אתי

אני לא יכולה לומר כלום על התהליך שהתרחש במחנה האמנות בלי לדבר על אתי הילסום.

אבל איך אפשר לדבר עליה בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות, כלליות?

*

(אני פותחת את הספר. עוברת דף ועוד דף. אני רוצה לצטט את כולו. אני מוותרת.)

"היומן שלה הוא התנ"ך של תמי", הסבירה נ' חברתי החדשה לנ' חברתי הותיקה. זה נכון, הוא מונח כמעט תמיד לצד המיטה שלי.
אתי כותבת שהיא ראתה והרגישה את כל מה שאנושי, אני מאמינה לה לגמרי.
כל מה שלימד הבודהה נמצא בתוך מה שהיא כתבה.

בחוגים שבהם אני מסתובבת, אתי מוכרת, אהובה ומצוטטת. בשאר העולם לא יודעים עליה הרבה, גם בהולנד בכל פעם שהתחלתי להסביר מי היא אמרו: "אה, את מדברת על אנה פרנק!".

*

לפני הנסיעה לפריזלנד עליתי לרגל לבית של אתי.

יחד איתי עלו לרגל גם פרפר והחרק שנראה כמו יתוש ענק מהסוג שלא עוקץ, רק שוהה שעות באותו מקום.

נצמדתי לדלת והסתכלתי אל חדר המדרגות. בכניסה נחו במקום המיועד להן 3 מטריות: 2 שחורות ואחת צהובה. על המדרגות נחו כמה מעטפות דואר. זה אומר שמישהו הרים אותן מהרצפה והניח אותן שם עבור השכנ/ה האחר/ת.

תהיתי שוב, מה מכל מה שאני יכולה לגעת בו כרגע – הלבנים, המשקוף, הדלת, סף הדלת – היה שם לפני 76 שנים, כשאתי יצאה מהבית הזה בפעם האחרונה?

התפללתי שיגיע מישהו מדיירי הבית, אבל לא הגיע.


צילמתי. הלכתי. נסעתי צפונה, בתיק שלי נמצא היומן של אתי בשתי שפות: באנגלית ובעברית.

*

כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לקרוא אותו בשפת המקור!

 

 

מודעות פרסומת

הסיפור על הסיפור

("(נסיעה לחוץ לארץ מאפשרת לך לצאת מהסיפור שלך ולהיכנס לסיפור של מישהו אחר)".  – mibo

*

למחנה האמנות בפריזלנד שבצפון הולנד ניתנה הכותרת Fertellendeweis, זו מילה בשפה הפריזית שמשמעותה: לספר סיפור תוך כדי תנועה.

רק אחרי שלא היו עוד פריזים בסביבתי שאלתי את עצמי, האם יש עוד מילים בשפה הזו שמתארות פעולות אחרות תוך כדי תנועה? ואם לא, איך זה שדווקא לספר סיפור קבלה את הצירוף הזה?

*

*

הוזמנו להכנס לתוך הסיפור של הכפר, הסיפורים של אנשים שפגשנו וכאלה שלא.

(הסיפור של הכפר Tytsjerk הוא שבמהלך מלחמת העולם השנייה אירח הכפר הקטנטן 170 פליטים הולנדיים מהעיר Til שהופצצה בצורה מסיבית, ומשפחות שלמות נסו על נפשן במסע ארוך צפונה. תושבי הכפר פתחו לפניהם את בתיהם לתקופה שלא ניתן היה לצפות את אורכה).
נושא מחנה האמנות היה אירוח, כולנו התארחנו בבתי תושבים למשך שבועיים שלמים, קבלנו אוכל ואופניים והרבה עזרה ומעורבות של תושבים בכפר בפרוייקטים השונים שהלכו ונוצרו מיום ליום.

*

מה שתמיד מסקרן אותי: מה הופך מקום לבית – כמה זמן לוקח עד שאני אומרת 'הביתה' כשאני מתכוונת לדירה / מקום שמארח אותי / מקום שאני רק ישנה בו ?

כמה מהר העין והלב מתרגלים לנסיעת האופניים השקטה בבוקר ובלילה, בין השדות, הכבשים והסוסים, בתי החווה השלווים, השקט, הו, השקט!

