"… עלי לדעת גם שכשמצבנו ייעשה קריטי, לא יהיה די בכוחות הנפש. את הלקח הזה למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס ההכנסה. בהתחלה שוטטנו לנו כתיירים עליזים בעיר היפה, שטופת השמש. ידו אחזה בידי, והן נהנו כל כך להיות יחד, הידיים שלנו. וברגע מסויים, כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה (ורבים מבתי הקפה מוכרים לי, ואני יכולה לומר לו: הנה, שם ישבתי לפני שנתיים עם המון חברים, אחרי בחינת המ.א שלי),

ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הוא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת;

…ולפעמים אנו אומרים זה לזה: כמה מוזר שאנחנו לא שונאים בכלל, או נעלבים או ממורמרים; אי אפשר לומר את הדברים האלה בחברה, אני חושבת שאנחנו מן הבודדים שחשים כך.

תוך כדי הליכה ידעתי שבסופה של הדרך מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף".

(מתוך 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום, מהולנדית: שולמית במברגר. הקטע נכתב ביולי 1940)

Roots and Branches, Tami Barkai 2018, Pencil on Paper, app. 160*130 cm