הוראות בריחה Running Orders

Running Orders, by Lena Khalaf Tuffaha

טקסט מאת לנה חלאף תופאחה, אשה שאינני מכירה, פורסם בפייסבוק, תורגם על ידי.
המקור באנגלית כאן

 

הם התקשרו עכשיו.
לפני שיטילו את הפצצות,
הטלפון מצלצל
ומישהו שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"מדבר דויד".
ומתוך ערפול סימפוניות הבומים והזכוכיות המתנפצות
שעדיין מתרסקות בתוך ראשי
אני חושבת: "אני מכירה איזה דויד בעזה?"
הם מתקשרים עכשיו לומר
תברחו.
יש לכם 58 שניות מסיום ההודעה
ביתכם הוא הבא בתור.
הם רואים בזה מין אדיבות של שעת מלחמה.

לא משנה שאין לאן לברוח
לא חשוב שהגבולות סגורים
ושהמסמכים שלכם חסרי ערך
ורק דנים אתכם למאסר עולם
בכלא הזה לחוף הים
והסימטאות צרות
וחיי אנוש דחוסים כאן זה כנגד זה
יותר מבכל מקום אחר על פני האדמה.
פשוט רוצו.

אנחנו לא מנסים להרוג אתכם.
לא משנה שאינכם יכולים להתקשר בחזרה ולומר לנו
שהאנשים שאנחנו לכאורה מבקשים
לא נמצאים בביתכם
שאין כאן איש
חוץ מכם ומילדיכם
שהריעו לארגנטינה
כשחלקו את ככר הלחם האחרונה לשבוע הזה
וספרו כמה נרות נותרו למקרה שהחשמל ינותק.

לא משנה שיש לכם ילדים.
אתם חייים במקום הלא נכון
ועכשיו ההזדמנות שלכם לברוח
לשום מקום.
לא משנה
ש – 58 שניות לא יספיקו
למצוא את אלבום החתונה
או את השמיכה שבנכם אוהב
או את טופס ההרשמה הכמעט מלא של בתכם לקולג'
או את הנעליים שלכם
או לאסוף את כל בני הבית.

לא משנה מה היו התכניות שלכם.
לא משנה מי אתם.
הוכיחו שאתם בני אנוש.
הוכיחו שאתם עומדים על שתי רגליים.
רוצו.

 

מודעות פרסומת

מול החולצות השחורות בלב תל אביב

זיכרון ילדות: חברה מהשכונה מצטטת  את אבא שלה שסיפר, שהערבים שולחים את ילדיהם לכביש, להיפגע ממכונית, כי הביטוח משלם להם על כך. לא היה לי מושג אז מה זה ביטוח ואיך מישהו מרוויח כסף מזה שהילד שלו נפצע, ויותר מזה – איך ייתכן שמישהו יבחר שהילד שלו ייפצע,  אבל הייתה לי תחושה ברורה שהסיפור הזה רקוב, שהוא מנסה ללמד אותי משהו שאני לא רוצה להאמין בו.

זיכרון אחר: מלחמת לבנון, אבא חוזר מהמספרה כועס. הוא יצא ממנה אחרי שהספר קרא 'בוגדים' או איחל איחולי מוות (לא זוכרת את המילים המדויקות שנאמרו) למפגינים שמחו נגד המלחמה ועל סברה ושתילה. אמא שלי הפגינה באותו יום, במרחק כמה מאות מטרים מהמספרה, מהבית של סבתא, מבית ראש הממשלה. אבא שלי לא חזר להסתפר שם.

השבוע: אני מנסה לאתר את תחושת הרוגע שאיכשהו מתקיים בתוכי בתוך כל הכאוס, ופתאום הוא מתחבר עם זה שאין לי כבר סבתות. שאני לא דואגת לסבתא שאולי לא מבינה מה קורה, ושאולי מפחדת ולא מבינה למה יש אזעקות, ולא להצטער שוב כל כך שאחרי כל השנים הארוכות במדינה הזאת, כל סבתא ותלאות חייה, שוב מלחמה.

ובכל זאת, הפעם אני חרדה לאחיינים שלי, שנולדו לתוך מדינה שבה להחזיק בדעות שלי ושל משפחתי וחבריי, זה מסוכן, גם בלב תל אביב, מול חבורות אלימות ושוטרים שקורצים להן ונעלמים.

בחולות

הדרך מת"א לכלא חולות אורכת כשעתיים, שזה בערך כמו מת"א לגליל העליון, אבל המדבר הצחיח (שמדי פעם מקושט בנווה מדבר קטן ומקסים) גורם לתחושה שזה הרבה יותר רחוק.

