ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

במהלך סוף השבוע הזה עברנו די בקצרה על היסודות של ארבע האמיתות הנאצלות, הלימוד הראשון של הבודהה על פי כל הכתבים המסורתיים. כולם מסכימים שהבודהה הניע את גלגל הדהרמה בפארק הצבאים בסארנאת' לחמשת תלמידיו כשלימד את ארבע האמיתות. כמובן שבאופן שהוא לימד אז הם כולם הפכו ל arhats מיד… אז אני מצטערת, אבל לא נורא (צוחקת). אבל המסר עדיין כאן: שישנה בעיה, יש סיבה לבעיה, יש פתרון ויש דרך להפעיל את הפתרון ולסיים את הבעיה. אז למרות כל הדיבור על dukkha, dukkha, dukkha, זה בעצם מסר מאד מעודד כי אם לא נקבל את העובדה שאנו חולים לעולם לא ננסה למצוא תרופה. וזה בעצם מעודד מאד לשמוע שכן, אנו חולים אבל זה לא סופני, אפשר להירפא אם משתמשים במרשם הנכון, כולנו נשמח לשמוע מרופא שיש תרופה והריפוי אפשרי. יש עוד שאלות?

שאלות

שאלה: השאלה שלי קשורה לפרנסה נכונה. שמעתי על מכשפות או מכשפים וגם פרוצות שהגיעו להארה, תוכלי להסביר זאת?

ט.פ: כמובן ששניים מתלמידיו הראשיים של הבודהה, אחד היה אנגולימלה שהרג 999 אנשים וחיפש את ה-1000 כשפגש בבודהה. בלי להיכנס לכל הסיפור, למרות שהוא די מרתק – הוא רדף אחרי הבודהה עם סכין שלופה כדי לכרות את אצבעו – הוא נקרא אנגולימלה שפירושו שרשרת של אצבעות, ורצה להשיג את האצבע האלף שהיא של הבודהה. הוא רדף אחריו ולא השיג אותו וקרא לבודהה לעצור! והבודהה אמר: אני עומד במקום, אנגולימלה, האם אתה עצרת? והוא הבין, ואחרי 999 איש שהרג הוא הפך לנזיר. כמובן, אנשים ידעו שהוא היה שודד קודם וכעסו מאד, תקפו אותו והיכו אותו והבודהה אמר: ובכן, זה מחיר מאד נמוך לשלם על כל הקארמה הכבדה שצברת. אבל בכל מקרה, בסוף הוא הפך ל arhat והגיע לנירוונה. אחת מידידיו האהובים של בודהה היתה אמבאפלי, שהייתה יצאנית צמרת פופולרית מאד בקרב צעירי העיר. פעם אחת היא הזמינה את הבודהה לארוחת צהריים עם כל הנזירים שלו, ואז גם אצילים צעירים הגיעו אל הבודהה והזמינו אותו למחרת לצהריים. הוא אמר איני יכול, כבר הבטחתי לאמבאפלי שאבוא. הם מאד כעסו שהוא העדיף זונה על פניהם וניסו לשחד אותה כדי שתוותר על אירוח הבודהה, אבל היא סירבה. היא הגישה לבודהה מזון ואירחה אותו בגן שלה ובעצמה הפכה לנזירה ו – arhate. אז כבר מזמן הבודהה יש דוגמאות לרוצחים ולזונות שמגיעים להארה, זו לא המצאה של הטנטרה, אלא הגיע ממקורות מוקדמים. כי לא משנה מה נעשה, הטבע המהותי של התודעה הוא טהור. ברגע שזיהית את זה, כל השאר מתפרק ולא נוצרת עוד קארמה. אנו יוצרים קארמה רק בפעולה מתוך אגו. כשאנו מעבר לאגו איננו יוצרים קארמה, אין מי שייצור אותה. כמו שאמרתי עם החרוזים, אם תחתוך את החוט כולם יפלו. נכון? זה כמו הגלגל, המרכז שלו נעלם ואולי הגלגל יסתובב עוד קצת, ותהיה עוד קצת קארמה מהגלגול הזה והיא לא תמשיך הלאה את הגלגול הבא. מי שנהיה, באפשרותנו להגיע להארה בלי קשר למה שעשינו בעבר כמו מילרפה. מילרפה הרג 30 איש ועדיין הגיע להארה בגלגול חיים אחד. זה לא שעלינו ליצור קארמה רעה כדי להשתחרר. לכן עדיף ובטוח יותר לחיות אורח חיים נכון, ולחיות מבלי לגרום נזק מאשר ליצור בעיות להמון אנשים. אבל גם אם עשינו את הדבר הכי נורא בעולם, עדיין נוכל להשתחרר בגלגול חיים אחד, אם נתאמץ נכון. כי כל זה ברמה יחסית, לא מוחלטת. ברמה המוחלטת אנו טהורים לגמרי. אין שום דבר שנוכל לעשות שיזהם את המרחב העצום של השמיים. זה רק העננים, לא השמיים. כשאנו מבינים זאת הבנה מוחלטת, כל השאר מתפרק. בינתיים עדיף ליצור קארמה טובה מאשר רעה, זה בטוח.

