דברים שקרו אתמול

נסענו באוטובוס,  אחיינית הפלא ואני.

היינו מיבייתנים (יש כאלה שקוראים להם לוויתנים, אבל יש להם בעיה בהגייה).

אותר מיבייתן אחד שלא יכל ללכת כי:

נשך אותו תמנון

נשך אותו קנגורו

נשך אותו פומה, וגם נמר

עקצו אותו יתושים וזבובים ואכלו אותו חרקים וזוחלים,

הוא היה עצוב, עלוב מטורף! (נשבעת לכם שהיא אמרה את זה).

פתאום היה אריה באוטובוס!

"אריה באוטובוס! איך הגיע אריה לאוטובוס??" שאלה ש' בתדהמה וכל נוסעי האוטובוס הסתובבו לראות והתפעלו, כי באמת, ש', עם הגולגול של שעור בלט, והעיניים מלאות האור והחיים, היא הדבר הכי מעורר התפעלות שמישהו ראה אי פעם.

בנקודה הזו הגענו לתחנה, ירדנו, כל המיבייתנים וגם האריה.

*

בפארק קריית ספר כל שלושת הברווזים מסוג טבלן התנפלו על ברווז אחר וניסו להטביע אותו. החזיקו את הצוואר שלו במקורים שלהם ונפנפו בכנפיים, ואני ואמא שישבה שם עם פעוט הבטנו זו בזו בבלבול וניסינו לסמן להם עם הידיים – הלו ברווזים, יש פה ילדים קטנים שבאו לראות כמה אתם חמודים, ולא לקבל מבזק מהמציאות שמחוץ לבריכה הקטנה שלכם.

אמרתי, הם משחקים, וש' אמרה, הם רבים, ואמרתי, הם משתוללים, וכן, כנראה שהם רבים.

ובסוף הם הניחו לו לנפשו והבטנו בדגים הכתומים ששחו כמו תמיד.

*

כשעלינו על האוטובוס בדרך חזרה ש' שאלה אם נשב מקדימה ואני הצעתי שנמשיך פנימה ואשה אחת נחמדה אמרה: "לא לא, שבו כאן, אני רוצה לשמוע את המשך הסיפור ששמעתי באוטובוס בכיוון השני לפני שעתיים!"

מודעות פרסומת

דברים ששמתי לב אליהם היום (4)

צעדתי מהבית עד הקליניקה, זה לקח קרוב לשעה. היה שקט ברחובות עד שהגעתי לככר רבין, ולא ראיתי אף אוטובוס.

מול רכבת השלום יצא בחור צעיר מרכב בחיוך רחב ומאיר, וצעד ישר אל חיילת במדים חדשים לגמרי שעמדה בתחנה, והם התנשקו.

בקפלן בדיוק יצאו משרונה המוני רצים בחולצות כחולות, ביניהם אחד בחולצה אדומה ובלון אדום עגול וגדול, וגם שלט על מקל. קצת כמו הפגנה אישית, אבל כנראה שהיה לו תפקיד מוגדר במרתון.

בחורה אחת לא רצה אלא הלכה בעייפות והסתכלה מדי פעם לאחור. רציתי לומר לה שזה ממש בסדר לפרוש, אבל לפרוש באמצע קפלן אפילו לי נראה קצת מבאס.

הבייקרי במפתיע היה כמעט ריק כשנכנסתי. כשיצאתי כבר היה תור ומרבית העומדים בו בהו בטלפון הנייד ולכן כל מי שרצה לצאת נאלץ לבקש מכל אחד מהם באופן אישי – אפשר לעבור?

ליד 'סופר יהודה' עבר מולי איש מבוגר ומחוייך, וקופסת פלסטיק שקופה וגבוהה עם עוגיות שהוא כמעט חיבק.

ואז עברו מולי החיילת והבחור מדרך השלום. וחשבתי שאהבה זה יופי של דבר, ואיך לעזאזל הם כבר הגיעו ברכב לאמצע אבן גבירול כשהכל חסום, ואפילו מצאו חניה.