לא סתם הוא שם, בקצה של הקצה, בקיבינימט שאחרי קיבינימט, מוקף בכלום העייף והמותש מחום שגורם למי שמגיע אליו להרגיש ככה בדיוק, עייף מותש וריק.

ולא סתם נסענו היום, יום הזיכרון לשואה, יום הזילות לזכויות האדם ויום חגן של הקלישאות המופרכות נוטפות שביעות הרצון העצמית הקורבניות והזחיחות וד"ש לשר החינוך.

2014-04-28 13.17.18 2014-04-28 11.09.00
2014-04-28 12.06.50

נסעתי הבוקר בהסעה שארגנו יגאל שתיים ואורלי פלדהיים ועוד חברות וחברים שמיעוטן אני מכירה במציאות הממשית, חלק הכרתי בפייסבוק ואת חלקן בכלל לא, לעמוד בצפירת יום השואה מול הכלא הזה שממשלת ישראל סוגרת (סליחה, משהה) בו, נכון להיום עפ"י עדות השוהים שם, כ-2300 איש. (זה בלי כלא סהרונים הסמוך, שהתנאים בו קשים יותר והוא משמש לרשויות גם ככלי הענשה נוסף), בלי שבדקה את בקשת המקלט של איש מהם, בלי שהעבירה את הבקשה לטיפול האו"ם, בלי לקרוא לזה כלא (אבל הוא מנוהל ע"י רשות בתי הסוהר), בלי להגביל את זמן השהייה, (אבל מי שיסכים להישלח בחזרה למדינה ממנה ברח מחשש לחייו וחיי משפחתו יקבל מיד שחרור וכרטיס טיסה). בלי רופא במרפאה, בלי אפשרות תעסוקה או לימוד כלשהו, בלי תזונה סבירה, ועם גחמות שונות ומשתנות (לאפשר או לא לאפשר הכנסת ציוד מבחוץ כמו סבונים).

פחדתי קצת מהנסיעה הזו כמו שמפחדים קצת לפני מפגש עם אמת קשה. אבל יש לי סיבות טובות לשער שהאמיתות הקשות במיוחד לא פגשו אותי היום, הן נשארו בתוך המתקן ה"פתוח" (שהשוהים בו, כאמור בקיבינימט, צריכים לחתום נוכחות 3 פעמים ביום, כשיש תור של חצי שעה עד שעה וחצי לחתימה עצמה. חישוב מהיר יראה לנו שאי אפשר באמת לצאת לשום מקום מבלי לעבור על חוקי המקום, מה שיוביל לעונש כזה או אחר, כטוב ליבו של הפקיד התורן של משרד הפנים או משטרת ההגירה).

הן נשארו בפנים כי העדויות אומרות שהרבה מאד אנשים ב"חולות" וב"סהרונים" נמצאים במצב נפשי קשה מאד, מדוכא, לא רוצים או יכולים לקום מהמיטה, ובאופן כללי במצב גופני ירוד עד חולה. שזה הדבר הכי סביר לשער שיקרה למי שנכלא לזמן בלתי מוגבל מבלי להיות מואשם בפשע כלשהו. פשוט ככה.

אז פגשנו בחוץ את אלה שיש להם עוד כוח ותקווה ורצון לעשות, ללמוד, להסביר, להעביר מסר, שהוא כל כך מובן מאליו שזה מחריד. שהם נאלצו לעזוב מאחור משפחות, הורים, אחים, חברים, שפה, ושמי שנשאר בסודן ודרפור, או יוחזר לשם – נמצא בסכנה ממשית. כל כך ממשית שהם מעדיפים להיות בכלא עד ששיבה למולדת שלהם לא תהיה גזר דין מוות ברור ומידי. הם מבקשים שישראל תבדוק את הבקשות שלהם ואם אינה יכולה או רוצה – שתעביר אותן לטיפול האו"ם. אבל ישראל מתכחשת להם ומעדיפה לשפוך מליונים בסוף המדבר, לתחזק בנייה וצוותי פיקוח והסעות, לבנות עוד ועוד ולגדר בתיל ולא לבדוק את בקשותיהם של האנשים האלה, שיש להם שמות, וסיפור חיים, ועיניים, וחלומות.