שאלה: האם תשומת לב וריכוז הם אותו דבר?

ט.פ:  כן ולא. ריכוז במובן הזה, הוא כאשר אתה יושב ועובר דרך הרמות השונות של תרגול, ותשומת לב הוא משהו שאנו לוקחים אתנו לכל מקום. כמובן שכדי להכנס לריכוז יש צורך בתשומת לב, אבל במקרה הזה, תשומת לב מתקיימת יותר במצבים כמו הליכה, ישיבה, עמידה וכן הלאה בתוך חיי היומיום. היכולת הזו להישאר ממורכזים, שמתחזקת על ידי הישיבה, ישיבת הריכוז הפורמלית, ומביאה אותה אל חיי היומיום שלנו. הם שונים מעט אבל כמובן תומכים זה בזה. כשאתה יושב, למשל, למדיטציית ויפאסנה, כמובן שאתה זקוק לתשומת לב וריכוז במה שאתה עושה, זו פעולה שונה של התודעה כי אתה חוקר, תשומת לב כשלעצמה אינה חקרנית, היא רק מתבוננת.

שאלה: אני מבין שהבודהה היה מאד בעניין של נזירות וידבר על כך הרבה. יש המון חוקים…

ט.פ: נכון (צוחקת)

– היו הרבה סגפנים בהודו לפני הפיכת הבודהה לבודהה, זו מסורת בהודו שנמשכת מאז עד היום. דבר נוסף שממשיך להתקיים הן ציפיות מאנשים או להתחתן ולהקים משפחה או להתנזר. ועליך לבחור באחת האפשרויות האלה. אז להיות אדם שוויתר, מסוג כזה או אחר, זה מקובל בהודו, כל אפשרות אחרת היא מוזרה…

ט.פ:  באופן מסורתי…

שאלה: בתרבות שלנו יש סוגים שונים של מוזרים שמקובלים לגמרי, אך לא בהודו. כמו גירושים, זוגות הומוסקסואלים ועוד.

ט.פ: זה מוזר בעיניך?

– אני לא חושב שזה מוזר ורוב החברה שלנו מקבלת את זה, לא כולם, כמובן, אבל הרבה יותר מאשר בהודו המסורתית. ואני מכוון לשאלה, שאולי, אוי ואבוי, בימים אלה אנו כבר לא זקוקים כל כך לנזירות כי התרבות שלנו לא יכולה להתמודד עם אנשים שעושים דברים באופן קצת שונה. יש לי חבר, הוא אמריקאי ונזיר והוא מתמודד עם הרבה קשיים, פשוט מללכת ברחוב והאנשים מעירים לו כל מיני הערות…

ט.פ:  אולי המערב צריך להתחנך…

–          אני מסכים לגמרי וזוהי רק ההתחלה של נזירות בודהיסטית במערב, לא?

ט.פ: הם מכירים את הדלאי לאמה…

– כן, שהוא דוגמה נהדרת לנזיר בודהיסטי, אבל אני תוהה… הזכרת אתמול שהיו אנשים שהגיעו להארה והם לא היו נזירים, אבל לפי האופן בו התפתחו דברים ב 2500 שנים, ישנו רושם שעליך להיות נזיר על מנת להגיע להארה, אבל זה לא נכון…

ט.פ: במסורת הטיבטית הרבה מאסטרים גדולים היו נשואים…

–          נכון, מילארפה לא היה נזיר

ט.פ: גם לא מארפה. גמפופה היה.

