מחוץ למחנה ווסטרבורק עומד בית. הבית הזה גדול וירוק.
בחלונות יש וילונות ואהיל דהוי תלוי לו בחדר האירוח. מובילות אל הבית כמה מדרגות עשויות לבנים אדומות ואפילו יש איזה עציץ בחוץ.
כאן גר מפקד המחנה הגרמני, אותו ג'נטלמן חובב מוסיקה שהזכירה אתי הילסום במכתבה, ושדמותו מופיעה, משום מה, לצד דמותה באחד משלטי המידע באתר. אחר כך גרה כאן אישה כלשהי. ועכשיו הבית מוקף בזכוכיות לשימור, שמשוות לעניין מראה של הצבה במוזיאון לאמנות מודרנית, או אקווריום מוזר במיוחד.
מאד מוזר לעמוד מול הבית הזה וללכת מסביבו, להצמד לזכוכית כדי לראות – את מה? מקרוב.
אני מסתכלת ומשהו בתוכי מנסה לייצר איזה הגיון או רגש מהדבר הזה, מתעקש כמעט לראות יותר ממה שרואים כאילו שכך אפשר להבין משהו –
משהו שקושר קשר בין הוילון הקרוע בחלון הקומה השנייה לבין העובדות המודפסות על דופן האוטובוס שלקח אותך מהמוזיאון לאתר המחנה: היו בהן הרבה מספרים: של רכבות, של בני אדם, של ילדים.
ים אדמה 
בא לי לכתוב שהתמונות סוריאליסטיות, אבל המציאות המתועדת לא מאפשרת את זה.
כשהסתובבנו שם כל הזמן אמרנו: זה כל כך מוזר, זה כל כך מוזר.
זה כל מה שהשפה הצליחה לארגן בחוויה הזאת.. כשלון טוטאלי
טורד שלווה ומחריד לב. אולי מה שמפריע הוא האקווריום. ואולי פשוט המחשבה, שאנשים שעשו את מה שעשו גרו בסך הכול בבית פשוט ורגיל לגמרי.
האקווריום מנכיח את המרחק אולי, את אי האשפרות להכנס ולהבין, את המחשבה על מה שעשו אנשים רגילים, חובבי המוסיקה.
אני נאלצת לחזור על המילה: מוזר.
מוזר כל כך.
כן, לא מפתיע שהיה לנו דיון שלם על המילים השונות שמשמשות לומר 'מוזר' בהולנדית, כל אחת עם נימה קצת אחרת.