בסביבות פנקס עמד איש עם שלט עידוד לאילנה האצנית.

ואיש אחד רכב על אופניים במסלול של הרצים, אבל בכיוון ההפוך.

ושמעתי את המילים יוצאות לי מהפה במהלך שיחה עם מטופלת: "אני מבינה יותר ויותר שמה שאנחנו צריכות לעשות, זה להסכים. פשוט להסכים".

עכשיו, כשאני קוראת שוב ושוב את המילה 'להסכים', היא מתפרקת לי, כמו שקורה עם מילים שחוזרים עליהן. אבל אני יודעת שדיברנו על אהבה.

 

 

כך שמעתי (אתמול)

ו' הגננת אמרה שהצבא שלנו הכי חזק בעולם. את האחיין שלי, א' הנפלא, זה מרגיע.

למה ילדים בני חמש צריכים לשמוע שיש בעולם צבא הכי חזק בעולם, שזה שלנו, שזה חשוב שיהיה לנו כזה, אני לא יודעת.

א' הסביר לי בארשת רצינית של בן חמש וחצי שיכול להגיע טיל מלמעלה ויכול גם להגיע טיל דרך הדלת (סליחה מערכת החינוך הישראלית, סליחה פיקוד העורף, כשאני קוראת את זה עכשיו זה נשמע לי כמו פסקה של ד"ר סוס, ואגב אני ממליצה מאד על הספר הזה שעוסק בדיוק בענייני מלחמות). יש דרכי התגוננות שונות בשני המקרים, אבל, הגננת ספרה גם שיש כיפה גדולה מברזל בשמיים ששומרת עלינו מטילים ושולחת אותם בחזרה כי היא הכי חזקה. ניצלתי את ההפוגה כדי לומר שבאמת לא יגיע טיל לגן והוא בכלל לא צריך לחשוב על זה. אבל נדמה לי שאני והגננת לא כוחות, מה עוד שיום העצמאות וימי הזכרון עוד לפנינו.

לפני שהלכתי יעץ לי המתוק הזה להתלבש היטב בלילה, כי יהיה ממש קר. הוא עצמו נכנס לפיג'מת הדינוזאורים שעוטפת אותו מכף-רגל עד צוואר והראה לי: אני מוגן!

 

כמה דברים ששמתי לב אליהם

גם היום הצטרפתי לש' שאין כמותה לאחה"צ של חוג באלט. ולכן שמתי לב להמון דברים, ויש גם כמה שלא קשורים.

איך שהפסקתי לחשוב על הצעה שהוצעה לי, ברגע שהסכמתי להכיר בזה שפשוט לא מתאים לי להיענות לה כעת.

נ' שאלה אותי מה קורה עם איזה עניין שדיברנו עליו, ואמרתי לה שאין התקדמות, אבל שהפסקתי להתייחס אליו כאל בעיה. (מה שאומר בעצם שיש התקדמות משמעותית).

 

הפונט שבו כתוב "חבלן משטרתי" על ניידת הוא עגול ורך ושונה מהפונט של "משטרה". (לא יודעת אם זה ככה תמיד, או רק בניידת החבלן שעמדה אתמול לידי ברמזור בדרך השלום בלילה).

על הענף בבריכה הקטנה שבפארק קריית ספר (שהוא בעצם לא פארק אלא גינה, בואו) עמד היום – שלדג. עם הטורקיז היפיפה הזה שלו.

וכל הברווזים שעמדו על הדשא נכנסו בשורה למים ושחו, חוץ מאחד ששוטט וילד בלונדיני קטן רץ אחריו בשמחה.

באוטובוס ש' החליטה שנשחק שוב במשחק שהמציאה בשבוע שעבר באותה סיטואציה בדיוק. הכללים הם שש' מכריזה בקול על כל דבר שהיא רואה דרך החלון בזמן הנסיעה, ואחרי כל מילה שהיא אומרת, עליי לומר "פּוּמָה". וזה צריך לקרות מהר, אחרת היא נוזפת בי – נו! עמדתי במשימה רוב הזמן.

