אני זוכרת את פרת החרסינה שהייתה על המדף במטבח. אמא אמרה שזה קיטש ואני לא הבנתי מה זה.
אני זוכרת שהיה מעדן חלב בשם מוגלי או יוגלי, בגביע פלסטיק כתום.
אני זוכרת את מרק הבצל שאני וחנן בישלנו ערב שלם ולא הצלחנו למצוא מה חסר בו.
אני זוכרת את הדגים שמתו וקברנו אותם בגינה שמתחת לבית.
אני זוכרת את שתי גורות החתולים שלא הצלחנו להציל וגם אותן קברנו שם. היו עוד חיות כאלה אבל אני לא זוכרת מה הן היו.
אני זוכרת שלימור ואני היינו מתגנבות לשחק בחדר של האחיות הגדולות שלה למרות שהיה אסור לנו.
אני זוכרת שסבתא הייתה מפרקת לי את העוף גם כשהייתי כבר גדולה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מקרוב ציורים של ואן-גוך.
אני זוכרת את הכרוביות הירוקות עם הצורה המחודדת בחנות ירקות באמסטרדם.
אני זוכרת את הקשת השלמה מעל הכביש לעפולה כשנסעתי לויפאסנה לפני שעזבתי את א'.
אני זוכרת את האופניים הכתומים שהשארתי קשורים לגשר באמסטרדם. היה להם פנצ'ר.
אני זוכרת את תמונות הרובה והקסדה ההפוכה עם שמות מתחלפים כל ערב בחדשות, בשנת 1982.
אני זוכרת את הפינה עם פופטיץ שנקראה 'סערה בכוס תה'.
אני זוכרת שסבתא התקשרה כשהייתי לבד בבית, ובקול רועד שלא הכרתי סיפרה שהדוד נסים הלך לשוק וכשחיכה בתחנת האוטובוס הגיע מחבל ורצח אותו.
אני זוכרת את השריקה של הרוח על הגג בלילות חורף בגילה.
אני זוכרת את אנון יושב במשך שעות בבית בלדאק ומצייר דולפינים, כרישים, דגים, תנינים, תמנונים, סרטנים. אבא שלו, ויווק, אומר: he must have been a whale in a previous life, we live in the desert
אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס מ stok ל-Leh, אני יושבת ליד החלון ובוכה מרוב אהבה.
אני זוכרת את המוכרות במשביר שהיו מעבירות מישוש מהיר על החזה בלי לבקש רשות ואז מכריזות את מספר החזיה.
אני זוכרת את ה"מעבר" ואת ה"הר"
אני זוכרת שיובל נתן לי סטירה בחדר הקטן אצל סבתא כי עצבנתי אותו.
אני זוכרת שנתתי סטירה לענבל ואחר כך פחדתי נורא שאמא שלה תבוא ותחזיר לי או תספר לאמא.
אני זוכרת שאבא היה מכין חביתה עם פלפל ירוק.
אני זוכרת את "כל יום בשלוש, אני חופפת הראש, מדליקה את האש ומקשיבה ל"מה יש".
אני זוכרת שסבתא הייתה מגישה גלידה שוקו וניל, את החבילה הייתה מניחה על מגש מאורך בצבע חום.
אני זוכרת את ההתרגשות בבטן בפעם הראשונה שהייתי בתוך מטוס ממריא.
אני זוכרת את התנועה הראשונה בקאטה של הטאי-צ'י.
אני זוכרת שרני חיבקה אותי בפעם הראשונה שדיברנו והופתעתי שמישהו יכול לחבק ככה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
אני זוכרת את המגע של הגלגלת והכפתור במצלמת ה 6*6.
אני זוכרת את הריח של הכימיקלים במעבדת צילום שחור לבן.
אני זוכרת את ההודי שביקשתי ממנו לעזור לי למשוך את התרמיל שלי מבין מושבי האוטובוס כשהגענו לדרהמסלה ב-4 בבוקר, והוא הסתכל עלי לרגע ואז הפנה את מבטו הלאה ממני.
אני זוכרת את הפרק ב'רגע עם דודלי' שבו פיסטוק נהיה קטן ונתקע בתוך דגם של חדר שאי אפשר לצאת ממנו.
אני זוכרת את החיבוק הראשון שלי עם א', בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הושיט שתי ידיים לצדדים, כהזמנה. זה היה החיבוק הכי חם שקיבלתי ממנו אי פעם.
