אני זוכרת

אני זוכרת את פרת החרסינה שהייתה על המדף במטבח. אמא אמרה שזה קיטש ואני לא הבנתי מה זה.

אני זוכרת שהיה מעדן חלב בשם מוגלי או יוגלי, בגביע פלסטיק כתום.

אני זוכרת את מרק הבצל שאני וחנן בישלנו ערב שלם ולא הצלחנו למצוא מה חסר בו.

אני זוכרת את הדגים שמתו וקברנו אותם בגינה שמתחת לבית.

אני זוכרת את שתי גורות החתולים שלא הצלחנו להציל וגם אותן קברנו שם. היו עוד חיות כאלה אבל אני לא זוכרת מה הן היו.

אני זוכרת שלימור ואני היינו מתגנבות לשחק בחדר של האחיות הגדולות שלה למרות שהיה אסור לנו.

אני זוכרת שסבתא הייתה מפרקת לי את העוף גם כשהייתי כבר גדולה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מקרוב ציורים של ואן-גוך.

אני זוכרת את הכרוביות הירוקות עם הצורה המחודדת בחנות ירקות באמסטרדם.

אני זוכרת את הקשת השלמה מעל הכביש לעפולה כשנסעתי לויפאסנה לפני שעזבתי את א'.

אני זוכרת את האופניים הכתומים שהשארתי קשורים לגשר באמסטרדם. היה להם פנצ'ר.

אני זוכרת את תמונות הרובה והקסדה ההפוכה עם שמות מתחלפים כל ערב בחדשות, בשנת 1982.

אני זוכרת את הפינה עם פופטיץ שנקראה 'סערה בכוס תה'.

אני זוכרת שסבתא התקשרה כשהייתי לבד בבית, ובקול רועד שלא הכרתי סיפרה שהדוד נסים הלך לשוק וכשחיכה בתחנת האוטובוס הגיע מחבל ורצח אותו.

אני זוכרת את השריקה של הרוח על הגג בלילות חורף בגילה.

אני זוכרת את אנון יושב במשך שעות בבית בלדאק ומצייר דולפינים, כרישים, דגים, תנינים, תמנונים, סרטנים. אבא שלו, ויווק, אומר: he must have been a whale in a previous life, we live in the desert

אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס מ stok ל-Leh, אני יושבת ליד החלון ובוכה מרוב אהבה.

אני זוכרת את המוכרות במשביר שהיו מעבירות מישוש מהיר על החזה בלי לבקש רשות ואז מכריזות את מספר החזיה.

אני זוכרת את ה"מעבר" ואת ה"הר"

אני זוכרת שיובל נתן לי סטירה בחדר הקטן אצל סבתא כי עצבנתי אותו.

אני זוכרת שנתתי סטירה לענבל ואחר כך פחדתי נורא שאמא שלה תבוא ותחזיר לי או תספר לאמא.

אני זוכרת שאבא היה מכין חביתה עם פלפל ירוק.

אני זוכרת את "כל יום בשלוש, אני חופפת הראש, מדליקה את האש ומקשיבה ל"מה יש".

אני זוכרת שסבתא הייתה מגישה גלידה שוקו וניל, את החבילה הייתה מניחה על מגש מאורך בצבע חום.

אני זוכרת את ההתרגשות בבטן בפעם הראשונה שהייתי בתוך מטוס ממריא.

אני זוכרת את התנועה הראשונה בקאטה של הטאי-צ'י.

אני זוכרת שרני חיבקה אותי בפעם הראשונה שדיברנו והופתעתי שמישהו יכול לחבק ככה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אני זוכרת את המגע של הגלגלת והכפתור במצלמת ה  6*6.

אני זוכרת את הריח של הכימיקלים במעבדת צילום שחור לבן.

אני זוכרת את ההודי שביקשתי ממנו לעזור לי למשוך את התרמיל שלי מבין מושבי האוטובוס כשהגענו לדרהמסלה ב-4 בבוקר, והוא הסתכל עלי לרגע ואז הפנה את מבטו הלאה ממני.

אני זוכרת את הפרק ב'רגע עם דודלי' שבו פיסטוק נהיה קטן ונתקע בתוך דגם של חדר שאי אפשר לצאת ממנו.