למשל –

אופנוע – פּוּמָה

חנות – פּוּמָה

איש – פּוּמָה

תמרור – פּוּמָה

בלון – פּוּמָה

עץ – פּוּמָה

ילדה – פּוּמָה

משאית – פּוּמָה

בניין – פּוּמָה

כלב – פּוּמָה

 

ועכשיו

לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.

התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.

*

אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.

מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.

דצמבר

זה קורה פתאום ולא ברור למה דוקא עכשיו. אחר כך את מבינה: זה הזמן הזה בשנה. שוב מסתבר שלזיכרון ולרגשות יש מחזוריות עונתית, ומה שהרגשת לפני שנתיים חוזר פתאום, למרות שכל התנאים שונים, אבל הלב מזהה משהו שמעבר לתנאים.

תוך כדי נהיגה באיילון את שומעת במקרה את השיר הזה שליווה אותך לא פעם כשישבת לבד, ברכבת או אוטובוס, ליד חלון בדרך כלל, והסתכלת על הדרכים הארוכות, תמיד מאובקות, תמיד המוני אנשים לאורכן: נוסעים, הולכים, יושבים, אוכלים, בוהים, מוכרים, קונים, ישנים, מצחצחים שיניים, חיים את חייהם, נועצים בך מבט או מתעלמים במפגיע.

החיים מתעוררים ומתרחבים עד הקצה, גודשים את בית החזה דוחקים את הצלעות הצידה כמו צירוף ה- אההה אההה אה וכלי הנגינה בשיר הזה, כשאת בדרך, בשקט ובתנועה, כשהאור מתחלף באור אחר והמישור מתחלף בהרים והחום והלחות באויר קר. או שלג.

בזמן הזה לפני שנתיים היית רגע לפני, בלי לדעת לפני מה בדיוק. עכשיו את שנתיים אחרי, ואפשר לתת כל מיני תארים למה שהיה באמצע, לסכם או להרחיב, או לשהות בשקט עם החלקיקים שעסוקים כל הזמן בפעפוע, במורד מפל הריכוזים.

ספירת מלאי (10) נדודים / מיטה

.

תיק גדול. תיק כלי רחצה, בגדים לבנים לשיעור שיאצו. גרביים, לא לשכוח גרביים לבנים. בגדים רגילים, שמלה אם יתחשק לי, יומן, ספר שעוד לא התחלתי לקרוא, מחשב נייד, טלפון נייד, איפה המטען שלו? לא נורא- נטעין אצל החברים -, עט, פנקס קבלות, ויטמין בי12, בקבוק מים, שוקולד.

חשבתי שמרגע שאצא מהדירה אנדוד כל הזמן וכל יום או יומיים אהיה במקום אחר, ירושלים, תל אביב, שעות בבתי קפה עם הלפטופ. בסופו של דבר הסתבר שהמציאות כמו תמיד חזקה יותר ממה שקורה בראש. אין לי זמן לרבוץ בבתי קפה כי השגרה שלי נשארה אותו דבר רק שנוספו לה גם סידורים לנסיעה (אני לא מתלוננת. אפילו הזריקות של החיסונים שקצת כאבו היו נעימות באופן כלשהו). בתוך כל העייפות מהאריזה והמעבר והשינויים למי יש כוח להתחיל לנדוד יותר ממה שצריך? מסתבר שלחזור בסוף יום עבודה אל אותו בית שיצאת ממנו זה די יקר ערך, במיוחד אם יש בבית הזה אנשים ששמחים לראות אותי.

