המורה למוסיקה מוציא אתכם החוצה לחצר, זו שצריך לרדת אליה בהמון מדרגות מהחצר הגדולה. יש בה שורת ברזיות שמאז שראית בטלוויזיה תשדיר ובו ילד ששותה נדחף בגבו, והברז פוצע אותו, את לא יכולה לשתות מהן.
מה עושים בחוץ? להקשיב. לשים לב לכל הרעשים שנשמעים בזמן הזה בחצר הזו. את מתרגשת, את מבינה שקורה פה דבר גדול, הרבה יותר מסך הרעשים המקריים שפוגשים את האוויר בדקות האלה. וגם לכתוב במחברת את כל מה ששמעת: אוטובוס, מכונית, שיחה מקרית ברחוב, מורה צועקת מאיזו כיתה, כדור נחבט במגרש. ציפור.
מהו הדבר הזה, הגדול מהרגע עצמו?
שקט. שקט שניתן לו אישור, שקט שאינו שתיקה ולא אלם. שקט מלא גוונים עדינים ולא לבן אטום.
שקט שהוא הוא הרשות והחופש, הוא עצמו המשימה והעמידה בה.
.
יורד עכשיו גשם. גשם כזה בדיוק.
.
אחרי שנים פגשת את המורה למוסיקה. הוא ניגן בפסנתר בלובי של מלון. לא העזת להזכיר לו.
ים אדמה 
אם קיבלת מתנה כזו בכיתה ג' את בת מזל ביותר,
ותודה גדולה למורה למוסיקה.
אבל כנראה שכבר אז היית משוררת,
כי לא כל אחד יכול לתפוס את הרגע הזה כמו שתפסת,
לחוות אותו כמו שווית.
(לי זה לקח אלפי שנים)
שששש…. איזה שקט יפה.
כן זה נכון, זו היתה מתנה גדולה, שלא ככ ידעתי להשתמש בה, אבל זה מסביר אולי את תחושת החזרה הביתה ביום שבו התיישבתי לראשונה על כרית מדיטציה והבנתי שכל מה שנדרש ממני זה להיות בשקט ולשמעו מה קורה.
אלפי שנים עברו גם מכיתה ג' עד הרגע ההוא. ממש כמו אצלך 🙂