13 בספטמבר, 2013

553004_615639661820248_815808333_n

סבתא שלי, סלמה (משמאל), ואחותה אדית, טשרנוביץ', (אז – רומניה), שנות ה-30.

.

אפילו מרכבות מלכותיות מפוארות מתבלות,

וכך גם הגוף הזה מתבלה.

אך הדהמה של הישרים אינה דועכת,

כאשר מלמדים אותה לאנשים טובים.

(דהמפדה, תרגום: שי שוורץ)

.

מודעות פרסומת

המלצות ושאר ירקות

אז מיכל וסלט המחשבות שלה הזמינו אותי למשחק החביב שהתחיל, מסתבר, אצל חלי גולדנברג (תודה חלי, גם אני אוהבת כאלה!). מדובר בשליחת זרועות ידידותיות לכותבות וכותבים והזמנתם לכתוב פוסט ובו חמש רשומות שלהם שהם אוהבים במיוחד והמלצה על חמישה בלוגים אחרים.

מיכל הגדילה לעשות ולא עצרה בחמישה כדי שלא יהיה משעמם והזמינה אחד עשר, וסיבכה את כולנו, שאיך נמצא עכשיו בלוגים שטרם הומלצו, או לפחות כאלה שלא כולם קוראים כבר ממילא?

קצת התלוננתי אבל מיכל לא התרשמה ושלחה אותי לעבוד.

אז הנה, חמש רשומותיי האהובות הן אלה:

ע', עיר – לפני שלוש שנים בדיוק כתבתי בבלוג פרוייקט שנקרא מ-ת' עד א'. כל יום כתבתי רשומה אחת שהתחילה באות אחת, לפי הסדר ההפוך של הא' ב', התחלתי בתהום וסיימתי באהבה. זו הייתה דרך מצוינת להתקרקע בימים שבהם התפכחתי מאהבה שקרסה לתוך עצמה. באופן מוזר זו הייתה אחת התקופות העוצמתיות בחיי, מלאת שמחה, כאב ופתיחות, וברור לי ששם נטמנו כל זרעי אינספור ההפתעות והשינויים שהגיעו אחר כך, וממשיכים לקרות גם עכשיו.

החדר  – רשומה שהיא רישום, של אחד החדרים בבית האהוב שבו אני גרה.

ספירת מלאי, דירה ריקה – מבט אחרון לאחור כשעזבתי את הבית שגרתי בו יותר מחמש שנים, אחרי כל האריזות והמיונים והזיכרונות, שגם הם התקיימו בבלוג.

ויפאסנה זה שלא מדברים? – שאלה שאני עדיין נשאלת, והיה לי חשוב מאד להסביר למי שלא התנסה שויפאסנה היא תרגול שמשנה את החיים, שמאפשר בהירות וחופש, והשתיקה היא רק כלי ולא אידאולוגיה.

עוד שיר חלום – חלומות מספקים לי לעתים קרובות בהירות כל כך חדה, הם פשוט אומרים לי מה באמת קורה ומאפשרים הקלה גדולה וקפיצה לשלב אחר בתודעה. לפעמים יוצא מזה שיר.

.

והנה כמה מהבלוגים החביבים עלי:

קרן תגר, מאיירת  – drawings and stuff את קרן אני מכירה רק מהרשת ואוהבת את העבודות שלה, את הרצף של העלאת עבודה כל יום או כמעט, ואת התוספת של כמה מילים לכל אחת. גם כתבתי על האיורים שבנדיבותה היא שלחה לי פעם, כאן.

מישל קישקה – את מישל קישקה אני מכירה מאז שהייתי ילדה, הוא היה המורה שלי לקומיקס בחוג במוזיאון ישראל, ומקור השראה ענקי. עכשיו שמחתי מאד לקרוא את הספר החדש שלו, "הדור השני". כדאי לכם לצפות בראיון שלו אצל קובי מידן.

דהרמה מעורבת חברתית -מקור מידע אודות דהארמה מעורבת חברתית או באנגלית Engaged Dharma. האיש המקסים שמאחורי הבלוג והפעילות החשובה והאמיצה של אנשי דהרמה מעורבת הוא אביב טטרסקי, שיש לו גם בלוג אישי נהדר אבל כנראה שאין לו כיום מספיק זמן כדי לכתוב גם שם.

שירת המחט, אייל יונה – מטפל צעיר ברפואה סינית שמוקסם מהרפואה הזו ומשתף במחשבות ותהיות.