.אבל עכשיו אני קצת נודדת. יומיים בבית של חברים שנסעו לצפון ואחריהם עוד כמה ימים בבית של חברים שנסעו למערב. וחג ואחר כך עוד אתגר בצורת ניהול מטבח בקורס של תובנה. הזמן עובר מהר. אני מופתעת מהקלות שבה אני מרגישה בנוח בבתים של אחרים. נכון שאלה לא בתים זרים לי ובכל זאת. נעים לי.

הבנתי את הכוח המשחרר שיש בלנדוד ככה, כשזה מתוך בחירה. זה בעצם לזוז ולשנות נקודת מבט בתוך החיים. יש מסגרת קבועה (עדיין) ומוכרת: אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מטפלת, מלמדת, כותבת. אבל פתאום בתוך המסגרת הזו משהו השתנה. אני יוצאת מבית אחר, ברחוב אחר בשכונה אחרת. הדרך שבה אני הולכת לאוטובוס היא אחרת ואני מטיילת עם כלבה שלא שייכת לי, ובכל זאת אני הבעלים שלה לכמה ימים או לרגע.

**

(הפוסט הזה נכתב בדיוק לפני שלוש שנים, ולא פורסם ועכשיו מצאתי אותו וחשבתי לחגוג אתו את סגירת המעגל שנפתח אז. היום כשאני יושבת ומקלידה בבית, בית שאחרי הנדודים שנמשכו כמעט שלוש שנים במקום שלושה חודשים…).

 

 

על טנזין פאלמו – בקרוב התרגום שלי ללימוד ארבע האמיתות

Jetsunma Tenzin Palmo נולדה באנגליה ב-1943 בשם דיאן פרי. היא נזירה בשושלת ה Kagyu בבודהיזם הטיבטי. היא מורה, מייסדת המנזר לנזירות Dongyu Gatsal Ling בצפון הודו, וכותבת. טנזין פאלמו ידועה בשל היותה אחת מהמתרגלות ילידות המערב הבודדות, ולמעשה פורצת הדרך ללימוד בודהיסטי ונזירות מלאה של נשים. היא חיתה שתיים-עשרה שנה בתרגול מדיטציה לבדה במערה בהרי ההימאליה, שלוש מתוכן בריטריט רצוף. את התואר Jetsunma קיבלה ב 2008, זהו תואר כבוד של הנזירות, מקביל לכמורה בכירה.

tenzin palmo

*

לפני כשנה היה לי העונג המאד מענג לפגוש את טנזין פאלמו פנים אל פנים, כשישבתי בקורס בן 3 ימים שהיא לימדה במקום שנקרא Deer Park Institue בביר, הודו. המקום ששמו ניתן לו כמחווה למקום בו הבודהה לימד לראשונה, בסארנת' שבהודו, הוא מרכז ללימוד תרבויות: הרבה בודהיזם טיבטי, הינדי, טיבטית, ואפילו סדנאות כתיבה וסדנאות אקולוגיה. באותו זמן קראתי את ספרה Reflections On A Mountain Lake: Teachings on Practical Buddhism. הבהירות והאנושיות, החכמה וההומור של טנזין פאלמו עוברים גם דרך טקסט מודפס, וחשבתי שיהיה כדאי לתרגם את הספר לעברית. כשניגשתי (אחרי שהתגברתי על המחסום הפסיכולוגי, כי מדובר באישיות מאד מרשימה שתמיד יש מסביבה כמה וכמה נשים ואנשים שרוצים לשאול, להתייעץ או לעזור במשהו) ושאלתי לדעתה היא הגיבה בענייניות לבבית, אבל מכיוון שספר זה מסובך (הוצאה, זכויות יוצרים וכו'), היא הציעה שאתרגם לימוד שלה שמישהו כבר הביא לכתב באנגלית.

האסיסטנטית הנחמדה שלה, איילין, שהיא נזירה כמובן, שלחה לי במייל את הקובץ. זה היה לימוד מריטריט שעסק בארבע האמיתות הנאצלות. בהתלהבות רבה כתבתי לה מייד: נהדר, עוד חודש בערך אסיים. ורק אז פתחתי את הקובץ וגיליתי שמדובר ב-50 עמודים בכתב קטן.

