* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “* (פנימית א')

  1. תמי יקרה, חיבוק. מה שכתבת הזכיר לי את הפרידה מסבתי האחרונה, שגם הייתה אהובה מאוד. ועוד חודש וחצי
    לפני פטירתה עשיתי איתה שיחה ארוכה מאוד על החיים וכל אשר בם, ובדיעבד כאילו היא ידעה שזו תהיה שיחת סיכום, כי מאז היא שקעה מהר מאוד, ולא נותר עם מי לדבר, רק לשבת על יד המיטה ולהחזיק לה את היד.

    • הי שועי,
      זכית זכות גדולה בעצם השיחה הזו עם סבתך,
      תודה על החיבוק, אני חושבת שלשבת ליד המיטה ולהחזיק את היד זה דבר גדול, אולי בעת התרחשותו מרגישים שזה מעט מדי, את חוסר האונים והצער, והמרחק, ועדיין, גם זו זכות גדולה.

      • כן, זה נכון, ובפרט שבאותה שיחה עלו כמה דברים שמעולם לא דיברנו עליהם. דברים שהיא חשבה שלפני הסוף יש להגיד ומעולם לא אמרה לפני כן. יצאתי באותו יום בוכה מבית החולים, בין היתר, כי הבנתי שהיא למעשה, בלי שאמרה לי דבר, נפרדה ממני וסיכמה את כל מה שהיה לסכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s