זה קורה פתאום ולא ברור למה דוקא עכשיו. אחר כך את מבינה: זה הזמן הזה בשנה. שוב מסתבר שלזיכרון ולרגשות יש מחזוריות עונתית, ומה שהרגשת לפני שנתיים חוזר פתאום, למרות שכל התנאים שונים, אבל הלב מזהה משהו שמעבר לתנאים.
תוך כדי נהיגה באיילון את שומעת במקרה את השיר הזה שליווה אותך לא פעם כשישבת לבד, ברכבת או אוטובוס, ליד חלון בדרך כלל, והסתכלת על הדרכים הארוכות, תמיד מאובקות, תמיד המוני אנשים לאורכן: נוסעים, הולכים, יושבים, אוכלים, בוהים, מוכרים, קונים, ישנים, מצחצחים שיניים, חיים את חייהם, נועצים בך מבט או מתעלמים במפגיע.
החיים מתעוררים ומתרחבים עד הקצה, גודשים את בית החזה דוחקים את הצלעות הצידה כמו צירוף ה- אההה אההה אה וכלי הנגינה בשיר הזה, כשאת בדרך, בשקט ובתנועה, כשהאור מתחלף באור אחר והמישור מתחלף בהרים והחום והלחות באויר קר. או שלג.
בזמן הזה לפני שנתיים היית רגע לפני, בלי לדעת לפני מה בדיוק. עכשיו את שנתיים אחרי, ואפשר לתת כל מיני תארים למה שהיה באמצע, לסכם או להרחיב, או לשהות בשקט עם החלקיקים שעסוקים כל הזמן בפעפוע, במורד מפל הריכוזים.
ים אדמה 
בחיי שזה הזמן, גם אצלי, בחיי.
נקלעתי לסרט שהיו בו צילומים של גואה
ומיד התחלתי לבכות: אני רוצה לשם.