ים אדמה 
תמי יקרה, נורא יפה, מזכיר רשימות פֶּרֶקִיוֹת אבל עם הפפריקה ׁ(התבלון שלך) שלך. הקסדה עם השמות המתחלפים מ-82' מביאה אותי עד עצם היום הזה לכדי דמע ממשי. גדלתי בבית שהאוריינטציה הפוליטית הכללית בו באותן שנים היתה אולטרא-ימין ("התחיה"); כל כך ימין שנאסר עליי ללכת ל"נוער העובד" עם בני כתתי (אני חושב שזה גם היה ב-82' או 83'). מלחמת לבנון קיבעה אותי לתמיד בקצה השמאלי (גם שכנה שהיתה ממקימת "שלום עכשיו" ששמה קצת חום ורוך בחיי הילד שהיו לי כנראה השפיעה; גם רצח אמיל גרינצוייג וטבח סברה ושתילה עשו את שלהם). אני יודע שיש ברשימה הזאת הרבה מרוב, אבל אני נעצרתי על הקסדה, ולקח לי איזה רגע להתאושש ולהמשיך.
שועי, תודה.
זה תרגיל שיצא לי לעשות בשתי סדנאות כתיבה שונות, ולגמרי בהשראת פרק, אותו אני מאד אוהבת. מדהים לראות איך כשמתחילים עולים ובאים זיכרונות 'קטנים' כמו יוגורט בגביע כתום ו'גדולים' כמו מלחמה ודימוייה שנצרבו בילדה שהייתי אז, והם באים בערבוביה ובלי כל היררכיה. אני הייתי במיעוט בכיתה כי באתי מבית שמאלני וזוכרת גם את הרצח ואת סברה ושתילה… אבוי לנו שאלה גרגירי הפפריקה שיוצרים את התבשיל שהוקדח שבו גדלנו ואנו גדלים.
פלפל ירוק. כבר אין כאלה, אני חושבת. יש ירוקים בהירים ש"מתאימים לממולאים". שנים לא ראיתי את הירוק הכהה הזה שהיה גם מר. והיו ממלאים אותו בגבינה לבנה ואוכלים "פלפל בגבינה" (תמיד זה נשמע יותר טעים ממה שזה).
פלפל בגבינה. זה באמת לא כל כך טעים. עדיף לטבול רצועות גמבה בקוטג'.
תמי זה חטף לי את הנשימה על הבוקר.
איך אפשר לנסות נחש בת כמה את, ואת קורות חייך, ומה בא קודם ומה אחר כך, ואיך אפשר להסתקרן מי הוא מי ומה קרה, ואיך אפשר להרגיש את הצורות והצבעים שאת מתארת, ואיך אפשר גם, וזה הכי יפה, להשתהות בפינה אחת קטנה ולהרגיש שגם אני שם איתך.
המשפט עם סבתא והעוף מכיל כל כך הרבה.
וחוץ מזה תודה לז'ורז' פרק, איך היינו זוכרים בלעדיו 🙂 ?
כן, תודה לז'ורז', איש שהייתי שמחה לפגוש.
תודה מיכליק, בואי שהי אתי בפינות.
ככה באמצע המרוץ של היום לחנוק אותי ככה בזכרונות מדויקים. זה כמעט חסר אחריות 😉 תודה – גם לך וגם לז'ורז' פרק
ואגב, הפלפל הירוק קיים בשדה. זה פשוט פלפל רגיל לא בשל. היום לדעתי כבר אין לו ביקוש…
תשמעי אני פרסמתי את הפוסט הזה בלילה, שגם זה לא ממש אחראי כי יכולת ההגהה שלי בשעות הללו מוגבלת. תודה יקירתי החקלאית! אכן לא רואים אותם הרבה, את הירוקים עם הקליפה הבשרנית.
איזה יופי, הנה אמרת שלא תכתבי ואת כותבת. לא הספקתי להגיב אתמול וכבר העלית עוד טקסט:) אני מאוד אוהבת את הרעיון של 'אני זוכר' של פרק, זה כמו מכתב שרשרת של האנושות, שהוא כתב בעקבות סופר אחר (Joe Brainardהאמריקאי שכתב את הספר I remember) ומזמין אחרים לכתוב בעקבותיו.
ואיזה יופי של זכרונות:) מציירים כל כך יפה דיוקן.
תודה מיבו, כיף שבאת. כתבתי את זה מזמן, ומדי פעם אני מוסיפה עוד קצת. בעצם זה חומר גלם לכתיבה אחרת, ולגמרי מסקרן לקרוא עוד כאלה של אנשים אחרים, ואיזה מזל שפרק הזמין אותנו גם לחגיגה.
נהדר