אני זוכרת את החיבוק הראשון שלי עם א', בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הושיט שתי ידיים לצדדים, כהזמנה. זה היה החיבוק הכי חם שקיבלתי ממנו אי פעם.

מודעות פרסומת

הוראות בריחה Running Orders

Running Orders, by Lena Khalaf Tuffaha

טקסט מאת לנה חלאף תופאחה, אשה שאינני מכירה, פורסם בפייסבוק, תורגם על ידי.
המקור באנגלית כאן

 

הם התקשרו עכשיו.
לפני שיטילו את הפצצות,
הטלפון מצלצל
ומישהו שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"מדבר דויד".
ומתוך ערפול סימפוניות הבומים והזכוכיות המתנפצות
שעדיין מתרסקות בתוך ראשי
אני חושבת: "אני מכירה איזה דויד בעזה?"
הם מתקשרים עכשיו לומר
תברחו.
יש לכם 58 שניות מסיום ההודעה
ביתכם הוא הבא בתור.
הם רואים בזה מין אדיבות של שעת מלחמה.

לא משנה שאין לאן לברוח
לא חשוב שהגבולות סגורים
ושהמסמכים שלכם חסרי ערך
ורק דנים אתכם למאסר עולם
בכלא הזה לחוף הים
והסימטאות צרות
וחיי אנוש דחוסים כאן זה כנגד זה
יותר מבכל מקום אחר על פני האדמה.
פשוט רוצו.

אנחנו לא מנסים להרוג אתכם.
לא משנה שאינכם יכולים להתקשר בחזרה ולומר לנו
שהאנשים שאנחנו לכאורה מבקשים
לא נמצאים בביתכם
שאין כאן איש
חוץ מכם ומילדיכם
שהריעו לארגנטינה
כשחלקו את ככר הלחם האחרונה לשבוע הזה
וספרו כמה נרות נותרו למקרה שהחשמל ינותק.

לא משנה שיש לכם ילדים.
אתם חייים במקום הלא נכון
ועכשיו ההזדמנות שלכם לברוח
לשום מקום.
לא משנה
ש – 58 שניות לא יספיקו
למצוא את אלבום החתונה
או את השמיכה שבנכם אוהב
או את טופס ההרשמה הכמעט מלא של בתכם לקולג'
או את הנעליים שלכם
או לאסוף את כל בני הבית.

לא משנה מה היו התכניות שלכם.
לא משנה מי אתם.
הוכיחו שאתם בני אנוש.
הוכיחו שאתם עומדים על שתי רגליים.
רוצו.

 

ספירת מלאי (10) נדודים / מיטה

.

תיק גדול. תיק כלי רחצה, בגדים לבנים לשיעור שיאצו. גרביים, לא לשכוח גרביים לבנים. בגדים רגילים, שמלה אם יתחשק לי, יומן, ספר שעוד לא התחלתי לקרוא, מחשב נייד, טלפון נייד, איפה המטען שלו? לא נורא- נטעין אצל החברים -, עט, פנקס קבלות, ויטמין בי12, בקבוק מים, שוקולד.

חשבתי שמרגע שאצא מהדירה אנדוד כל הזמן וכל יום או יומיים אהיה במקום אחר, ירושלים, תל אביב, שעות בבתי קפה עם הלפטופ. בסופו של דבר הסתבר שהמציאות כמו תמיד חזקה יותר ממה שקורה בראש. אין לי זמן לרבוץ בבתי קפה כי השגרה שלי נשארה אותו דבר רק שנוספו לה גם סידורים לנסיעה (אני לא מתלוננת. אפילו הזריקות של החיסונים שקצת כאבו היו נעימות באופן כלשהו). בתוך כל העייפות מהאריזה והמעבר והשינויים למי יש כוח להתחיל לנדוד יותר ממה שצריך? מסתבר שלחזור בסוף יום עבודה אל אותו בית שיצאת ממנו זה די יקר ערך, במיוחד אם יש בבית הזה אנשים ששמחים לראות אותי.

.אבל עכשיו אני קצת נודדת. יומיים בבית של חברים שנסעו לצפון ואחריהם עוד כמה ימים בבית של חברים שנסעו למערב. וחג ואחר כך עוד אתגר בצורת ניהול מטבח בקורס של תובנה. הזמן עובר מהר. אני מופתעת מהקלות שבה אני מרגישה בנוח בבתים של אחרים. נכון שאלה לא בתים זרים לי ובכל זאת. נעים לי.