2014-04-28 12.09.18

*

כשחזרתי הביתה מותשת, התנחמתי בפעילות המקרקעת האהובה עלי – בישול. וחשבתי על זה שבעצם אין לי מושג, למרבה מזלי, מה זה אומר שלוקחים ממך את החופש בצורה טוטלית כל כך. מאז השתחררתי מהצבא אני מנצלת די טוב את הזכות שלי לבחור ולעצב את חיי, כולל התנסויות משונות, טעויות שניתן ושלא ניתן לתקן. אני מספיק חופשיה כדי לבחור בשעת אחר צהריים שגרתית בין לשבת ללמוד לבין בישול כרובית. ההנאה הקטנה והפשוטה הזאת – לבשל כרובית ולחלוק אותה בתוך בית, את זה הפליטים בחולות וסהרונים לא יכולים לעשות.

2014-04-28 11.09.12

 

 

את מה, אם בכלל, משלימות כתבות על רפואה משלימה?

היום קיבלתי מ"סלונה" מייל עדכון שהבטיח לספר לי "דברים שלא סיפרו לכם על רפואה משלימה", ובכותרת המשנה של הפוסט הציעו לי, בצורה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, לחשוב שוב, אם העליתי בדעתי להיעזר ב"שירותי הרפואה המשלימה".

בתור מטפלת בשיאצו וסטודנטית לרפואה סינית אני סקרנית לשמוע דברים שלא סיפרו לי, אז קראתי.
ד"ר לאופר, רופאה אונקולוגית בכירה, מיהרה להרוס את המתח ומיד במשפט הראשון גילתה לי שהרפואה המשלימה משלימה – נחשו ילדים, את מה? נכון, את חשבון הבנק של אותם "מספקי הרפואה המשלימה". לא מטפלים, לא עוסקים ברפואה, "ספקים".
הפיתוי גדול לתהות ולו לרגע על חשבונות הבנק של "מספקי הרפואה הפרטית הבלתי משלימה", אבל זה יהיה קל מדי, ולא באמת רלוונטי.

"לאחר בירור מקיף", היא בוחרת לגשת למטפלת בשם גליה, שכל מה שידוע לנו עליה הוא שהיא "ממותגת, מסודרת עם הרבה המלצות מנשים רציניות".
למה פנתה ד"ר לאופר לטיפול? האם גליה היא מטפלת שמצהירה על עצמה, סליחה, ממותגת, כבעלת התמחות או ניסיון בתחום מסוים? איך אותן נשים רציניות נימקו את המלצתן? זאת לא נדע. ייתכן באותה מידה של סבירות, שגליה היא בעלת דוקטורט ברפואה סינית, שעובדת בבית חולים כלשהו בארץ ומשתתפת במחקרים 'רציניים', או היפית שרואה הילות במיץ עשב חיטה.

מן הסתם התקיימה בין שתי הנשים שיחת טלפון מקדימה, שהיא הזדמנות פז לשני הצדדים לקבל מידע. זה הזמן לשאול שאלות כמו – באיזו שיטות את מטפלת, האם טיפלת בעבר במקרים דומים ומה הצפי שלך לגבי הטיפול, מה אורך המפגש ומחירו. (שנדמיין לרגע איך זה יהיה לשאול את כל זה את הרופא/ה שלכן בקופת חולים?).
זו הזדמנות להרגיש אם יש, סליחה על השימוש במילה של מטפלים "משלימים" – חיבור, או כימיה, או שפה משותפת, ולקבל הוראות במידה וישנן כמו – האם רצוי להימנע מאוכל לפני המפגש, לבוא בלבוש קל, או להביא תוצאות בדיקות.

"גליה קבלה את פני במתיקות דבש פלוס. לא התעניינה הרבה בהיסטוריה הרפואית שלי, לא הסבירה ולו במילה איך היא מתכוונת לטפל בי, ומיד התחילה להציל אותי."
מה כן שאלה גליה? מה המטופלת בחרה לספר לה ולשתף אותה? לא יודעים.

למרות הפתיחה מבשרת הרעות – היה טיפול. המטופלת כנראה לא שהתה בחדר בזמן שהוא התרחש, כי רק בדיעבד התברר שהוא כלל דיקור סיני ושיאצו.
טופלתי בשיטות האלה לא מעט פעמים, ואיכשהו בכולן הייתי ערה לזה שהמטפל/ת, לאחר שיחה, דקרו אותי במחטים ואף נגעו בי, כי זה מה שעושים בדיקור ושיאצו.
יכולתי לומר אם המגע היה לי נעים, אם כאב לי, אם הרגשתי שהשיחה והטיפול רלוונטיים לי, אם סמכתי על המטפלת, האם היה ביננו מפגש ממשי, אנושי, או שהוא התפספס. האם חשתי רגועה יותר, האם הבעיה לשמה הגעתי לטיפול קיבלה התייחסות או לאו, האם אני מרגישה רצון להגיע שוב, האם יש לי תחושה שתהליך טיפולי עם המטפלת הספציפית הזו ייטיב איתי?

