפוייס לאותו "הוא" שבתוכי וככה הוא מתנהג לפעמים, והוא האתגר הגדול שלי כנראה, כמו תמיד.
*
בית ובטן הן שתי מילים לאותו דבר.
*
ומחר, מחר מגיעה לקיצה סדרת הפוסטים הזו, וזה מרגש, ויתחיל, לפחות לכמה רגעים או שעות או ימים, עוד מצב של כבר-לא-זה-ועוד-לא-זה.
הגל הזה הוא בעצם הר, הוא בעצם מין יישות בפני עצמו, עם המון אצבעות
הים הזה שממנו יצא הגל ואליו יחזור, הוא כל-כך נקי, ופשוט, וסוער, אבל בשקט. הוא נוף שלם ומלא, הוא עושה לי חשק להיות יפנית.
*
אני שמה לב לאחרונה כמה גלים שונים לגמרי עוברים אצלי ביום, יום די רגיל. גלים שונים ברגש או בסוג המחשבה או הנוכחות שהם מביאים איתם, שונים בהשפעה שלהם עלי. זה לא בדיוק מצב רוח שמשתנה, אלא משהו שיכול להתקיים בו זמנית עם מצב הרוח שיהיה כזה או אחר.
*
לקח לי הרבה זמן ללמוד שאפשר להשתמש בגל, גל במובן של תנועה פנימית, רגשית או מנטאלית.
אני מתכוונת למשהו שיש לו כוח משלו, וחבל להילחם בו, אם מתנגדים לו יש יותר סיכוי לחטוף בום של מים מלוחים לתוך האף או להיזרק בתוך הים ואז לחטוף את המים באף.
*
זה יכול להיות רגש, או רצון, או תחושה או מחשבה.
לזכור שהם גל שחולף לא אומר להמעיט בחשיבותם או לחוש אותם פחות אלא לזכור שלא צריך לריב איתם.
כמו באמנויות לחימה מהמזרח, שבהן לומדים להמשיך את התנועה של היריב, להשתמש בה לצרכיך: לא להתנגד לה. לאפשר לה להיות הדבר שאיתו זזים ובעצם להפוך להיות אדון התנועה הזו ולא מי שנגרר על ידה.
*
Katsushika Hokusai `The Great Wave at Kanagawa` (from a Series of Thirty-six Views of Mount Fuji), Japan, Dateca. 1830–32, The Metropolitan Museum of Art
היום אני רוצה לכתוב על ילד, נער, בחור צעיר, שהכרתי לפני כמה שנים, כשהייתי למרבה המזל שנפל עליי, המורה שלו לאמנות. זה היה במקום עבודה לשעבר שלימים החל לסמל בשבילי את כל מה שאני מנסה להתרחק ממנו: יחסי עבודה כוחניים, כוחניות בכלל, דבקות במטרות על חשבון הדרך, עיגול פינות, ועוד כהנה וכהנה, אבל זה לא משנה, כי אני רוצה לדבר דווקא על הטוב.
כשרק התחלתי ללמד אותו ראיתי ילד שקט, ביישן, מסוגר קצת, סקרן, ועם המבט הזה בעיניים שאי אפשר לטעות בו: אינטילגנטי בצורה יוצאת דופן, אבל מדובר באינטיליגנציה שלא מדלגת לרגע על הרגש, להפך, היא ניזונה ממנו וחשה בו.
בהתחלה הוא שנא את כל מה שהוא עשה. לרוב כשנתתי תרגיל בכיתה, לא הספקתי לראות את התוצאה כי הוא היה משנה אותה כל רגע ולעיתים קרובות פשוט זורק את זה לפח כי 'זה לא טוב'.
כשהוא הראה לי יום אחד טקסט שכתב, הכרחתי אותו להדפיס את זה במחשב והשבעתי אותו לשמור את הקובץ.
לאט לאט זה קרה, משהו נפתח השתחרר והתחיל לזוז. שירים, סיפורים, סרטים, רעיונות, שאלות, ספקות, חלומות.
אי אפשר היה לפספס את מגע היד שלו בכל דבר שהיא עשה, זה אף פעם לא נראה כמו שום דבר אחר בכיתה.
בשנים שאחר כך הוא הזמין אותי לערבי ההקרנה במגמת הקולנוע שבה הוא למד, וגם שם – תמיד הספיק הפריים הראשון של הסרט כדי שאדע שהנה, זה שלו.
וזה תמיד מיוחד ואמיץ ולא מתפשר על שום דבר בתהליך העשייה.
מחויבות מוחלטת וחיפוש מתמיד, זה לא ייאמן שמה שאמנים מוותרים עליו לפעמים די בקלות יכול להתקיים אצל נער צעיר בכזה כוח.
והילד הזה התגייס הבוקר, תארו לכם.
אני עדיין קצת בהלם מזה, כי קשה לי לתאר אותו במדים, עם נשק ביד ובתוך אווירת הגבר-גבר הצבאית, בתוך הגסות וחוסר תשומת הלב לכל מה שעדין ואנושי, ככה אני זוכרת את הצבא ברובו ומקווה שהחוויה שלו תהיה אחרת.
אני מקווה גם שלא ישאירו אותו שבתות מיותרות, ושלא יצעקו עליו סתם, כלומר שלא יצעקו עליו בכלל, ושלא יתזזו אותו. שהוא ימצא את המקום והדרך שלו גם בתוך זה. ויכתוב, ויצלם וישיר ויאהב וייאהב. ויפגוש אנשים מעניינים שיישארו חברים בצבא ואולי גם הרבה אחריו וילמד מהם וילמד אותם ממש כמו שלימד אותי.
אלמוג, אני אוהבת אותך מאד.
ולמי שרוצה להבין על מה אני מדברת, איסלנד היא ממש ממש כאן:
דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.
יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.
השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.
אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.
*
השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.
תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?
*
למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:
גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."
והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".
לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.
אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.
הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).
*
בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?
לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?
*
התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).
התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.
מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.
בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.
*
אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.
אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.
משהו חדש.
*
ושני שירי חופש:
*
*
אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.