הבנתי את הכוח המשחרר שיש בלנדוד ככה, כשזה מתוך בחירה. זה בעצם לזוז ולשנות נקודת מבט בתוך החיים. יש מסגרת קבועה (עדיין) ומוכרת: אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מטפלת, מלמדת, כותבת. אבל פתאום בתוך המסגרת הזו משהו השתנה. אני יוצאת מבית אחר, ברחוב אחר בשכונה אחרת. הדרך שבה אני הולכת לאוטובוס היא אחרת ואני מטיילת עם כלבה שלא שייכת לי, ובכל זאת אני הבעלים שלה לכמה ימים או לרגע.

**

(הפוסט הזה נכתב בדיוק לפני שלוש שנים, ולא פורסם ועכשיו מצאתי אותו וחשבתי לחגוג אתו את סגירת המעגל שנפתח אז. היום כשאני יושבת ומקלידה בבית, בית שאחרי הנדודים שנמשכו כמעט שלוש שנים במקום שלושה חודשים…).

 

 

זיכרון: כיתה ג'

המורה למוסיקה מוציא אתכם החוצה לחצר, זו שצריך לרדת אליה בהמון מדרגות מהחצר הגדולה. יש בה שורת ברזיות שמאז שראית בטלוויזיה תשדיר ובו ילד ששותה נדחף בגבו, והברז פוצע אותו, את לא יכולה לשתות מהן.

מה עושים בחוץ? להקשיב. לשים לב לכל הרעשים שנשמעים בזמן הזה בחצר הזו. את מתרגשת, את מבינה שקורה פה דבר גדול, הרבה יותר מסך הרעשים המקריים שפוגשים את האוויר בדקות האלה. וגם לכתוב במחברת את כל מה ששמעת: אוטובוס, מכונית, שיחה מקרית ברחוב, מורה צועקת מאיזו כיתה, כדור נחבט במגרש. ציפור.

מהו הדבר הזה, הגדול מהרגע עצמו?

שקט. שקט שניתן לו אישור, שקט שאינו שתיקה ולא אלם. שקט מלא גוונים עדינים ולא לבן אטום.

שקט שהוא הוא הרשות והחופש, הוא עצמו המשימה והעמידה בה.

.

יורד עכשיו גשם. גשם כזה בדיוק.

.

אחרי שנים פגשת את המורה למוסיקה. הוא ניגן בפסנתר בלובי של מלון. לא העזת להזכיר לו.

כנפי רוח

שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה,  בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה בעולם

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

פרידה

שמחה יעל נפטרה אתמול.

צפוף לי בלב מכדי לומר עכשיו משהו ממשי, מתוך הערבוב של אהבה, צער ושמחה, אפילו גאווה קטנה יש בי שהיכרתי את האישה המופלאה באמת, האמיצה, פקוחת העיניים והלב, שהיתה חברה שלי במובן עמוק שהוא מעבר לפרטים, שגילמה בנוכחותה במלואה את האפשרות להיות בשמחה שמעבר לתנאים, באהבה שאין בה פחד, בפיכחון מלא חמלה.

כדי להבין מה כל זה אומר פשוט תקשיבו לה בסרטון כאן למעלה, היא בהירה וברורה ומאירה כמו שרק היא יכלה להיות.

Me & my friend were walking
In the cold light of mourning.
Tears may blind the eyes but the soul is not deceived
In this world even winter ain't what it seems. 

Here come the blue skies Here comes springtime

When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies
Shall rise

LoveLoveLove is stronger than death.
LoveLoveLove is stronger than death.

But, awoken by grief, our spirits speak…
How could you believe that the life within the seed
That grew arms that reached
And a heart that beat.
And lips that smiled
And eyes that cried.
?Could ever die

Here come the blue skies Here comes springtime.
When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies Shall rise.

LoveLoveLove is stronger than death.

Shall rise. Shall rise.

Shall rise. Shall rise.