במקרה הזה, המפגש הטיפולי מתואר כמו שדה קרב. המטפלת תוקפת בעזרת מחטים, המטופלת נמלטת, המטפלת מאגפת מימין בעזרת סמס והמטופלת חוזרת "כי צריך לתת צ'אנס". למה?
יכול להיות שגליה היא מטפלת נהדרת, יכול להיות שהיא לגמרי לא מתאימה לד"ר לאופר, ויכול להיות שאין לה מושג מה היא עושה. כל האופציות וכל הטווח שביניהן אפשרי, אבל קל יותר להסיק מסקנות נחרצות:
"שמה שיכול להועיל, עלול גם להזיק" – נכון. ייתכן שהיה אפשר לוותר על שלושה ביקורים אצל גליה בשביל הגילוי הזה. מאידך – גם להפך! מה שעלול להזיק, יכול גם להועיל. זה אומר שיש לו השפעה. וזו כבר התקדמות, שהרבה מאד מחקרים ובתי חולים ומרפאות "רציניות" הבינו, ולכן שילבו בתוכן רפואה "משלימה". באונקולוגיה, ואת זה אני בטוחה שד"ר לאופר פוגשת מקרוב, זה קורה מזמן ומיטיב עם חולים רבים.
"ש”הרפואה המשלימה” היא סודית" – לא, ד"ר לאופר, היא לא סודית. אני יכולה לומר זאת בביטחון על הרפואה הסינית, שעקרונותיה פתוחים ונגישים לכל מי שחפץ להתקרב אליהם. למעשה הם כל כך פתוחים שלא צריך רופאים או מטפלים "משלימים" בשבילם, צריך היגיון בריא, הקשבה, פתיחות ותשומת לב למה שמשותף לכולנו כבני אדם, ורגישות למה שייחודי למי שנמצא מולנו ומה שהוא זקוק לו.

כל המטפלים שאני מכירה ישמחו לחלוק את הידע שלהם, ומלבד זאת יש עשרות ספרים על כל שיטה ושיטה מהעולם הגדול והרחב שאת מתעקשת לקרוא לו בשם אחד כוללני "הרפואה המשלימה".
"והעיקר – שעדיף כבר ללכת למוסך, שם אולי יחליפו לך מנוע שלא לצורך, אבל לפחות לא ישבשו לך את הגוף והנשמה" – אוקיי, כולנו יודעים שבמוסך מרמים אותך. עכשיו כולנו יודעים שגם בטיפול "משלים" ירמו אותך וגם ישבשו לך את הגוף והנשמה. הופה, יכול להיות שיש קשר בין הגוף והנשמה? כי אף רופא ש"סיפק" לי רפואה לא דיבר על זה.
לסיום יש הסתייגות – "ואין בכך לטעון שהרפואה המשלימה תמיד אינה מועילה. אבל בהחלט ישנה כאן אזהרה מפני האמונה התמימה ש”אם לא יועיל, לפחות לא יזיק".
בפוסט קודם באותו בלוג מגוללת ד"ר לאופר את סיפורה של יעל, שאובחנה כחולת סרטן שד, הגיעה לכירורג מומלץ ומפורסם (ממותג?) שהכניס אותה בדחיפות לניתוח מיותר שברגע האחרון נמנע, ושלח אותה לאונקולוגית שפינתה 10 דקות שלמות כדי להפחיד אותה. רק לאחר תהליך שבו, ככתוב, לא היתה שום לקיחת אחריות מהרופאים המעורבים, הבינה יעל שעליה למצוא רופא של ממש: כזה ששואל, מקשיב, מכבד את האדם שמולו ומשתף אותו בתהליך. אבל אבוי, "מהר מאד התברר לה שמשימתה למצוא לה “רופא טוב” אנושי וזמין, רצוי מהמערכת הציבורית ובקרבה למקום מגוריה איננה פשוטה כלל…"

…"סיפורה של יעל אינו מתייחס, כמובן, רק למקצוע האונקולוגיה או הכירורגיה. זכותו של כל אדם חולה למצוא את הרופא הטוב ביותר בשבילו , וכדאי מאד להשקיע בחיפוש ולהצליב את כל פרטי המידע."