התרגום התחיל בהודו והסתיים בתל אביב ובסוף, כמעט שנה אחרי: הוא מוכן!

מכיוון שהלימוד ניתן בע"פ הוא הכיל המון חזרות וביטויים שנשמעים מעולה בשיחה ופחות טוב בדפוס. אז עשיתי את המיטב לקצר ולהדק, ומעכשיו אפרסם כאן את התרגום בחלקים, זה אחר זה.

*

בסיום הקורס נערך טקס שבו כל מי שרצה לקח על עצמו את חמשת הנדרים הבודהיסטיים. (תקראו, היא תסביר על כך בהמשך) לאחר מכן ניגשנו אחת אחת לטנזין פאלמו, היא שאלה כל אחת: האם את שמחה שלקחת את הנדרים? והתשובה היתה צריכה להיות פשוטה: כן, אני שמחה. אז היא גזרה חתיכה קטנה וסמלית מהשיער, ונפרדה מאיתנו. 

היינו יותר ממאה איש, ובכל זאת אני בטוחה שכל אחת ואחד שניגשו אליה זכו לאותה חוויה: התחושה שהיא באותו רגע רואה אך ורק אותך, מרוכזת לגמרי בנוכחותך ושואלת באמת ובמלוא הכוונה והנוכחות את השאלה.

יש הרבה דברים בלימוד הטיבטי שאני לא אקח איתי לתוך חיי, בעיקר החלקים הדתיים מאד. אבל נוכחות של אוקיינוס חמלה וחכמה היא דבר שאי אפשר לטעות בו, ורגע אחד קצר מול טנזין פאלמו היה בדיוק זה.

India1 570

טנזין פאלמו ואני, בטקס לקיחת הנדרים. מרץ 2013, ביר, הודו.

יומן מסע 2. בוד גאיה

אני יוצאת מהתחנה בפתנה, כבר ערב, ואני עייפה. ישבתי יותר מדי שעות בתוך רכבת שלא זזה. אני צועדת מהר, בלי להסתכל לצדדים על הרציף העמוס המונים ישנים, יושבים, צועדים, סוחבים, אוכלים, שותים ובוהים, אל משרדו של מנהל התחנה. המטרה: להחליף את כרטיס הרכבת שלי לגאיה, זו שפספסתי ב-12 שעות, בכרטיס חדש. תנוחתו של האיש במשרד מבהירה מיד שגם אם יש לו תפקיד כלשהו בתחנה הזו הוא לא מתכוון לעזור לי בשום צורה. אני מוותרת על שירותי הרכבת לערב זה ומחליטה לנסוע במונית לבוד גאיה. בתחנת המוניות שלמרבה השמחה צמודה לבוטקה של משטרת התנועה, ולרגע אחד קצר זה נוסך בי איזושהי תחושת אמון, מעיפים בי מבט ואומרים 3000 רופי. אחרי משא ומתן שמנוהל בו זמנית עם 5 נהגים, מסכימים איתי על 1500 ונוסעים. הנהג לא מדבר אנגלית, הדרך ארוכה, משהו כמו 60 ק"מ כלומר שעתיים וחצי של נסיעה. בוד גאיה כבר סגרה את היום. הנהג לא יודע איפה המנזר התאילנדי, אבל מישהו מראה לנו את הכיוון. עוצרים ליד השער הסגור. הנהג צופר וכלום לא קורה. מסתבר שיש עוד שער. אותו דבר קורה ואני מבינה שיהיה עלי למצוא עכשיו גסט האוס ולהגיע לריטריט רק מחר בבוקר וזו מחשבה בלתי נסבלת. ואז אני רואה שיש עוד שער, עם שלט אמיתי שמורה על המנזר התאילנדי ואפילו תלוי עליו פוסטר עם תמונתו של כריסטופר ופרטי הריטריט.

