פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 4)

כשהייתי ילדה אהבתי מאד את האוכל של סבתא רג' וגם היום אני מתגעגעת אליה ואל האוכל שלה שהיה די פשוט בדרך כלל (היו גם יוצאים מן הכלל כמובן) אבל מלא, מלא אהבה (מישהו אמר כרובית מטוגנת עם לימון שנסחט מעל?)

סבתא לימדה אותי איך לאסוף בכף את הסוף של המרק בצורה מנומסת. היא היתה מכינה שעועית ירוקה (פסוליה) במיוחד בשבילי ועד גיל די מאוחר כשהייתי באה לאכול אצלה באמצע השבוע היא היתה חותכת בשבילי את העוף.

.

ותורידי את המרפקים מהשולחן.

.
food

מודעות פרסומת

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 3)

תמונה

.ספרים

הבית שגדלתי בו היה מלא בהם בכמות ובאופן שלא ראיתי בילדותי בשום בית אחר. לכולם היתה טלויזיה גדולה במרכז הסלון, אצלנו היה מכשיר קטן בצד, והמון מדפי ספרים כיסו את הקירות. בשעורים בכיתה הייתי מניחה ספר על הברכיים, מתחת לשולחן, ומדי פעם מרימה ראש אל המורה דבורה, אבל בסוף היא קלטה אותי ונאסר עלי לקרוא. ילדה משועממת זה בסדר, ילדה שקוראת מעצבנת את המורה.

כשהגעתי לסוף של 'מחניים' בכיתי. ולא הבנתי איך זה שילד מת פשוט בגלל שהוא הצטנן.

.

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 3)

פרויקט רשימות (דברים שאהבתי, 1)

לפני חודשיים, בהודו, השתתפתי בסדנת כתיבה.

הדבר הראשון שעשינו היה אחד החביבים עלי: רשימות. בין כל מיני כותרות, שבסופו של דבר נתנו סיכום מעניין ומפתיע וכנראה מאד נוגע בלב החיים של כל אחת ואחד מהמשתתפים, היתה גם: "5 דברים שאהבתי בתור ילדה".

הראשון שכתבתי היה "להתעורר לבוקר מושלג". (ירושלמית, נו)

.
snow

The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

שום דבר גדול יותר

זה קורה לפעמים, עם בן אדם, או מקום, או עם ספר. נפגשים בו, במקרה בדרך כלל, ומיד, ללא שום ידע קודם, יודעים שקרה עכשיו משהו חשוב, יותר מחשוב, משהו שעומד להראות לנו את העולם מנקודת מבט אחרת.

זה קרה לי אתמול, נכנסתי לחנות ספרים בה מתקיימת סדנת כתיבה עם המשוררת טל ניצן ומכיוון שהקדמתי ניגשתי למדף והרמתי את הספר "נהגה בחשכה – שיחות עם ילדים" וחשבתי או שמא חששתי ברגע הראשון שזה יהיה ספר פסיכולוגיה אבל כשפתחתי אותו הבנתי שזה ספר על החיים במובן הכי טהור שיש.

הסופרת, או המראיינת במקרה זה, היא ונדה יוקנייטה, להלן ו.י., שמסתבר שהיא סופרת מאד חשובה בליטא שמרגע מסויים הרגישה שלכתוב פרוזה בעולם כפי שהוא כרגע זו פריביליגיה בלתי מוסרית, והתחילה לדבר עם, ולכתוב על אנשים ממשיים.

זוהי אסופת שיחות שהיא ניהלה עם ילדים בפנימיות, חלקם עוורים או חירשים. אני אמנם רק בהתחלה אבל כבר קראתי פה כמה קטעים שהשאירו אותי עם לב פתוח, המום, כואב וחי מאד.

הנה למשל, חלק משיחה עם לורטה, תלמידת כתה ז' במרכז הליטאי לחינוך עוורים וכבדי ראיה. וואו, כמה שהיא רואה הילדה הזו, שעברה אבדן של משפחתה ובדידות וקשיים. יש מעט מאד מבוגרים שאני יכולה לדמיין אותם חושבים או אומרים את הדברים יקרי הערך הללו.

"יש לי את עצמי, לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. ממש רצון מאד חזק כזה.

ו.י. : תודה לך, לורטה.

לורטה: ניסיתי להסביר לך מה זה אדם עיוור. הרי רבים חושבים שאם אתה עיוור, אז אתה לגמרי לא רואה כלום, לא מבין כלום ולא יודע כלום. היה מקרה כזה בחשמלית, שלא היה לי מקום לשבת. סבתא אמרה, תנו לנכה לשבת. אני נעלבתי. חשבתי, מי זאת הנכה הזאת. עוד הייתי קטנה. אמרתי, אני, הרי לא חסרות לי רגליים, ידיים. כל האנשים התחילו לצחוק. אמרו, נכה הוא אדם שיש לו מוגבלות. אמרתי, אני לא מוגבלת בכלום, אני יכולה גם ללכת, גם לדבר.

ו.י.: כל אחד מאיתנו מוגבל במשהו.

לורטה: ככה עניתי, כשהייתי קטנה.

…ו.י: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה: אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר."

.

וכאן ראיון עם יוקייטה שאומרת על הספר הזה: "הילדים, השיחות אתם, גרמו לי לאלם. במשך שנים אחדות

הייתי בטוחה שלא אכתוב ולו שורה אחת נוספת".
.
וגם כאן אצל שועי, עם עוד אהבה ורוח.

ספירת מלאי (4), ניירות / תמונות

.