אהה! מה עשתה יעל? "היא חקרה הרבה מאד מטופלות ואנשי צוות על רופאים. אספה לה רשימת שמות. בדקה על כל אחד מהשמות חוות דעת ממטופלות שלו וגם מרופאים. נפגשה עם שלושה אונקולוגים שונים. נעזרה באינטרנט, בבני משפחתה ובחברות שביררו עבורה. קשה מאד היא עבדה, אבל עכשיו היא מרוצה מאד מבחירתה".

יעל עשתה מה שד"ר לאופר נמנעה מלעשות או לספר. היה משמח יותר אילו דרך החתחתים הייתה נמנעת מיעל, לולא פגשה, למשל, ספק שירותי ניתוח מהרגע להרגע שמשלים את הכנסתו בלי שום עזרה מהרפואה המשלימה. ממש כמו גליה, גם הוא כנראה לא ויתר על התשלום ששולם לו, ואני רק מנחשת שמדובר ביותר מ 300 או 400 שקלים. רפואה פרטית, אתם יודעים.

עצתי לד"ר לאופר – אם את לא שמחה לקראת המפגש הטיפולי שקבעת, אם את לא מתרגשת אפילו קצת, אם לא הרגשת אפילו טיפה של שפה משותפת – אל תקבעי תור.
זה לא קופת חולים, אף אחד לא יעניש אותך אם תבחרי רופא אחר, יש מטפלים אחרים שיתאימו לך יותר, ברמה האישית, הכלכלית והמקצועית. צריך רק לחפש אותם במידה של רצינות.

וברמה עקרונית יותר:
מיטב המטפלים שאני מכירה הם כאלה שחולקים מידע ומשתפים פעולה עם רופאים, ורואים ברופאים שותפים שלנו בעולם הריפוי, ולא יריבים. כפי שגם את יודעת, לפעמים רופאים מצילים חיים, לפעמים הטיפול שהם מציעים הוא האופציה הכי טובה ואפילו היחידה, לפעמים כדאי להשאיר אותו לסוף או לוותר עליו. זה אולי עושה כותרות נהדרות באינטרנט, אבל האמת מורכבת יותר.

עולם ה"רפואה המשלימה" הוא רחב ומגוון. הוא כולל מטפלים מקצועיים, רציניים ואנושיים שעוזרים להרבה מאד אנשים. הם מוצאים את פרנסתם במקצוע שלהם, ממש כמו שרופא אמור לעשות, ואני לא מדברת על משכורות מנהלים בהדסה). הוא כולל מטפלים בשיטות שונות וברמות ניסיון, התמחות וידע שונות. והוא כולל, למרבה הצער, גם אנשים שקיבלו הכשרה מעטה, לא מקצועית, שמטפלים ללא פיקוח ממשלתי, בין השאר בגלל עמדות כמו אלה.

הסיבות בגללן אנשים פונים לטיפולים הוליסטיים גם הן רבות ומגוונות, ובמקרים רבים זה פשוט משום שבני אדם, גם אם "רק" כואב להם הראש, מחפשים ריפוי גם בקשר הטיפולי עצמו. בהקשבה, בנתינת כלים להתפתחות למטופל עצמו, במפגש האנושי שפותח דלתות אל מרחב שמעבר ללקיחת כדור או הפקדת הגוף בידי אדם אחר, משכיל ורציני ככל שיהיה.

 

 

לחם ושושנים 7 – הזמנה

לחם ושושנים 7  – תערוכת מכירה של יצירות אמנות עבור פרויקט 'נשים ועבודה', ביוזמת ארגון העובדים מען וסינדיאנת הגליל לסחר הוגן. התערוכה שתתקיים ב-28-29 בדצמבר 2012, במתחם קסטיאל ברח' אלפסי 36 בתל-אביב, משתלבת בחתירה היומיומית שלנו למען שלום, שוויון וצדק חברתי ליהודים וערבים בישראל.

לאתר התערוכה, לצפיה בעבודות (הניתנות לרכישה כבר כעת) וקריאה על הפרוייקט – לחצו כאן

דיוקן האמן כטקסט חברתי – ראיון עם ניר נאדר ממען, על הרקע החברתי של לחם ושושנים כאן (גליה יהב, הארץ, 21.12.12)

הזמנה לחם ושושנים 2012

חופש, מחאה וזיכרון טיבטי מהודו

התחלתי את יום אתמול בקריאת הרשומה החשובה של אביב טטרסקי על שגרת הכיבוש שממש כאן מתחת לאפנו ולעינינו המסרבות לראות, וסגרתי את היום עם הכתבה הזו על ניסיון של טיבטים להפגין בדלהי למען התערבות בינלאומית בטיבט, במהלך ביקור הנשיא הסיני בבירת הודו. כל כך הרבה סבל ויש עוד כל כך הרבה אנשים ומקומות שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם שחיים חיים ללא חופש.