הנהג שוב צופר בצורה שכל כך לא קשורה לשקט של המקום, אני רוצה להשתיק אותו אבל רוצה גם שבוד גאיה כולה (זה היה לפני שהכרתי את כל הקבצנים שזוחלים על הקרקע להדגים את נכותם בכניסה למקדש) תתרגש לקבל את פניי, הלו, אני כבר יומיים בדרך אלייך ואל בודהה. ערה? ואז מופיע אור מאחורי השער. איש עם פנס מתקרב ושואל איך אפשר לעזור.

הגעתי, סוף סוף, המסע הארוך הסתיים, השומר החביב מחכה שאביא את התרמיל הגדול מהמונית וכשהנהג מתחיל להתמרמר בהינדי על כך שלא נתתי לו בקשיש, (הייתי מספרת לכם איך הוא נהג אבל אמא שלי קוראת את הבלוג. טוב, דמיינו נסיעה עם נהג מונית או אוטובוס ישראלי שחושב שבעצם היו צריכים לשלם לו פי שתיים ממה שסוכם ותכפילו את מאפייני הנהיגה בשער הדולר). השומר סוגר מאחוריי את השער, ואני מרגישה במלואה את משמעות המילה מקלט. הדהרמה היא מקלט והמנזר הוא מחסה והגעתי בשלום למקום שאליו התכוונתי להגיע.

במנזר כולם כבר ישנים. איאן, אוסטרלי מקסים וטוב לב מנהל את הריטריט. הוא לוקח אותי בשקט וביעילות אל החדר בו אשן, מראה לי עם פנס מיטה פנויה והיכן השירותים ושואל אם אני צריכה עוד משהו, ונדבר בבוקר. אני בחדר משותף עם עוד נשים ואין לי מושג כמה ומי ישנות איתי. לפנות בוקר מתעוררת מהגונג שמעיר את כולן. מסתבר שבחדר ישנה גם שלי, שאני מכירה מישראל. כולם כבר בשתיקה, אנחנו מחייכות זו לזו בהפתעה ושמחה, אני פשוט הולכת אחרי כולם לאן שהולכים כי אין לי מושג מה הלו"ז, מה השעה, ואיפה נמצא מה. יש בזה משהו כל כך נעים ומשחרר, בלדעת שהדברים כבר קיימים ושאם רק תעקבי אחריהם בסבלנות, כל מה שאת צריכה לדעת יתגלה בפנייך בעיתו.

תגלית ראשונה לבוקר: הם לא הגזימו בכלל, כל אלה שתיארו לי את הקור הנוראי בבוד גאיה בחורף. הלילה קר מאד ולפנות בוקר אני יוצאת עם מעיל, צעיף וכובע צמר ועדיין קר לי. כל כך קר לי שאת תרגול היוגה אני עושה בחלקו עם מעיל. ואחריו המדיטציה הראשונה. מוצאת מקום פנוי וכריות, בוחנת קלות את הפרצופים הלא מוכרים, ומתיישבת. ערבוביה של רגעי שקט וציפייה ותמונות ותחושות מכל מה שראיתי וחוויתי בדרך, והתסכול והשמחה על זה שהגעתי באיחור, אבל הגעתי. כשמגיע הגונג אני פוקחת עיניים והנה כריסטופר יושב מולי ולמרות שחשבתי שבטח אתחיל לבכות ברגע הזה, אני מחייכת אליו ואחרי שנייה הוא מחייך בחזרה ומשהו בלב שלי מרפה עוד יותר מקודם, כי הנה זוהיתי, קיבלתי את ברכתו, אני כאן.