קניתי אותם באמסטרדם, שלושה פנקסים קטנטנים בגילדן אחד – כן, זה היה מזמן.

.

.

.

.

פולארוידים – הם נכחדו? לפעמים נראה לי שפולארויד זו הצורה הכי מקסימה שבה צילום מופיע בעולם, באופן מנוגד כל כך לאי חומריותו של המדיום הזה שכולו בנוי על תהליכים בלתי נראים.

.

האמנות, הזבל ובני האדם

אם אשה מקסימה אחת לא היתה אומרת לי שאני פשוט חייבת לראות את הסרט הזה – "האמנות בזבל", לא בטוח שהייתי רואה אותו.

אבל היא אמרה, ואני עשיתי. איזה מזל. (קחו אתכם חבר שאפשר להתרגש לידו ולכו גם לראות).

הסרט עוקב אחרי פרויקט של האמן ויק מוניז, יליד ברזיל שחי בניו יורק. סיפור הקריירה שלו כאמן מהגר לא מתואר בסרט, מה שברור זה שבנקודת הזמן שבה הוא מתחיל את הפרוייקט הזה הוא כבר אמן מבוסס עם תקציבים נאים וחופש פעולה.

מוניז נוסע למזבלה הגדולה בעולם – זו של ריו דה ז'נירו, ויוצר סדרת דיוקנאות של האנשים שמתפרנסים מאיסוף חומרים שונים למיחזור מתוך טונות האשפה שמגיעה לשם מדי יום. הם עובדים בתוך הזבל כל היום וחלקם גם בלילה, הם פוגשים את כל שקיות הניילון הגדולות והניירות והאוכל שנזרקים מבתים עשירים ואת המעט שנזרק בשקיות קטנות מבתים עניים, ואת הגופות המושלכות של אנשים שאף אחד לא יקבור אותם ולא יידע על מותם. אנשים עניים באמת, שחיים בתוך מבנים מאולתרים צפופים, שאין מסביבם שום מדרכה או כביש סלול, רק בוץ ואשפה וילדים שעובדים כדי לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם, וילדים שחיים בצפיפות עם הסבתא כדי שהאם תצא לעבוד, אם לא באיסוף אשפה – בזנות.

צילומי הפורטרטים מוגדלים בהקרנה ענקית ובעזרת חומרים שנאספו מהמזבלה, מרכיבים יחד קבוצה של מלקטים בהנחייתו של מוניז את הפורטרטים מחדש. כל עבודה כזו מצולמת והופכת לדימוי מצולם.

.

הסרט הזה עוסק בהרבה שאלות של אחריות חברתית והיכולת לפעול כדי לשנות – הן של אלה בעלי הכוח (במקרה הזה – האמן) והן של החלשים. (וכמובן בכל השאלות הללו בהקשר של אמנות, של התערבות האמן במציאות, ופטרונות כן או לא ומה זו אמנות וכן הלאה).

למלקטים יש למשל איגוד מקצועי שבראשו עומד בחור אינטיליגנטי ומלא קסם. הוא, שבאמת חי בזבל, אבל מקפיד לאסוף ממנו ספרים ולקחת אותם הביתה לקרוא במקום לפרק אותם ולהפוך אותם לעוד נייר שיישקל ויקבע את סך המשכורת שלו, מדבר על היכולת לשנות, על הקושי בכך שהמלקטים עצמם הם שזלזלו הכי הרבה ברעיון להקים איגוד, ואמרו שזה לשווא… גם לך אמרו שאין לך סיכוי? הוא שואל את מוניז, שמהנהן, במפגש הראשון שלהם.

.

מעבר לרעיון של האמן שמגיע כדי לעשות פרוייקט משותף עם אנשים שהוא – בשינוי קל של נסיבות חייו – היה עשוי להיות אחד מהם, ומעבר להצלחה שלו במכירת העבודות והעברת כל הסכום לידי האיגוד שהקים בו מרכז מיחזור, ספרייה ותמיכה בעובדים ועובדות שבחרו לעשות שינוי בחייהם בעקבות ההתנסות שלהם עם מוניז; מה שמרגש זה המפגש האמיתי שמתרחש בין אנשים שחיים חיים כל כך שונים, מפגש מלא חיים, עצב ושמחה ושיתוף.

מה שעוד יותר מרגש זה האופן בו המפגש הזה משנה את החיים של אנשים. לא שינוי מהפכני מהקצה אל הקצה. רוב המלקטים נשארו לעבוד במזבלה. הם לא התעשרו ולא עזבו למקום אחר. אבל כשהם מדברים על הפרוייקט ועל השינוי שהוא יצר בחיים שלהם, העיניים שלהם זורחות.

.

העניין הוא לתת לאדם, ולו לרגע, לצאת מהמקום בו הוא כל הזמן נמצא. אפילו לתת לו את האפשרות להסתכל לרגע מבחוץ על המקום בו הוא נמצא. כך אומר מוניז בתחילת הסרט, כשהוא עצמו כנראה טרם יודע לאן הוא מוביל.

לחם ושושנים -מכירת האמנות של עמותת מען, בשבת הקרובה

זה קורה בשבת הקרובה, החל משעה 10:00 ועד 22:00, תערוכת המכירה 'לחם ושושנים' של עמותת מען לסיוע לעובדים.

את העבודות המשתתפות ניתן לראות כאן

למה בכלל צריך 'לחם ושושנים'- ניתן לראות כאן:

ולמה אני אוהבת כל כך את העבודה שלי בתור אחת ממארגנות התערוכה – כאן

בואו, זה יום מרגש משמח וחשוב חשוב חשוב.