.

תיק גדול. תיק כלי רחצה, בגדים לבנים לשיעור שיאצו. גרביים, לא לשכוח גרביים לבנים. בגדים רגילים, שמלה אם יתחשק לי, יומן, ספר שעוד לא התחלתי לקרוא, מחשב נייד, טלפון נייד, איפה המטען שלו? לא נורא- נטעין אצל החברים -, עט, פנקס קבלות, ויטמין בי12, בקבוק מים, שוקולד.

חשבתי שמרגע שאצא מהדירה אנדוד כל הזמן וכל יום או יומיים אהיה במקום אחר, ירושלים, תל אביב, שעות בבתי קפה עם הלפטופ. בסופו של דבר הסתבר שהמציאות כמו תמיד חזקה יותר ממה שקורה בראש. אין לי זמן לרבוץ בבתי קפה כי השגרה שלי נשארה אותו דבר רק שנוספו לה גם סידורים לנסיעה (אני לא מתלוננת. אפילו הזריקות של החיסונים שקצת כאבו היו נעימות באופן כלשהו). בתוך כל העייפות מהאריזה והמעבר והשינויים למי יש כוח להתחיל לנדוד יותר ממה שצריך? מסתבר שלחזור בסוף יום עבודה אל אותו בית שיצאת ממנו זה די יקר ערך, במיוחד אם יש בבית הזה אנשים ששמחים לראות אותי.

.אבל עכשיו אני קצת נודדת. יומיים בבית של חברים שנסעו לצפון ואחריהם עוד כמה ימים בבית של חברים שנסעו למערב. וחג ואחר כך עוד אתגר בצורת ניהול מטבח בקורס של תובנה. הזמן עובר מהר. אני מופתעת מהקלות שבה אני מרגישה בנוח בבתים של אחרים. נכון שאלה לא בתים זרים לי ובכל זאת. נעים לי.

הבנתי את הכוח המשחרר שיש בלנדוד ככה, כשזה מתוך בחירה. זה בעצם לזוז ולשנות נקודת מבט בתוך החיים. יש מסגרת קבועה (עדיין) ומוכרת: אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מטפלת, מלמדת, כותבת. אבל פתאום בתוך המסגרת הזו משהו השתנה. אני יוצאת מבית אחר, ברחוב אחר בשכונה אחרת. הדרך שבה אני הולכת לאוטובוס היא אחרת ואני מטיילת עם כלבה שלא שייכת לי, ובכל זאת אני הבעלים שלה לכמה ימים או לרגע.

**

(הפוסט הזה נכתב בדיוק לפני שלוש שנים, ולא פורסם ועכשיו מצאתי אותו וחשבתי לחגוג אתו את סגירת המעגל שנפתח אז. היום כשאני יושבת ומקלידה בבית, בית שאחרי הנדודים שנמשכו כמעט שלוש שנים במקום שלושה חודשים…).