India1 085

המקדש התאילנדי, בוד גאיה

India1 114

 

בדרך. יומן מסע (1)

אני נוחתת בדלהי בשאננות שמחה, מרגישה ששום דבר לא יכול להשתבש, כי הנה הכל מוכר וקרוב: שדה התעופה, המטרו, שטרות הרופי, הנזירה ששותה קפה ליד היציאה מהשדה. מהר מאד מסתבר שמאז ביקורי האחרון כאן נשרו מזיכרוני המון דברים: הדיס-אינפורמציה שלא ברורה מטרתה, הכאוס, העצבים שכל אלה עשויים לעורר בי, במיוחד כשחם לי. מה שנשאר בזיכרון זה הרבה צ'אי מתוק והאושר, הו, האושר.

אוקיי. ניישר קו עם הכאן והעכשיו: שבת בשמונה בבוקר, אחרי טיסת לילה, אני מבינה שאין לי דרך להגיע עד מחר בצהריים לבוד גאיה, לתחילת הריטריט. אני מסכימה לעסקה חשודה שמציע לי ג'ון החשוד כשלעצמו במשרד הרכבת לתיירים. משלמת יותר מדי כסף כדי להגיע לבוד גאיה באיחור סביר, שיגדל ויהפוך ל-36 שעות אבל לא רק בגלל ג'ון, שאני מאחלת לו שהקארמה תסגור אתו חשבון, אלא בגלל שזו הודו, ילדה, זוהי הודו.

בדרך אני מוצאת את עצמי באגרה, עיר שממש לא בא לי לראות. עשיתי וי על הטאג' מהאל בגיל 21 וזה הספיק. אבל – עכשיו יש לי זמן להעביר שם, אני עם בחור מרומניה שאבא שלו נולד במקום בו נולד אבא שלי. הוא בדרך לקומבה מלה לצלם סרט. איש הביטחון בכניסה לטאג' מעביר את התיק שלי לבודקת מספר שתיים ועושה תנועה שאינה מבשרת טוב לעברי. הוכרזתי כבעלת ציוד מסוכן למורשת ההודית, הכולל מחברת סקיצות וקלמר עם עפרונות צבעוניים. יש לי גם מחברת לכתיבה, כלומר עם דפים שיש עליהם קוים, אותה דוקא מרשים לי להכניס אבל אני מגורשת החוצה אל המלתחה שנמצאת, בהגיון הודי שכזה, במרחק 10 דקות הליכה, לכיוון ההפוך, הרחק מהארמון הנחשק. אני מבקשת להיכנס רק לרגע לחפש את טריאן שאבד לי בגלל הפרדת התורים לנשים וגברים, לומר לו שאני תכף חוזרת. הוא לא ברחבה. שוטר במדים בהירים ורובה / מטאטא מהסוג הנפוץ בהודו ניגש אליי בהליכה נמרצת ומדויקת. הוא קיבל הוראות בווקי טוקי לתפוס אותי והוא נחוש לגמרי לבצע את המשימה. "Madam, come with me!" הוא אומר בסמכותיות ואני עושה לו פרצוף אבל מבינה שאבוד לי. הולכת אתו עד השער, ומשם משולחת אל חדר הלוקרים.

India1 005

לא מצאתי את טריאן גם כשחזרתי פנימה. אחרי הביקור בטאג' חזרתי לאכול וחיכיתי לו. כל הודי שעובר ליד דלת המסעדה גורם לי להרים את הראש בציפייה. הוא פשוט האדם היחיד שאני מכירה כאן ויכולה לדבר אתו. אחרי זמן ארוך מדי אומר לי המלצר, "he's coming!". דמעות עולות לי לעיניים בהקלה, עד שהוא נכנס ומתיישב איתי הן נעלמות.