מדיטציה על פרידה

הייתי כבר ארבעה ימים בעין דור, אבל רק אחרי שנודע לי שסבתא שלי נפטרה ושאחזור הביתה רק במוצאי יום כיפור, התחלתי לראות את השמיים שהיו פרושים מעלינו. יצאתי אל הדשא עם ארוחת הערב ולא יכולתי להתחיל לאכול לפני שהתבוננתי ארוכות בירח שהתקרב למלאותו, בתכלת שטרם חשיכה. המבט שלי נע הלוך ושוב מהצלחת אל הירח, פתאום נקשרו שני העיגולים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, והתחברו בחוט מבטי, בחוט הכרתי. האחד קרוב ומוחשי ומלא במזון, השני רחוק  וריק, ובלתי ניתן לאחיזה, נודע רק דרך מגע חוש הראיה, ובכל זאת מעורר איזה הדהוד של געגוע ושל שמחת היות בעולם.

אם אי אפשר להיות לעזר במקום אחר, אז כנראה שריטריט הוא המקום הכי טוב להיות בו כשמקבלים הודעה על מוות.

הייתי מעדיפה להיות ליד סבתא שלי כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, אבל זה לא קרה. כנראה שבדיוק קמתי או צחצחתי שיניים כשהיא עזבה, בשעה שש בבוקר של יום שישי, ערב יום כיפור. מותה נודע לי אחרי הצהריים, בסוף שיחת הטלפון עם המשפחה מיהרתי לשיחת דהרמה שבדיוק התחילה. אני לא זוכרת על מה דובר בה, אבל יודעת ששמחתי שנכנסתי לאולם להקשיב לה.

הסבתא השנייה שלי נפטרה גם היא באותה שעה ואותו יום בשבוע, כמעט עשר שנים קודם.

שתיהן עזבו את גופן זמן קצר יחסית לאחר שהועברו מאשפוז בבית חולים למוסד רפואי שאינו בית חולים אבל הוא בטח לא בית. אני חושבת ששתיהן ידעו שמשם לא יוכלו עוד לחזור אל הבית, אל איזושהי שליטה על חייהן. הן הבינו והניחו לחיים לעשות את שלהם כשלפעמים זה אומר להיפרד ולמות.

.

והתרגול הבודהיסטי הוא להניח. להניח לדברים להיות כפי שהם. לראות רגש כרגש, גוף כגוף, מחשבה כמחשבה, פעולה כפעולה.

עוד יש בי פחד וזה רק סימן שאני עדיין בדרך. כמו כולם.

אנשים שלא ישבו אף פעם למדיטציה אומרים דברים כמו "בודהיזם מתעסק בסבל, זה ממש פסימי, למה להגיד שהחיים הם סבל?!" אנשים שמכלילים הכללות מיותרות אומרים דברים כמו המשפט האחרון שכתבתי. ובכך הופכים אחרים ל"אחרים", מקובעים תחת תווית זו או אחרת כדי להדגיש איזו נקודה.

ראיתי כמה פרקים של "מחוברים פלוס". סדרה שמתעדת ואולי גם יוצרת – על מנת לתעד – לא מעט סבל. איש אחד אומר שם לאשתו המבואסת, שהיא לא יכולה להיות במצב רוח הזה, כי כשהוא הכיר אותה הוא התאהב בהיותה אופטימית וזורחת; "אם תשתני, מה יהיה עליי?!" אני חושבת על אחד שרק רצה שאשתנה כדי שלא אהיה מה שהייתי בכל רגע בו מי שהייתי לא תאם את הצורך או הפנטזיה שלו, זה ממש לא שונה ממי שמבקש מבת הזוג שלו לא להשתנות כי שינוי, כלומר החיים, מאיימים עליו. אני חושבת על אחר ששמח בהיותי מי שאני ובחופש שהיה לשנינו זו בנוכחותו של זה. ועל הקושי שלי לקבל את זה שחלק מהחופש הזה הוא לחיות חיים נפרדים, רחוקים, לקבל את זה שזו היתה דרכם של החיים לקרות בנקודת זמן מסוימת.

.

התכונה הכי מדהימה של סבתא שלי הייתה היכולת שלה להסתגל לשינויים. אני מסתכלת קדימה אל מעבר דירה או שינוי בעבודה וזה נראה לי הרה גורל. במחשבה שטחית ביותר אני יכולה לספור חמש פעמים לאורך חייה שסבתא שלי נתלשה מחיים מסוג אחד למציאות אחרת, חלקן באלימות, חלקן מבחירה, ובכל מקרה היו אלה שינויים קיצוניים שהיא יכלה להם וידעה להפיק מהם את הטוב. הבודהה היה אומר שהיא רדתה את הדבש.