גליה פסטרנק חולצה להחלפה – אמנות, אמהות ופנאי. גליה היא ציירת ובבלוג שלה היא כותבת על יצירה ועל החיים. הגדרה קצת כללית אבל ככה יצא לי עכשיו.

117

דהרמסלה, 25 באפריל 2013.

טיבטים ותומכים בדהרמסלה התאספו לתפילה ומחאה דחופים לגינוי האלימות והדיכוי הבלתי אנושיים שמפעילה סין, שהביאו לשתי הצתות עצמיות אתמול בטיבט. על פי דיווח שאושר, שני נזירים מתו לאחר שהציתו עצמם ב 24 באפריל במחאה על הכיבוש הסיני.

"שני נזירים הציתו עצמם בשעה 18:40 זמן מקומי ליד הצד הימני של אולם התפילה המרכזי  של מנזר Taksang Lhamo  במחאה על המדיניות הסינית הדכאנית" מסר Kanyang Tsering ממנזר קירטי.

"שניהם נפטרו במקום המחאה. הרשויות הסיניות במקום הורו לשרוף את גופותיהם למחרת בבוקר.

הנפטרים הם Kunchok Woeser , יליד Zoege  שהותיר שני הורים, Tsering Norbu ו Samdup Dolma, ו Lobsang Dawa', יליד Zaru, הצעיר מבין שבעה אחים.

.

"גם לאחר 117 הצתות עצמיות הקהילה הבינלאומית ממשיכה להרוויח מהסחר עם סין ומהדיקטורה הסינית. כמה קורבנות עוד יצטרכו לשלם כדי לפתוח את לבבות ראשי המדינות וחברות הענק?" שאל Tenzin Tsundue, מהתאחדות הנוער הטיבטי האזורית בדהרמסלה.

"האירועים הטרגיים של הצתות עצמיות בטיבט חושפות את השלטון הדכאני הסיני בטיבט ואת העובדה שטיבטים נאלצים להגיע למעשים קיצוניים וקורעי לב של מחאה על מנת לקרוא לעזרה. זוהי דרישה לפעולה מיידית של ממשלות העולם לסיות המשבר בטיבט". Dorjee Tseten, מנהל ארגון סטודנטים עבור טיבט.

.

ב 2008, לאחר סדרת מחאות נגד סין באזור Ngaba בטיבט, סגרו הרשויות הסיניות בית ספר שנוהל על ידי מנזר Taksang Lhamo. הסיבה העקרית היתה השתתפותם של מספר תלמידים ומורים בכירים מהמנזר במחאה שהתנהלה ב 15 במרץ ב Zoege county headquarters.

.

מאז 2009, 117 טיבטים החיים תחת שלטון סין הציתו עצמם בדרישה לחופש ולחזרתו של הוד קדושתו הדלאי למה מהגלות.

.

(הטקסט הוא תרגום של נייר שחולק בדהרמסלה במהלך המצעד, מהככר הקטנה שבמרכז אל המקדש של הדלאי למה).

.

תמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונה

זה היה צריך להגיע מתישהו: מתכון ראשון בבלוג

פעם, מזמן, כתבתי בעמוד ה"אודות" שיום אחד יהיו גם מתכונים בבלוג הזה.

לפעמים, אני מתחילה לחשוב שתוכנית X תצא לפועל "רק כש – ". כאן מגיעים כל מיני תנאים, שהם למעשה התחמקויות, פחדים או סתם תירוצים ל"למה לא".

במקרה הזה, למשל, היו "אחרי ש -" אלמד תזונה סינית או מקרוביוטית, או אחרי שאשלים את המעבר לטבעונות, שאני יודעת שהוא הדבר הנכון והראוי לעשות, אבל בתנאי חיי הנוכחיים הוא לא לגמרי אפשרי.

אבל למזלי, לפעמים כל התנאים והרק כש- הולכים לשחק עם חברים שלהם. ואז יש מקום לתנאים חדשים לעלות וליצור משהו חדש.

אז הערב תקף אותי חשק עז לפתיתים. כן כן, פיסות הפחמימה הפשוטה הזו, עם טעם הילדות הבלתי נשכח, שראויה לאחד המקומות הגבוהים ביותר ברשימת המאכלים המנחמים.

בדרכי בקו 5 אני מתחבטת אם לתת דרור לעניין הפתיתים, מה שאומר להכנס לסופר, שזה כבר דבר שאני לא אוהבת לעשות, וזה מוזר, כי כשהייתי ילדה מאד אהבתי ללכת לסופר עם אחי ואבא שלי. אבל אז לא הייתי ערה לעניינים כמו קפיטליזם חזירי, זכויות עובדים, יוקר המחיה וכיוצא באלה.