כמה מוזר להבין שמה שכל כך מערסל וגם מטלטל בשהייה ארוכה בחו"ל זה המפגש עם חיים שפויים, נטולי הנימה והטעם של האלימות והפחד?

*

מחנה האמנות היה עצירה שמאפשרת תנועה. דומה מאד לריטריט: נפגשת לה קבוצת אנשים, מכל מיני מקומות וסיבות שהביאו אותם לשהות יחד לתקופה מוגדרת של תרגול, שהוא במידה רבה אישי ואינטימי אבל הוא גם משותף ויש בו כוח שנובע מתוך תנועת הקבוצה יחד. ואי אפשר לצפות מה נפגוש בדרך ומה יהיו התוצאות.

בריטריט מדיטציה ההזמנה היא מראש לוותר על הרעיון של תוצאה. מחנה האמנות דרש ממני את אותו הדבר בדיוק: להתמסר לאי הידיעה, לעייפות שהגעתי איתה ואותגרה קשות ע"י גל החום הבלתי נסבל והבלתי נגמר, להתמסר לצורך שלי בזמן, במרחב ובשקט. להודות שאני זקוקה לזמן, לתהליך, שאני לא יכולה לדעת מייד, לאפשר לאזור הפנימי ההוא, שנחבא, שנשכח, להתמתח ולהשמיע קול.

לספר לאישה החכמה בווטסאפ שחם נורא ועייף לי ובתוכי יש מדבר שרוצה שקט וזמן לשהות בו, ואיך בכלל עושים אמנות. לדמוע מול המילים הכי חכמות וטובות שמסך הנייד יכול היה להחזיר אליי, ואחרי הבכי הזה, פתאום, הכל נפתח, והיד שלי התחילה לרשום, והעיניים שלי התחילו לראות.

*

הברווז הזה שייך לשכנים, ספרה לי ווילי שהתארחה בימי המחנה בבית ליד. השכנים היו בחופשה והברווז, כך נדמה, חיכה להם בסבלנות ועקשנות, יושב לו בצד המוצל של הכביש, ובלילה יוצא לשוטט במרכזו. ווילי היתה מחזירה אותו לחצר שלו בעזרת שורה של חתיכות לחם או פנקייק.

אה, זה הברווז המכוער! אמר מישהו.

זה ברווז מאד מיוחד! אמרה מישהי אחרת.

*

 

 

 

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 4)

כשהייתי ילדה אהבתי מאד את האוכל של סבתא רג' וגם היום אני מתגעגעת אליה ואל האוכל שלה שהיה די פשוט בדרך כלל (היו גם יוצאים מן הכלל כמובן) אבל מלא, מלא אהבה (מישהו אמר כרובית מטוגנת עם לימון שנסחט מעל?)

סבתא לימדה אותי איך לאסוף בכף את הסוף של המרק בצורה מנומסת. היא היתה מכינה שעועית ירוקה (פסוליה) במיוחד בשבילי ועד גיל די מאוחר כשהייתי באה לאכול אצלה באמצע השבוע היא היתה חותכת בשבילי את העוף.

.

ותורידי את המרפקים מהשולחן.

.
food

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 3)

תמונה

.ספרים

הבית שגדלתי בו היה מלא בהם בכמות ובאופן שלא ראיתי בילדותי בשום בית אחר. לכולם היתה טלויזיה גדולה במרכז הסלון, אצלנו היה מכשיר קטן בצד, והמון מדפי ספרים כיסו את הקירות. בשעורים בכיתה הייתי מניחה ספר על הברכיים, מתחת לשולחן, ומדי פעם מרימה ראש אל המורה דבורה, אבל בסוף היא קלטה אותי ונאסר עלי לקרוא. ילדה משועממת זה בסדר, ילדה שקוראת מעצבנת את המורה.

כשהגעתי לסוף של 'מחניים' בכיתי. ולא הבנתי איך זה שילד מת פשוט בגלל שהוא הצטנן.

.

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 3)

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 1)

לפני חודשיים, בהודו, השתתפתי בסדנת כתיבה.