– העניין הוא, הזכרת אתמול גם שהרבה מהטקסים והתרגולים וכניסה לנזירות יכולה להפוך למכשולים בעיקר למערביים כי זה כזה עניין גדול והם מקבלים כל כך הרבה כבוד…

ט.פ:  לא ממש..

–          באסיה כן, במערב זה לא מובן אז זה תלוי היכן אתה באמת חי. במקרים מסוימים זה יכול לחזק את האגו במקום לשחרר אותו.

ט.פ:  נכון

–          אז זה כמו האפליה שנשים חוות בבודהיזם. נשים לא מקבלות הרבה כבוד או מהימנות בקרב בודהיסטים ותיקים מסוימים, וידוע לי שאת לקחת את הנדרים כאישה…

ט.פ: ובכן, רק כל עוד נשים נמצאות במצב של כניעות ושיעבוד. אם יגיע זמן שבו לגברים יהיה קשה לקבל את ההזדמנות אז אשאף להיות גבר.

–   אבל אני שואל אם אותו סוג של אמינות והערכה ניתנים למי שלא התנזר.

ט.פ: אני חושבת שזה תלוי מאד באיכויות האישיות שלהם. במיוחד במערב, רוב המורים הבודהיסטים הוותיקים לא התנזרו, והם מאד מוערכים במעגלים הבודהיסטים, לפחות במערב. ללא ספק כיום, משום שבמיוחד באמריקה הפרוטסטנטית, היכן שאין מסורת נזירית כמו שישנה למשל בספרד או איטליה, בהן יש מסורת קתולית כזו. באוסטרליה ואמריקה אין, ישנה מסורת מאד פרוטנסטנטית, כמעט אנטי-נזירות. זה לא יקרה שאלפים רבים של מערביים יתנזרו, אבל לדעתי מה שאנו צריכים אינה כמות אלא איכות. אני חושבת שישנו תפקיד לנזירים, להראות שניתן לחיות חיים שנמנעים מרוב הרכוש החומרי – שאנשים חושבים שהוא חיוני – עם בגדים פשוטים ואחידים, חיים בלי יחסים קרובים או סקס, חיים שמוקדשים למטרות רוחניות פנימיות ועדיין להיות מאד מאד מאושרים. כי מלמדים אותנו שבלי הדברים הללו: בלי הצלחה מקצועית, בלי יחסים אינטימיים, בלי שפע חומרי, אנחנו מקופחים. אז להוכיח שבעצם זה אינו קיפוח, אלא חופש ושמחה גדולים. והלב גם הוא פתוח להכיל את כל הברואים במקום רק את האחד המיוחד. זה מאד חשוב שאנשים יראו זאת.

–   זה הסטריאוטיפ, שאם אין לך את כל הדברים האלה..

ט.פ: כן אבל צריך שמישהו יוכיח זאת.

–          נכון. את עצמך הלכת נגד הסטריאוטיפ. אנו זקוקים לאנשים כמוך בעולם, אבל אני תוהה אם יכולת לעשות את אותו דבר מבלי להתנזר? אני תוהה הרבה על המוטיבציה מאחורי ההתנזרות.