אתמול בדלהי, הבעיר את עצמו אדם בשם Pawo Jamphel Yeshi la, והוא מאושפז במצב קשה מאד נפטר (מעודכן לבוקר ה-28 במרץ). הפעולה המיואשת והנוראה הזו כבר ננקטה על ידי כמה עשרות נזירים ונזירות בטיבט בשנה האחרונה, ברוב המקרים גרמה למותם ובחלק מהמקרים להעלמותם ותודה לצבא הסיני ולשתיקת שאר העולם.

המשטרה ההודית, כך מתואר על כל פנים בכתבה, כיסחה את המפגינים שביניהם קשישים רבים, היא מאד נוכחת באזורי המחייה הטיבטים בדלהי, הדיווחים ממשיכים להגיע על מעצרים רבים, איסור על יציאה מהשכונה הטיבטית וסגירת אכסניות בהן התאכסנו סטודנטים טיבטים.

"I don't know what to do. I don't know what to do," wailed an old woman who had come all the way from south India to take part in the protests.

כשהייתי בדלהי בקיץ האחרון, ממש בשכונה המוזכרת, חשבתי כמה נורא (וזו באמת לא הצרה הגדולה של הטיבטים) שהם, שנושלו ונמלטו מהמרחבים הענקיים, הריקים והקרים של ארצם, נאלצים לחיות בצפיפות מטורפת במקומות חמים, לחים, ושוב – כל כך צפופים כמו דלהי. נטולי בחירה, טבע ונוף. ועם זאת, כמה טוב שההודים הסכימו ומסכימים עדיין להשאיר את השערים פתוחים בפניהם, בנדיבות וחמלה יוצאי דופן (שמתנגשות אמנם עם הדיווחים מאתמול. גם הודו מפחדת מסין אחרי הכל).

מה יש בטיבטים שגורם לכל הרבה אנשים לאהוב להיות בקרבתם? איזה סוג של יושרה, ענווה ושקט, ואולי אחוות עמים נרדפים – לפחות ברמת הזיכרון ההסטורי, או פשוט, נגיעה בלב מי שיכול להזדהות עם היות חשוף, גולה, ועם חוסר הרצון להכנע לאלימות ולשנאה.

זה כל כך מוזר, אבל יש לי תחושת שייכות עצומה אליהם. לא פעם בהודו מצאתי את עצמי דומעת, מהתרגשות, מאהבה, ודי הרבה פעמים זה קרה בקרבתם, או בסרט שקשור לטיבט ולחיים בה או לבודהיזם הטיבטי או במוזיאון בדרמסלה.

וכל מיני חוויות קטנות. למשל, הבוקר ההוא במנאלי. מקום שאני לא אוהבת בכלל, אבל הייתי חייבת לעבור בה בדרך מלאדק לדרמסלה, ולישון בה לילה אחד. רוח צירופי המקרים הנפלאים המרחפת על פני הודו הביאה אותי לישון באיזור הטיבטי, להרגיש בו מוגנת מפני כל הניג'סים שמתעקשים למכור תופים / רקמות/ מסאז'ים / מטריות במחיר מופקע, ולאגור כוחות לנסיעת לילה נוספת. ובכל זאת, היה לי יום שלם להעביר שם וגם ירד גשם כל הזמן.

אז התחלתי בארוחת בוקר במקום קטנטן שישבו בו נזירים ושיחקו במשחק שנראה כמו שש בש מעורב בדמקה. הדלאי למה השקיף עלינו מפוסטר שהיה כתוב עליו

Peace is not the absence of violence, Peace is the manifestation of human compassion.