בערב, אני מחכה על רציף תחנת הרכבת Tundla, קוראת ספר בישיבה על התרמיל הגדול, וכשיורד הערב נכנסת לחכות ב "ladies waiting room". שרועות שם שתי נשים הודיות מבוגרות, אסופות בתוך הסארי והשאל על ספסל. אני מחכה. נכנסת חולדה. עושה סיבוב. מרחרחת את התיק של האישה שישנה מולי, מרימה שתי רגליים קדמיות קטנות. יוצאת. אחר כך חוזרת עם עוד חולדה חברה. נכנסת חבורה של בנות קוריאניות. הן נוסעות לוראנסי, כולנו ניסע באותה רכבת אבל בקרונות שונים. הפורטר בחולצה ורודה מבריקה בא לקחת אותנו ולהראות לנו את מקומות הישיבה שלנו. הוא חביב ומבהיר לנו שלא ללכת עם אף פורטר אחר. אני סומכת עליו. זה נעים. הרכבת מאחרת בשעה וחצי וכשאנו מגיעים בהליכה מהירה אל הדרגש שלי הוא לא מחכה לטיפ שלי ומצהיר שהתשלום הוא 50 רופי. אני משלמת ומתמקמת.

India1 066

איתי בתא הקטן ישנה משפחה הודית, אב, אם ונערה. הם לא ממש מדברים אנגלית. אני ישנה מצוין ומתעוררת בבוקר בשמחה כי תכף מגיעים. אבל מסתבר שהרכבת לא נסעה רוב הלילה ולכן יש עיכוב של 6 שעות. הרכבת ממשיכה לעצור יותר מאשר לנסוע ורק בצהריים אני מצליחה להניח לשאלה המנקרת – מתי נגיע? כי זה פשוט בלתי ידוע וממש לא בשליטתי. כשנגיע נגיע. אני קוראת, מסתכלת מהחלון, עצים, שטחים פתוחים, כפרים, משפחות שעובדות בשדה, סארים צבעוניים וצמחים שאני לא מכירה ואופניים וריקשות ופרות, ערים צפופות וילדים יחפים משחקים קריקט, משחק שעוד אלמד בטיול הזה להכיר ואף לחבב, אבל עד אז יש עוד כל כך הרבה זמן.

India1 076

אין לי שום צורך לאכול במשך כל הנסיעה. הגוף שלי מעכל כל כך הרבה ממילא. התחושות מתחלפות כל הזמן ויש לי שהות להיות ולראות אותן: כמיהה. תסכול. ציפייה. כעס. שמחה. התפעלות. מקשיבה לשיחת דהרמה באוזניות. כותבת ביומן הכתום החדש את מה שמרגיש חשוב: "מיינדפולנס לרגשות ולמצבי תודעה… להבחין בטון הראשוני הרגשי שמתלווה לכל חוויה. התגובה הרגשית לכל צליל, מראה, ריח, טעם, מגע וגם כל מחשבה… ההשתוקקות וההיצמדות לתשוקה כרוכות יחד. זו תנועה של התודעה, שקורית שוב ושוב. צריך לראות אותה בחיי היומיום שלנו… אי אפשר להיות מיינדפול כל הזמן, כל רגע ביום, אבל אפשר לבדוק מה מצב התודעה שלנו, האם אנחנו תקועים בתוך רצון עז? או דחיה עזה? האם המיינד מפוזר או מרוכז, משוחרר או נאחז במשהו".

India1 079

אני צריכה לרדת בפתנה, בירת ביהאר. למרות שהרכבת נוסעת נראה שפתנה נשארת רחוקה באותה מידה. רק לקראת הירידה מהרכבת נוצרת איזו תחושת פמיליאריות בחלל הקטן שחלקה איתי המשפחה ברכבת. בכל זאת, היינו כאן יחד 24 שעות במקום 12. הבת שלהם סטודנטית בדלהי והיא נותנת לי את מספר הטלפון שלה שאבוא לבקר אותה כשאגיע לשם. אנחנו נפרדים בחיוכים.

India1 062

מסתבר שפתנה כן קיימת. אני יורדת במהירות אל הרציף המלא אנשים נשים זקנים טף ואינספור צורות שונות ומשונות של מטען, אני יודעת שמסתכלים עלי, זרה בתחנת רכבת בעיר שאין לה מה להציע לתיירת שכמותי, צועדת בלי להסתכל לצדדים יותר ממה שצריך, ויוצאת מהתחנה.