ט.פ: הו, זו ברכה נהדרת להיות חלק משושלת שהחלה בבודהה עצמו והמשיכה מבלי להישבר עד היום. בכנות, זו באמת אחת הברכות הגדולות של חיי רק לחשוב על כך. חסרת ערך ככל שאני עצמי אהיה, בכל זאת אני חלק מהחזקת השושלת היום. לכן אנו עובדים קשה לתת את אותה ההזדמנות, לעשות אותו דבר, אם אחרים רוצים! זו אינה חובה, בחלק מהאנשים יש קול שקורא לכך ולחלק אין. ביחס לתרגול הבודהיסטי עצמו, בכנות, אני לא חושבת בהכרח שזה ישנה הרבה. כי הדהרמה היא בלב וישנם נזירים מאד חומרניים, וישנם שאינם נזירים שאינם חומרניים כלל. אבל למה הבודהה התחיל את הסנגהה? בואו לא נהיה שאננים. הדבר הראשון שעשה אחרי שישב בין עצים כשבע שנים, כשקם והלך לסארנאת' והניע את גלגל הדהרמה, הוא קיבל לנזירות את חמשת חבריו והתחיל את הסנגהה. מדוע? בכנות, אני יודעת שהחדר מלא בlaypeople והסנגהה כל כך קטנה, אבל הסיבה שהוא החל את הסנגהה היא שלמרות שכולנו מסוגלים להגיע לשחרור, להארה, ההפרעות של חיי בעלי הבתים כל כך גדולות בהשוואה להפרעות שבחיי המנזר. בחיי נזירות אין לך קריירה, משפחה, מערכת יחסים, אין הרבה בידור, לא צריך לדאוג למראה החיצוני, כל כך הרבה דברים שלא צריך לדאוג להם. ואפשר להקדיש את הזמן ללימודים, לתרגול, לריטריטים, אין לך אחריות של גידול ילדים, לדאוג שמערכת יחסים תמשיך להתקיים. האם זה דבר טוב ואפשר יכול להיכנס כך לדרך הדהרמה? זה לא הנושא. כמובן שניתן להתייחס למערכת יחסים, קריירה וגידול ילדים כדרך רוחנית, אבל זה אתגר גדול יותר מהנזירות שהיא פשוטה יותר, היא כמו חרב. המלך Milinda אמר למורה שלו Nagasena: אם גם נזירים וגם בעלי בתים יכולים להגיע להארה, למה לטרוח להתנזר? והמורה אמר, זה כמו כידון, אם תשים עליה הרבה דגלים וקישוטים, כאשר תזרוק אותה למטרה, סביר שהיא תעוף בדרך לא ישרה ותיפול מכובד כל מה שעוטף אותה. אבל אם יש לך כידון שאין עליו כלום ותשלח אותו למטרה הוא יגיע בצורה חלקה. זה ההבדל בין חיי הבית וחיי נזירות.

בואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו מאד נוטים להסחות דעת. בעיית ה dukkha היא בעיה של השתוקקות והיאחזות. זה מאד קשה לא להיאחז בחיים רגילים כי זה לא מה שהחיים מכוונים אליו. כמובן שאפשר לאהוב בלי לאחוז, ואם אתה מצליח זה נהדר. אבל רוב הזמן אנו משלים את עצמנו. המחשבה שלנו על לאהוב היא רק עוד היאחזות. זה הרבה יותר קשה. כמובן יש אנשים שעושים זאת, כפי שאמרתי, בבודהיזם הטיבטי רבים מהמורים הגדולים נשואים, ויש להם ילדים שהם אוהבים ודואגים להם. אבל בכל זאת ההפרעות של חיי הבית והכיוון שלהם להיאחזות ותשוקה יוצרים קושי גדול יותר, גם אם לא בלתי אפשרי, לקחת את כל זה אל תוך הדרך. מנקודת מבט נזירית זה הרבה יותר פשוט, פשוט לא צריך לדאוג לכל זה. לכן הנזירות המשיכה להתקיים עד היום בארצות בודהיסטיות ובאופן מאד חיוני. כי ה laypeople העריכו כמה חשוב שתהיה נוכחות נזירית בקרבם, שהם יכלו לכבד ולהעריך. כמובן שמדובר בבני אדם, לעיתים קרובות הנזירים עצמם היו רחוקים מהאידיאל, אבל בעצם העובדה שהם לובשים גלימות הם ייצגו משהו מאד חשוב. בלי הדוגמה הזו בקרבנו קל מאד לשכוח במה מדובר ולהיעשות שאננים. אתם מבינים? הבודהה עצמו אמר שארץ בודהיסטית היא זו שיש בה סנגהה כפול ארבע. הארבע היא סנגהה של נזירים, נזירות, נשים וגברים שאינם נזירים. ארבע זה יציב כמו רגלי שולחן. אם חסרה אחת מהן אין יציבות וזו לא ארץ בודהיסטית אמיתית.

שאלה: מהי התרופה הטובה ביותר לתבוסתנות?