אבל רגליי נשאו אותי אל הסופר, וקניתי פתיתים ובצלים, כי ידוע שאף פתית אינו שלם בלי בצל.

אז ככה:

פתיתים בסויה ופטריות שחורות

מטגנים 2-3 בצלים חתוכים לפיסות קטנות, עם כורכום, פלפל שחור, קצת מלח ופפריקה חריפה (אבל תתפרעו פה איך שבא לכם).

בזמן שהבצל מיטגן היטב, משרים כמה פטריות שחורות במים רותחים. הפטריות האלה (בעולם אידיאלי אפסיק לקנות תוצרת סין, אבל נחכה גם עם זה), אם מסתכלים עליהן מקרוב, נראות כמו שריד של דינוזאור.

תמונה 1136

כשהן מתרככות חותכים אותן לפיסות קטנות ומוסיפים לסיר יחד עם חבילת פתיתים.

מטגנים עוד קצת תוך ערבוב, שופכים על הכל מים רותחים בגובה הפתיתים, ורוטב סויה, אל תשאלו כמה בדיוק, אני לא יודעת. (מנחשת שמשהו כמו 3-2 כפות) ומבשלים בערך 5 דקות, שאחריהן מכסים את הסיר ומשאירים לנוח.

מפזרים כוסברה, ולדעתי כדאי מאד גם בצל ירוק.

תמונה 1141

לחם ושושנים 7 – הזמנה

לחם ושושנים 7  – תערוכת מכירה של יצירות אמנות עבור פרויקט 'נשים ועבודה', ביוזמת ארגון העובדים מען וסינדיאנת הגליל לסחר הוגן. התערוכה שתתקיים ב-28-29 בדצמבר 2012, במתחם קסטיאל ברח' אלפסי 36 בתל-אביב, משתלבת בחתירה היומיומית שלנו למען שלום, שוויון וצדק חברתי ליהודים וערבים בישראל.

לאתר התערוכה, לצפיה בעבודות (הניתנות לרכישה כבר כעת) וקריאה על הפרוייקט – לחצו כאן

דיוקן האמן כטקסט חברתי – ראיון עם ניר נאדר ממען, על הרקע החברתי של לחם ושושנים כאן (גליה יהב, הארץ, 21.12.12)

הזמנה לחם ושושנים 2012

מה שנמשך בבית

"כולם עזבו את הבית למעשה, אבל כולם נשארו בו לאמיתו של דבר. ולא זכרם הוא שנשאר, אלא הם עצמם. ובעצם הם לא נשארו, אלא הם נמשכים בו. הפעולות והמעשים עוזבים את הבית ברכבת או במטוס או על סוס, ברגל או בְּשֵׂרוּךְ רַגלַיִם. מה שנמשך בבית הוא האיבר, המניע, בשם הפועל ובמעגל. הצעדים הלכו להם, הנשיקות, הסליחות, הפשעים. מה שנמשך בבית הוא הָרֶגֶל, השפתים, העיניים, הלב. הסרובים וההסכמות, הטוב והרע, התפזרו להם. מה שנמשך בבית, הוא עושה הפעולה."*

.

דרור אלוני, חבר לדרך, חבר לסנגהה, נפטר והוא בן 33 אחרי שנים ארוכות של התמודדות מלאת אומץ ואהבה עם סרטן מסוג נוירובלסטומה, סרטן שאף אחד בעולם מלבד דרור לא יכל לו למשך כל כך הרבה זמן. זמן שבו דרור למד כל הזמן ואהב ונישא ולימד ונסע וחזר וכתב בלוג וגם ספר מרתק, וחי. מאד.

הקשר שלי עם דרור לא היה רצוף או קרוב, אבל הרגשתי תמיד שגם הוא, כמוני, שמח בפגישותינו. זה היה קשר שקיים את מה שיש בשבילי במילה סנגהה: שותפות אמיתית וכנה לדרך, וכוונה בסיסית להיות בטוב ובתמיכה לאחר.

עצוב לי שלא נפרדתי ממנו בחייו. שרציתי לנסוע לבקר ונתתי לשגרת החיים לעמוד ביני לבין הרצון והתכנון, ולחשוב – אז לא השבוע. לחשוב שיש זמן.

בלוויה של דרור בין העצים של בית העלמין של מושב בית חירות, נשמעו כל הזמן ציוצי ציפורים מהעצים שמעלינו. והדברים שנאמרו על דרור היו אמיתות בהירות, ללא הפרזה, ללא מאבק. ונשמע בצלילות קולה של האהבה וההשראה ושמחת החיים של דרור, עם הצער והעצב.

