ועכשיו

לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.

התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.

*

אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.

מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “ועכשיו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s