המוות מלמד אותנו, שוב, שטעינו. טעינו לחשוב שהיא תהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, וברגע הבא. וחשבנו שאנחנו נהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, ובכל אלה שיבואו אחריו. כל כך היינו בטוחים בזה שאפילו לא הקדשנו לזה מחשבה.

ולכן התרגול הכי חשוב של הבודהיזם הוא זה הקשור במוות. לזכור שיש מוות ושהדבר היחיד שאיננו יודעים עליו זה מתי הוא יגיע אלינו או אל כל אחד מאהובינו. לזכור גם כשאנחנו יודעים שהוא מתקרב כי המצב הרפואי והגיל לא משאירים אפשרות אחרת, להיות נוכחים במקום שבו אנו נמצאים ועם כמה שיותר אהבה – ככל יכולתנו.

13 בספטמבר, 2013

553004_615639661820248_815808333_n

סבתא שלי, סלמה (משמאל), ואחותה אדית, טשרנוביץ', (אז – רומניה), שנות ה-30.

.

אפילו מרכבות מלכותיות מפוארות מתבלות,

וכך גם הגוף הזה מתבלה.

אך הדהמה של הישרים אינה דועכת,

כאשר מלמדים אותה לאנשים טובים.

(דהמפדה, תרגום: שי שוורץ)

.

המלצות ושאר ירקות

אז מיכל וסלט המחשבות שלה הזמינו אותי למשחק החביב שהתחיל, מסתבר, אצל חלי גולדנברג (תודה חלי, גם אני אוהבת כאלה!). מדובר בשליחת זרועות ידידותיות לכותבות וכותבים והזמנתם לכתוב פוסט ובו חמש רשומות שלהם שהם אוהבים במיוחד והמלצה על חמישה בלוגים אחרים.

מיכל הגדילה לעשות ולא עצרה בחמישה כדי שלא יהיה משעמם והזמינה אחד עשר, וסיבכה את כולנו, שאיך נמצא עכשיו בלוגים שטרם הומלצו, או לפחות כאלה שלא כולם קוראים כבר ממילא?

קצת התלוננתי אבל מיכל לא התרשמה ושלחה אותי לעבוד.

אז הנה, חמש רשומותיי האהובות הן אלה:

ע', עיר – לפני שלוש שנים בדיוק כתבתי בבלוג פרוייקט שנקרא מ-ת' עד א'. כל יום כתבתי רשומה אחת שהתחילה באות אחת, לפי הסדר ההפוך של הא' ב', התחלתי בתהום וסיימתי באהבה. זו הייתה דרך מצוינת להתקרקע בימים שבהם התפכחתי מאהבה שקרסה לתוך עצמה. באופן מוזר זו הייתה אחת התקופות העוצמתיות בחיי, מלאת שמחה, כאב ופתיחות, וברור לי ששם נטמנו כל זרעי אינספור ההפתעות והשינויים שהגיעו אחר כך, וממשיכים לקרות גם עכשיו.

החדר  – רשומה שהיא רישום, של אחד החדרים בבית האהוב שבו אני גרה.

ספירת מלאי, דירה ריקה – מבט אחרון לאחור כשעזבתי את הבית שגרתי בו יותר מחמש שנים, אחרי כל האריזות והמיונים והזיכרונות, שגם הם התקיימו בבלוג.

ויפאסנה זה שלא מדברים? – שאלה שאני עדיין נשאלת, והיה לי חשוב מאד להסביר למי שלא התנסה שויפאסנה היא תרגול שמשנה את החיים, שמאפשר בהירות וחופש, והשתיקה היא רק כלי ולא אידאולוגיה.

עוד שיר חלום – חלומות מספקים לי לעתים קרובות בהירות כל כך חדה, הם פשוט אומרים לי מה באמת קורה ומאפשרים הקלה גדולה וקפיצה לשלב אחר בתודעה. לפעמים יוצא מזה שיר.

.