הדבר הראשון שעשינו היה אחד החביבים עלי: רשימות. בין כל מיני כותרות, שבסופו של דבר נתנו סיכום מעניין ומפתיע וכנראה מאד נוגע בלב החיים של כל אחת ואחד מהמשתתפים, היתה גם: "5 דברים שאהבתי בתור ילדה".

הראשון שכתבתי היה "להתעורר לבוקר מושלג". (ירושלמית, נו)

.
snow

The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

שום דבר גדול יותר

זה קורה לפעמים, עם בן אדם, או מקום, או עם ספר. נפגשים בו, במקרה בדרך כלל, ומיד, ללא שום ידע קודם, יודעים שקרה עכשיו משהו חשוב, יותר מחשוב, משהו שעומד להראות לנו את העולם מנקודת מבט אחרת.

זה קרה לי אתמול, נכנסתי לחנות ספרים בה מתקיימת סדנת כתיבה עם המשוררת טל ניצן ומכיוון שהקדמתי ניגשתי למדף והרמתי את הספר "נהגה בחשכה – שיחות עם ילדים" וחשבתי או שמא חששתי ברגע הראשון שזה יהיה ספר פסיכולוגיה אבל כשפתחתי אותו הבנתי שזה ספר על החיים במובן הכי טהור שיש.

הסופרת, או המראיינת במקרה זה, היא ונדה יוקנייטה, להלן ו.י., שמסתבר שהיא סופרת מאד חשובה בליטא שמרגע מסויים הרגישה שלכתוב פרוזה בעולם כפי שהוא כרגע זו פריביליגיה בלתי מוסרית, והתחילה לדבר עם, ולכתוב על אנשים ממשיים.

זוהי אסופת שיחות שהיא ניהלה עם ילדים בפנימיות, חלקם עוורים או חירשים. אני אמנם רק בהתחלה אבל כבר קראתי פה כמה קטעים שהשאירו אותי עם לב פתוח, המום, כואב וחי מאד.

הנה למשל, חלק משיחה עם לורטה, תלמידת כתה ז' במרכז הליטאי לחינוך עוורים וכבדי ראיה. וואו, כמה שהיא רואה הילדה הזו, שעברה אבדן של משפחתה ובדידות וקשיים. יש מעט מאד מבוגרים שאני יכולה לדמיין אותם חושבים או אומרים את הדברים יקרי הערך הללו.

"יש לי את עצמי, לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. ממש רצון מאד חזק כזה.

ו.י. : תודה לך, לורטה.

לורטה: ניסיתי להסביר לך מה זה אדם עיוור. הרי רבים חושבים שאם אתה עיוור, אז אתה לגמרי לא רואה כלום, לא מבין כלום ולא יודע כלום. היה מקרה כזה בחשמלית, שלא היה לי מקום לשבת. סבתא אמרה, תנו לנכה לשבת. אני נעלבתי. חשבתי, מי זאת הנכה הזאת. עוד הייתי קטנה. אמרתי, אני, הרי לא חסרות לי רגליים, ידיים. כל האנשים התחילו לצחוק. אמרו, נכה הוא אדם שיש לו מוגבלות. אמרתי, אני לא מוגבלת בכלום, אני יכולה גם ללכת, גם לדבר.

ו.י.: כל אחד מאיתנו מוגבל במשהו.

לורטה: ככה עניתי, כשהייתי קטנה.

…ו.י: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה: אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר."

.

וכאן ראיון עם יוקייטה שאומרת על הספר הזה: "הילדים, השיחות אתם, גרמו לי לאלם. במשך שנים אחדות

הייתי בטוחה שלא אכתוב ולו שורה אחת נוספת".
.
וגם כאן אצל שועי, עם עוד אהבה ורוח.

ספירת מלאי (4), ניירות / תמונות

.

קניתי אותם באמסטרדם, שלושה פנקסים קטנטנים בגילדן אחד – כן, זה היה מזמן.

.

.

.

.

פולארוידים – הם נכחדו? לפעמים נראה לי שפולארויד זו הצורה הכי מקסימה שבה צילום מופיע בעולם, באופן מנוגד כל כך לאי חומריותו של המדיום הזה שכולו בנוי על תהליכים בלתי נראים.

.