וכשיצאתי לשוטט בבית הספר הטיבטי מצאתי את עצמי פתאום באמצע כינוס של איגוד הנשים הטיבטיות, מישהי נאמה והרבה נשים לבושות בשמלות הנהדרות המסורתיות והקשיבו. הן מיד הזמינו אותי בתנועת יד לשבת איתן ווידאו שאשאר כי תכף יהיה אוכל. איש אחד עם אנגלית טובה הסביר לי בדיוק מה קורה (זה היה יום הבחירות לאיגוד), ונזיר אחד שיחק עם ילד קטן, ואחר כך עברו בינינו נשים עם דליים גדולים וחילקו מתוכם תה בחמאה (אחד המזונות היחידים בעולם שאני נמנעת מהם) ואורז מתוק שמכינים לימי חג, עם חמאה וצימוקים. ישבתי איתן על הרצפה ושוחחנו באנגלית מצומצמת אבל היה כל כך נעים ופשוט. רגע שבו מרגישים בבית. בלי שפה, ולזמן קצרצר, אבל בבית.

אחר כך נסעתי לדרמסלה, שזו כבר חוויה לגמרי טיבטית ולא הודית. אבל יש מקומות שבהם בכל זאת ברור שאולי אפשר להכניס את הטיבטים לדרמסלה אבל אי אפשר להוציא ממנה את הודו.

האמנות, הזבל ובני האדם

אם אשה מקסימה אחת לא היתה אומרת לי שאני פשוט חייבת לראות את הסרט הזה – "האמנות בזבל", לא בטוח שהייתי רואה אותו.

אבל היא אמרה, ואני עשיתי. איזה מזל. (קחו אתכם חבר שאפשר להתרגש לידו ולכו גם לראות).

הסרט עוקב אחרי פרויקט של האמן ויק מוניז, יליד ברזיל שחי בניו יורק. סיפור הקריירה שלו כאמן מהגר לא מתואר בסרט, מה שברור זה שבנקודת הזמן שבה הוא מתחיל את הפרוייקט הזה הוא כבר אמן מבוסס עם תקציבים נאים וחופש פעולה.

מוניז נוסע למזבלה הגדולה בעולם – זו של ריו דה ז'נירו, ויוצר סדרת דיוקנאות של האנשים שמתפרנסים מאיסוף חומרים שונים למיחזור מתוך טונות האשפה שמגיעה לשם מדי יום. הם עובדים בתוך הזבל כל היום וחלקם גם בלילה, הם פוגשים את כל שקיות הניילון הגדולות והניירות והאוכל שנזרקים מבתים עשירים ואת המעט שנזרק בשקיות קטנות מבתים עניים, ואת הגופות המושלכות של אנשים שאף אחד לא יקבור אותם ולא יידע על מותם. אנשים עניים באמת, שחיים בתוך מבנים מאולתרים צפופים, שאין מסביבם שום מדרכה או כביש סלול, רק בוץ ואשפה וילדים שעובדים כדי לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם, וילדים שחיים בצפיפות עם הסבתא כדי שהאם תצא לעבוד, אם לא באיסוף אשפה – בזנות.

צילומי הפורטרטים מוגדלים בהקרנה ענקית ובעזרת חומרים שנאספו מהמזבלה, מרכיבים יחד קבוצה של מלקטים בהנחייתו של מוניז את הפורטרטים מחדש. כל עבודה כזו מצולמת והופכת לדימוי מצולם.

.

הסרט הזה עוסק בהרבה שאלות של אחריות חברתית והיכולת לפעול כדי לשנות – הן של אלה בעלי הכוח (במקרה הזה – האמן) והן של החלשים. (וכמובן בכל השאלות הללו בהקשר של אמנות, של התערבות האמן במציאות, ופטרונות כן או לא ומה זו אמנות וכן הלאה).

למלקטים יש למשל איגוד מקצועי שבראשו עומד בחור אינטיליגנטי ומלא קסם. הוא, שבאמת חי בזבל, אבל מקפיד לאסוף ממנו ספרים ולקחת אותם הביתה לקרוא במקום לפרק אותם ולהפוך אותם לעוד נייר שיישקל ויקבע את סך המשכורת שלו, מדבר על היכולת לשנות, על הקושי בכך שהמלקטים עצמם הם שזלזלו הכי הרבה ברעיון להקים איגוד, ואמרו שזה לשווא… גם לך אמרו שאין לך סיכוי? הוא שואל את מוניז, שמהנהן, במפגש הראשון שלהם.

.

מעבר לרעיון של האמן שמגיע כדי לעשות פרוייקט משותף עם אנשים שהוא – בשינוי קל של נסיבות חייו – היה עשוי להיות אחד מהם, ומעבר להצלחה שלו במכירת העבודות והעברת כל הסכום לידי האיגוד שהקים בו מרכז מיחזור, ספרייה ותמיכה בעובדים ועובדות שבחרו לעשות שינוי בחייהם בעקבות ההתנסות שלהם עם מוניז; מה שמרגש זה המפגש האמיתי שמתרחש בין אנשים שחיים חיים כל כך שונים, מפגש מלא חיים, עצב ושמחה ושיתוף.

