צעדתי מהבית עד הקליניקה, זה לקח קרוב לשעה. היה שקט ברחובות עד שהגעתי לככר רבין, ולא ראיתי אף אוטובוס.
מול רכבת השלום יצא בחור צעיר מרכב בחיוך רחב ומאיר, וצעד ישר אל חיילת במדים חדשים לגמרי שעמדה בתחנה, והם התנשקו.
בקפלן בדיוק יצאו משרונה המוני רצים בחולצות כחולות, ביניהם אחד בחולצה אדומה ובלון אדום עגול וגדול, וגם שלט על מקל. קצת כמו הפגנה אישית, אבל כנראה שהיה לו תפקיד מוגדר במרתון.
בחורה אחת לא רצה אלא הלכה בעייפות והסתכלה מדי פעם לאחור. רציתי לומר לה שזה ממש בסדר לפרוש, אבל לפרוש באמצע קפלן אפילו לי נראה קצת מבאס.
הבייקרי במפתיע היה כמעט ריק כשנכנסתי. כשיצאתי כבר היה תור ומרבית העומדים בו בהו בטלפון הנייד ולכן כל מי שרצה לצאת נאלץ לבקש מכל אחד מהם באופן אישי – אפשר לעבור?
ליד 'סופר יהודה' עבר מולי איש מבוגר ומחוייך, וקופסת פלסטיק שקופה וגבוהה עם עוגיות שהוא כמעט חיבק.
ואז עברו מולי החיילת והבחור מדרך השלום. וחשבתי שאהבה זה יופי של דבר, ואיך לעזאזל הם כבר הגיעו ברכב לאמצע אבן גבירול כשהכל חסום, ואפילו מצאו חניה.
בסביבות פנקס עמד איש עם שלט עידוד לאילנה האצנית.
ואיש אחד רכב על אופניים במסלול של הרצים, אבל בכיוון ההפוך.
ושמעתי את המילים יוצאות לי מהפה במהלך שיחה עם מטופלת: "אני מבינה יותר ויותר שמה שאנחנו צריכות לעשות, זה להסכים. פשוט להסכים".
עכשיו, כשאני קוראת שוב ושוב את המילה 'להסכים', היא מתפרקת לי, כמו שקורה עם מילים שחוזרים עליהן. אבל אני יודעת שדיברנו על אהבה.
ים אדמה 
בוקר טוב,
שבת של שמש,
וכמה שמה שכתבת מתאים לי היום.
להסכים. להסכים. ושמדובר באהבה.
ושמש.
כשכתבתי, ידעתי שזה יגיע בדיוק ללב שלך מיכלי.
וכמו שאומרת ש': אני מסכימה לך.