זיכרון ילדות: חברה מהשכונה מצטטת את אבא שלה שסיפר, שהערבים שולחים את ילדיהם לכביש, להיפגע ממכונית, כי הביטוח משלם להם על כך. לא היה לי מושג אז מה זה ביטוח ואיך מישהו מרוויח כסף מזה שהילד שלו נפצע, ויותר מזה – איך ייתכן שמישהו יבחר שהילד שלו ייפצע, אבל הייתה לי תחושה ברורה שהסיפור הזה רקוב, שהוא מנסה ללמד אותי משהו שאני לא רוצה להאמין בו.
זיכרון אחר: מלחמת לבנון, אבא חוזר מהמספרה כועס. הוא יצא ממנה אחרי שהספר קרא 'בוגדים' או איחל איחולי מוות (לא זוכרת את המילים המדויקות שנאמרו) למפגינים שמחו נגד המלחמה ועל סברה ושתילה. אמא שלי הפגינה באותו יום, במרחק כמה מאות מטרים מהמספרה, מהבית של סבתא, מבית ראש הממשלה. אבא שלי לא חזר להסתפר שם.
השבוע: אני מנסה לאתר את תחושת הרוגע שאיכשהו מתקיים בתוכי בתוך כל הכאוס, ופתאום הוא מתחבר עם זה שאין לי כבר סבתות. שאני לא דואגת לסבתא שאולי לא מבינה מה קורה, ושאולי מפחדת ולא מבינה למה יש אזעקות, ולא להצטער שוב כל כך שאחרי כל השנים הארוכות במדינה הזאת, כל סבתא ותלאות חייה, שוב מלחמה.
ובכל זאת, הפעם אני חרדה לאחיינים שלי, שנולדו לתוך מדינה שבה להחזיק בדעות שלי ושל משפחתי וחבריי, זה מסוכן, גם בלב תל אביב, מול חבורות אלימות ושוטרים שקורצים להן ונעלמים.
ים אדמה 
תמי יקרה, מזדהה. אני חי בגבעת שמואל, סביבה שבה יש להניח כמות מצביעי השמאל הליברלי מעוטה ביחס לתל אביב. כך או אחרת רוב חיי אני תרבות-מיעוט, מחאה אי-אלימה של איש אחד; ואני כבר כל כך מתורגל בשמיעת כל מיני אמירות מצמררות סביב דעותיי ומעשיי לטובת חיים ערביים-יהודיים משותפים, שאיני יודע אם הצלחתי לצמח עור של פיל, אבל כבר מזמן הבנתי, שלי יש את דרכי ולרבים יש את דרכם.
שועי היקר,
תודה על התגובה, אהבתי את ההגדרה "מחאה אי-אלימה של איש אחד". במקום שאין בו אנשים וכו'. ובכל זאת מנחם שאם מחברים אישה ועוד איש ועוד אישה שדרכם היא דרך השלום, נשארת תקווה כלשהי שנצליח.
איזו דייסה עכורה.
בחיי שאני לא יודעת מה לומר,
רק בבטן מתכדר לו כדור של מצוקה.
דיסה עכורה שהולכת ותופחת מרגע לרגע לביצה ענקית טובענית.
כן.
בדיוק.
כל כך מזדהה איתך תמי. שני הורי כבר אינם, הפגנת ה400 אלף בכיכר מלכי ישראל, היתה ההפגנה היחידה שהשתתפו בה בימי חייהם, אז הזדעזעו אמות הסיפים, הם הרגישו שאי אפשר להבליג.
גם אני מרגישה מצוקה גדולה וחרדה לאחיינים שלי, ולילד שבינתיים פוחד להיות בצבא, יש להם בבית הספר עוד 7-8 שנים להפוך אותו לפטריוט שש אלי קרב, מקווה שלא יצליחו.
אני וחבריי כבר נולדנו לתוך מציאות של כיבוש, והלוואי שהאחיינים שלנו ובנך יזכו לראות מציאות אחרת.
אני מאמינה שכוחה של מערכת ההכנה לקרב בששון, בבתי הספר וכו', הוא מוגבל, ביחס למה שילדים שומעים ורואים בבית, ומוזר מאד לחשוב שיש ילדים שהרעיון להיות בצבא לא מפחיד אותם…