מה שעוד יותר מרגש זה האופן בו המפגש הזה משנה את החיים של אנשים. לא שינוי מהפכני מהקצה אל הקצה. רוב המלקטים נשארו לעבוד במזבלה. הם לא התעשרו ולא עזבו למקום אחר. אבל כשהם מדברים על הפרוייקט ועל השינוי שהוא יצר בחיים שלהם, העיניים שלהם זורחות.

.

העניין הוא לתת לאדם, ולו לרגע, לצאת מהמקום בו הוא כל הזמן נמצא. אפילו לתת לו את האפשרות להסתכל לרגע מבחוץ על המקום בו הוא נמצא. כך אומר מוניז בתחילת הסרט, כשהוא עצמו כנראה טרם יודע לאן הוא מוביל.

לחם ושושנים -מכירת האמנות של עמותת מען, בשבת הקרובה

זה קורה בשבת הקרובה, החל משעה 10:00 ועד 22:00, תערוכת המכירה 'לחם ושושנים' של עמותת מען לסיוע לעובדים.

את העבודות המשתתפות ניתן לראות כאן

למה בכלל צריך 'לחם ושושנים'- ניתן לראות כאן:

ולמה אני אוהבת כל כך את העבודה שלי בתור אחת ממארגנות התערוכה – כאן

בואו, זה יום מרגש משמח וחשוב חשוב חשוב.

ילדים יפנים שמחים ועצובים

כבר אמרתי שבא לי להיות יפנית. אמנם יש לי איזו תפיסה על העם היפני כעם די מטורף, בכל זאת, הם המציאו את החרקירי, וכנראה שאכזריות בצורות שונות ומשונות לא חסרה שם לאורך ההיסטוריה.

אבל את הקרדיט צריך לתת להם על כמה מהדברים היותר נפלאים שקיימים – גם שיאצו וגם סושי! לחיות בין ציורים יפניים מסורתיים, לחגוג את פריחת הדובדבן, ללבוש קימונו, לאכול ארוחות יפייפיות שבאות בתוך קופסא ולחיות על מחצלות. כן, אני יודעת שזה שטחי ומתעלם מהרבה בעיות, אבל זה היופי בפנטזיה, וכזו היא השאיפה שלי להיוולד יפנית פעם.

והסרטון הזה שנתקלתי בו (בפייסבוק, שוב..), מראה כיתה ד' ביפן שבה הילדים זוכים באופן שגרתי לחלוק את העולם שלהם עם חבריהם לכיתה באופן אינטימי מאד ומעורר השראה, עם מורה רגיש ותומך – מחברות שבהן הם כותבים מכתבים ומקריאים אותם. כמה פשוט, כמה חכם.

יש אולי משהו בחברה של בודהיזם וזן, שמקל על יצירת סביבה כזו של שיתוף, של סנגהה ממש (קהילה מתרגלת), של אמון והשתתפות והרבה שמחה. של יכולת להכיר בכואב והקשה, במקרה הזה – ילד אחד משתף בחוויות מהמוות של סבתא שלו, ופתאום כל כך הרבה ילדים בכיתה משתתפים ומשתפים בחוויות האובדן שלהם.

היכולת לחוות ולא להתעלם, ולחוש גם את ההקלה והצמיחה והשינוי שמגיעים מתוך השיתוף עצמו ומתוך היכולת להיות חלק מהסנגהה הזו, הם הדבר החשוב בעיניי שהילדים האלה זוכים לו.

.

המורה אירנה. אתם חייבים לראות

זה אולי לא מקרי שישבתי לראות את הסרט הזה-המורה אירנה דוקא היום, היום הראשון של הקיץ, שבו התחלתי, כמו בכל קיץ בשנים האחרונות, ללמד חוג צילום לילדים, ונזכרתי בכל מיני דברים שיכולים לקרות כשנפגשים עם ילדים.

זה סרט על אשה עדינה ומדהימה שהייתם רוצים שתהיה המורה של הילדים שלכם, וגם  שלכם.

אני לא אכתוב הרבה על הסרט כי זה מיותר. פשוט תלחצו על הלינק ותראו אותו. זה ייקח שעה ואתם תשמחו מאד שראיתם. ותהיו גם עצובים.

מי היה מאמין שיש מורה שאומרת כל כך הרבה פעמים את המילה אהבה בתוך כיתת בית ספר.