והנה כמה מהבלוגים החביבים עלי:

קרן תגר, מאיירת  – drawings and stuff את קרן אני מכירה רק מהרשת ואוהבת את העבודות שלה, את הרצף של העלאת עבודה כל יום או כמעט, ואת התוספת של כמה מילים לכל אחת. גם כתבתי על האיורים שבנדיבותה היא שלחה לי פעם, כאן.

מישל קישקה – את מישל קישקה אני מכירה מאז שהייתי ילדה, הוא היה המורה שלי לקומיקס בחוג במוזיאון ישראל, ומקור השראה ענקי. עכשיו שמחתי מאד לקרוא את הספר החדש שלו, "הדור השני". כדאי לכם לצפות בראיון שלו אצל קובי מידן.

דהרמה מעורבת חברתית -מקור מידע אודות דהארמה מעורבת חברתית או באנגלית Engaged Dharma. האיש המקסים שמאחורי הבלוג והפעילות החשובה והאמיצה של אנשי דהרמה מעורבת הוא אביב טטרסקי, שיש לו גם בלוג אישי נהדר אבל כנראה שאין לו כיום מספיק זמן כדי לכתוב גם שם.

שירת המחט, אייל יונה – מטפל צעיר ברפואה סינית שמוקסם מהרפואה הזו ומשתף במחשבות ותהיות.

גליה פסטרנק חולצה להחלפה – אמנות, אמהות ופנאי. גליה היא ציירת ובבלוג שלה היא כותבת על יצירה ועל החיים. הגדרה קצת כללית אבל ככה יצא לי עכשיו.

117

דהרמסלה, 25 באפריל 2013.

טיבטים ותומכים בדהרמסלה התאספו לתפילה ומחאה דחופים לגינוי האלימות והדיכוי הבלתי אנושיים שמפעילה סין, שהביאו לשתי הצתות עצמיות אתמול בטיבט. על פי דיווח שאושר, שני נזירים מתו לאחר שהציתו עצמם ב 24 באפריל במחאה על הכיבוש הסיני.

"שני נזירים הציתו עצמם בשעה 18:40 זמן מקומי ליד הצד הימני של אולם התפילה המרכזי  של מנזר Taksang Lhamo  במחאה על המדיניות הסינית הדכאנית" מסר Kanyang Tsering ממנזר קירטי.

"שניהם נפטרו במקום המחאה. הרשויות הסיניות במקום הורו לשרוף את גופותיהם למחרת בבוקר.

הנפטרים הם Kunchok Woeser , יליד Zoege  שהותיר שני הורים, Tsering Norbu ו Samdup Dolma, ו Lobsang Dawa', יליד Zaru, הצעיר מבין שבעה אחים.

.

"גם לאחר 117 הצתות עצמיות הקהילה הבינלאומית ממשיכה להרוויח מהסחר עם סין ומהדיקטורה הסינית. כמה קורבנות עוד יצטרכו לשלם כדי לפתוח את לבבות ראשי המדינות וחברות הענק?" שאל Tenzin Tsundue, מהתאחדות הנוער הטיבטי האזורית בדהרמסלה.

"האירועים הטרגיים של הצתות עצמיות בטיבט חושפות את השלטון הדכאני הסיני בטיבט ואת העובדה שטיבטים נאלצים להגיע למעשים קיצוניים וקורעי לב של מחאה על מנת לקרוא לעזרה. זוהי דרישה לפעולה מיידית של ממשלות העולם לסיות המשבר בטיבט". Dorjee Tseten, מנהל ארגון סטודנטים עבור טיבט.

.

ב 2008, לאחר סדרת מחאות נגד סין באזור Ngaba בטיבט, סגרו הרשויות הסיניות בית ספר שנוהל על ידי מנזר Taksang Lhamo. הסיבה העקרית היתה השתתפותם של מספר תלמידים ומורים בכירים מהמנזר במחאה שהתנהלה ב 15 במרץ ב Zoege county headquarters.

.

מאז 2009, 117 טיבטים החיים תחת שלטון סין הציתו עצמם בדרישה לחופש ולחזרתו של הוד קדושתו הדלאי למה מהגלות.

.

(הטקסט הוא תרגום של נייר שחולק בדהרמסלה במהלך המצעד, מהככר הקטנה שבמרכז אל המקדש של הדלאי למה).

.

תמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונה