לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.
התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.
*
אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.
מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.
ים אדמה 
מקסים (מילה קצת מגושמת כאן, ובכל זאת).
תודה!
יפה,
ויפה השאלה העולה,
האם אני העוברת או
הנשארת.
יפה.
תודה מיכלי,
לפעמים זה באמת לא ברור.
אני אוהבת את רגע היציאה למסע.
גם אני. רגע שאין שני לו.
כמה יפה את כותבת! היה שוה לבוא לביקור 🙂
הוווו איזה ביקור מפתיע ומרגש!
כיף שבאת.