כמה מילים בעקבות תחקיר שרון שפורר על ניצול ותקיפה מינית של סטודנטיות בבצלאל

הטקסט הזה פורסם השבוע בפייסבוק שלי אבל אני לא רוצה שהוא ייעלם כמו כל מה שנכתב על הקיר שם ונשכח, תוך כדי כתיבתו התחוור לי מה רציתי לומר, נזכרתי באיך זה היה להיות שם ולא ידעתי בזמן אמת לזהות. לכן מפרסמת גם כאן.

למדתי במחלקה לצילום בבצלאל בשנים 1996-2000 וסיימתי תואר שני בבצלאל ב 2004.

לקח לי הרבה זמן לחזור ליצור אחרי התואר השני שחלק נכבד ממה ששמעתי בו מכל הגברים החשובים זה מה אני לא.

הפרספקטיבה שלי על זה היום אפשרית מתוך כל שנות ההתפתחות שעברתי אחרי בצלאל. לא בהכרח ידעתי אז מה המשמעות הייתי עסוקה בלצלם ולצייר ולרצות ולהתבלבל ולהתרגש.

היום, אני שמחה להכיר ביצירתיות שלי מבלי שהיא תהיה כפופה לאיזה עולם אמנות שבו למצוא חן הוא המטבע הראשוני לכל עסקה. כמו הנשים שהתראיינו לכתבה של שפורר ב המקום הכי חם בגיהנום , שעוסקת בצלם והמורה שמחה שירמן, גם אני הייתי סטודנטית מלאת סקרנות ואנרגיית יצירה, רוצה להצליח, רוצה להתבטא, ועדיין, צעירה בת 22, לא בטוחה בעצמה, לא יודעת לזהות יחסי כוח, לא יודעת עדיין לזהות הרבה תופעות ומחלות ששררו שם, ועוד לא ידעתי לתת תוקף ואמון מלא בתחושות הגוף, בסלידה, בכיווץ מול קול או אופן הליכה מלא אדנות במסדרון, או טונות המילים שהם, כולל שירמן כמובן, הרשו לעצמם ללהג ולדבר, בתוך מבנה שהדיפולט שלו הוא סוללת גברים מלאים בעצמם שבטוחים שהם ולא אחר המציאו את הצילום, הישראלי או הבינ"ל ובלעדיהם לא תהיה לך תקומה כאמנית.

אז כסטודנטית את באה אליהם לשמוע את מה שיש לזה להגיד על העבודה שלך ומה יש לזה להגיד, וכל המילים שלהם מתערבלות לך במוח, במקרה הטוב, עוזרות לך, שולחות אותך קדימה לגלות עוד את היצירה שלך, את האפשרויות הבלתי מוגבלות של לבך החולם. במקרה הרע והיותר נפוץ, הן משתיקות, מרעילות, במסווה של תמיכה וידע.

בלי לדעת שזה מה שקורה, את בעצם במלחמה, שמתרחשת בזירה צבעונית, אקדמית, שיש בה גם הרבה רגעי גילוי ויופי, אם, כמוני, היה לך מזל לא להיות מותקפת ממש. רק הרגשת שיש רעל מסוכן יותר מהכימיקלים שהטבענו בהם את ידינו בשאננות, אבל את מי יכולת לשאול מהו?

בצילום, ציור שלי מתערוכת הגמר של התואר השני 2004, וחבל שאין לי שקל על כל פעם שמישהו שם אמר לי "טוב.. ציירת את לא".

6 מחשבות על “כמה מילים בעקבות תחקיר שרון שפורר על ניצול ותקיפה מינית של סטודנטיות בבצלאל

  1. תמי יקרה. מצער מאד. אני הייתי מורה במדרשה 4 שנים ועדה לזוועות האלה ממורים שונים. אבל תראי איפה את היום. טווית מהצלקות רשת חמלה שהולכת ממשיכה מתוכך. אני מאמינה שיחסי מורה תלמיד(ה) יזוקקו בהמשך עם המודעות של העידן החדש שמתחיל לאט ובכאב…

    • תודה לך איריס, אני מרגישה שהצער שעלה בי השבוע נוכח ההבנות הללו (ואולי אכתוב על כך בהמשך) קשור לתחושה שניצלתי ממשהו מבלי דעת וזה לא היה מנחם רק מטריד ומבחיל. ויותר מכך, תחושה של כאב וצער על ככ הרבה יצירתיות נשים שהושתקה ונפצעה במשך שנים, עשרות מאות ואלפים של שנים לאחור.. במקומות כמו בצלאל ובאינספור אחרים.
      חמלה שמחה ומציאת דרכים להיטיב ולהיות יצירתיות הן כה חשובות. תודה.

  2. מילותייך המדויקות מחזירות אותי איתך לידיים המלאות כימיקלים ולשיח המתנשא. רק להוסיף את מה שכבר אז ידעתי להגיד, בלי ההבנה הפדגוגית שיש לי היום: למרות שרובם היו צלמים מוכשרים, הם היו מורים גרועים. ממש גרועים. לא רק בגלל האדנות, הכוחנות והמיניות שניהלה את רובם, אלא בגלל שהם היו מלאים בעצמם וידעו, במקרה הטוב, לכוון אותנו להיות שיבוט חיוור שלהם.
    שום דבר במה שאמרו לא זימן תהליך אישי ואמיץ לעבור מנקודה א' שהיית בה אל נקודה ב' של עצמך. ה"מוצלחים" שהסתובבו בינינו היו שיבוטים של אחד המורים. כל השאר קיבלו מבטי זלזול או התעלמות.
    המשוב לא היה בונה, לעיתים נדירות הילל, לעיתים יותר שכיחות דרס. אבל כמעט אף פעם לא באמת קידם או בנה הבנות חדשות.

    מקווה שהחוויה של סטודנטים וסטודנטיות שם היום היא שונה, אם כי, סביר להניח שלא ממש…
    ההוראה גם באקדמיה צריכה להיות פרופסיה. וצריכה להיות שמורה בראש ובראשונה לאנשים שאוהבים ומכבדים אנשים אחרים ויש בהם יכולות בסיסיות לתקשר איתם באופן מיטיב. הרבה יותר חשוב מפרסי הצילום וכמות התערוכות ברזומה.

    • תודה טל יקירתי את כה צודקת. האוצר הגדול שיצא לי מבצלאל זה כמה חברויות יקרות ערך. ולפחות שמרנו על היכולת לזהות אמנות טובה שמדברת ללב, וזה בעצם כל מה שרציתי, להתרגש מאמנות שתגלה לי משהו על עצמי ותשלח אותי למסעות פנימה והחוצה. וזה לא היה מספיק חשוב בעיני החבורה הזחוחה או חלקים נכבדים מהם.

  3. אני ממשיכה את הדימוי שלך, יורדת אל חדר החושך הפנימי וטובלת את הידיים בכימיכלים הרעילים, ונזכרת ועל הנייר עולות התמונות האלה, אחת אחת, מכל תחנות החיים, הטרדות שכשהן קרו קברתי אותן כי אין ברירה. וכמוך, אפילו לא העליתי בדעתי שאני בת מזל ש"זה הכל".

להגיב על איריס איריסיה קובליו לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s