כאן אפשר לראות את דרור מדבר על הספר שלו שיצא לפני שנה.

אני יודעת שבשבילי ובשביל עוד רבים מהסנגהה דרור נשאר בבית, הבית המשותף שלנו.

.

ובעניין דומה אך שונה, ובשביל עוד חברה מאותו הבית: שמחה יעל פזואלו שהיא אשה מקסימה, רחבת לב, קורנת, אוהבת, אמא לבת 4, וגם חברה לסנגהה, מתמודדת מזה זמן רב עם סרטן,  והיא ממשיכה לחפש את הדרכים להחלים, ומבקשת מאיתנו תמיכה.

"ללא אהבת החיים הבסיסית שפועמת בי, ללא האהבה שמקיפה אותי מכל עבר, ללא המטפלים והמטפלות המוכשרים/ות והנדיבים/ות שמסייעים/ות לי, וללא המדיטציה, איני יודעת איך הגוף הזה היה שורד את הניתוחים והטיפולים הקשים הללו… עם זאת, הגעתי לנקודה שבה משפחתי ואני זקוקים לסיוע כלכלי נרחב על-מנת שאוכל להמשיך בניסיונותיי להירפא מהסרטן, להמשיך לחיות באהבה עם בן זוגי ובתנו בת הארבע, ולהקדיש את חיי לסייע לאחרים/ות להפחית את הסבל הכרוך בהתמודדות עם החיים ועם המחלות והאתגרים שאלה מזמנים לנו".

אפשר לקרוא את פנייתה של שמחה יעל ולתרום כאן.

מי יתן וכל היצורים יחוו בריאות ובטחון, מי יתן וכל היצורים ידעו אהבת אמת וחופש.

.

* ססאר ואייחו, מתוך "תשע המפלצות", מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה.

הביתה

אני חוזרת הביתה.

החפצים שלי מאחורי וילון, בתוך מגירה, בתוך ארון.

כשאני פותחת את הדלת הזו מדי ערב, אני נכנסת למקום חדש: לא הייתי בו עדיין.

מוכר ואהוב כמו שרק בית שנולדים בו יכול להיות,

לֵידה שאני יכולה לזכור,

כשאני קשובה לה מספיק, היא מתרחשת כאן מדי יום, לפעמים הרבה יותר מפעם אחת.

.

באמצע הלילה התעוררתי, מבוהלת:

איך זה שאני פה, ככה,

איך יכול להיות שכך בחרתי?

מזכירה לעצמי: מה שקיים עכשיו זה הגוף, הסדין, המזרן, השטיח, החדר, החלון הפתוח, הנשימה.

כל ה"איך קרה" "כמה זמן" ו"מה יהיה" הם רק מחשבות.

.

הבית הוא מסגרת, הוא קו, הוא משענת, הוא מחסה, הוא מקלט, הוא מראַה, הוא העולם, הוא הלא – עולם.

.

משהו בי יודע שאחר כך, מי יודע מתי, יהיה בית אחר. שהזמן הזה נותן לי לשאול מה ששאלתי תמיד: מה זה בית?

ומשהו בי נבהל ורוצה רק לטמון ראשו בין כנפיו של הבית הזה.

.

החיים לידך רועדים, מרעידים, חשופים יותר. גם לנעים וגם ללא-נעים, תמיד יש שני צדדים. לידך נחשפים מיד, ובבהירות מכאיבה, הרגעים בהם אני שומטת את ההקשבה, הנשימה, הדיבור הנכון.

לפנות בוקר אני מתעוררת, כובד אוחז בחזה, מנסה להכות בי: לא לך כל הטוב הזה. זמנך קצוב.

כשהשעון מצלצל אני מבקשת עוד 10 דקות, לא של שינה. של חמלה: להיות רכה בבוקר הזה.

.

כמו כתמים על הרצפה במטבח והשערות שנושרות ממני אחרי המקלחת, ככה הערוּת הזו באמצע הלילה. התרחשות תת קרקעית, זו שרק האוזן הפנימית חשה בתנודותיה, ואולי היא תוציא ראש, או קָצֵה אחר, ואולי תשקוט ותיעלם. ואין ממילא לגעת בה ולא להאיץ בה.

*

*

ובלילה הגיע חלום ברור ובו זרקת קרמבו מתוק מדי לפח, ידעת בדיוק איפה את נמצאת ולאן את צריכה להגיע, ולאיזו בריכה רדודה מדי לא תקפצי שוב.

.

.