ט.פ: חשוב מאד לעודד את עצמנו, לזהות שהפוטנציאל בתוכנו ואינו משתנה. אם אנו מרגישים תקועים, זה משום שאנו לא מתאמצים מספיק ועלינו להפסיק עם התירוצים ולעבוד על זה. אחת הצורות של עצלנות היא להמעיט בערך עצמנו ולחוש שאיננו יכולים להגיע להגשמה, זו בעצם צורה של השתמטות מהעבודה. נזכיר לעצמנו שוב ושוב את טבע הבודהה שלנו ושהפוטנציאל באמת קיים בתוכנו. בטנטרה, כמובן, שקשורה לארבע האמיתות הנאצלות אבל ברמה אחרת, המתרגל רואה עצמו כאלוהות, רואה את עצמו כדמות המוארת לחלוטין שלו, שומע את כל הצלילים כמנטרות וכל המחשבות העולות הן משחקה של תודעת החכמה. גם זה נועד לעודד אותנו לזהות את הפוטנציאל האמתי שלנו. אנחנו טארה, אנחנו מאנג'שורי. בוודאי שאנחנו, מי אם לא אנחנו? וחשוב מאד בטנטרה לפתח את מה שנקרא גאווה של אלוהות, או אגו אם תרצו, התחושה של להיות האלוהות ושאנחנו באמת היא. רק בטעות זיהינו עצמנו עם מישהו שהוא לגמרי רגיל. כי למעשה איננו רגילים, אנחנו יוצאים מן הכלל. וכמובן לא רק אנחנו, כולם יוצאים מן הכלל. הכוונה לא לומר, "אני טארה, מסכנים בני האנוש שם…" טנטרה עוסקת מאד בטיהור התפיסה שלנו וביכולת לראות אנשים וגם בעלי חיים כמיוחדים, לראות את פוטנציאל האלוהות שלהם, כולנו אלוהיות בעצם. רק שטרם זיהינו זאת. באופן הזה, אם נחשוב על כך באמת ונעשה מדיטציה, ונעשה זאת בשכנוע אין שום סיבה לחוש תבוסה. במסורת הטיבטית מדברים הרבה על הלידה יקרת הערך כבן אנוש, ולדעתי כולכם צריכים לחשוב על כך. כמה ברי מזל אנחנו. כל אחד ואחת מהיושבים כאן הוא כל כך בר מזל ביחס ל- 95% משאר העולם! כנקודת פתיחה נולדתם כבני אדם, וגם כאלה שזכו להשכלה. חשבו רק על זה. אתם יכולים לקחת ספר בשפתכם ולא רק לקרוא אלא להבין. רבים מהטיבטים, גם אם הלכו לבית ספר, יכולים לקרוא ספר אבל הם לא יבינו אותו. גם הנשים במנזר שלנו, אלה שהלכו לקולג', הנערות הטיבטיות יקראו ספר דהרמה באנגלית ולא בטיבטית כי קל להן יותר. והן בעלות השכלה. אז רק חשבו על זה! אתם יכולים לפתוח כל ספר ועם קצת מאמץ תוכלו להבין פחות או יותר הכל. זו פריבילגיה אדירה. רוב הטיבטים לא יכולים לעשות זאת, אפילו נזירים ונזירות לא. קשה להם מאד לקרוא את שפתם ולהבינה. ויש לכם את החופש לחשוב כל מה שאתם רוצים, להאמין בכל מה שתבחרו להאמין. בכמה ארצות בעולם ניתן לעשות זאת? אסור להאמין, צריך להאמין במה שהממשלה  או מוסד דתי כלשהו אומרים לך להאמין, אסור לך לחשוב, לתרגל, לעשות עם החיים שלך מה שתבחר. יש לכם כל כך הרבה זכויות! איפה התבוסתנות? יצרתם תנאים ונסיבות מדהימים כדי להיוולד בלידה הזו אז תגידו תודה ותמשיכו לעשות מה שצריך. באמת אל תדכאו את עצמכם. כולנו כל כך ברי מזל שנולדנו החיים האלה ואם נבזבז אותם לא נקבל אותם בחזרה. אז עלינו להשתמש בהם בצורה הכי טובה כדי שכאשר נמות, ומי יודע מתי, נוכל למות בלי חרטות. אנו יכולים למות במחשבה שעשיתי את הטוב ביותר עם החיים האלה כדי להועיל לעצמי ולאחרים. קיבלתי חיים טובים כי איכשהו בעבר יצרתי את התנאים והנסיבות הנכונים לחזור לחיים הספציפיים האלה. אז אפיק את המיטב ממה שיש לי עכשיו, אין זמן טוב יותר ולידה טובה יותר מזו של הרגע הזה. אז תפסיקו לחשוב מחשבות שליליות. תעריכו באמת את מה שיש לכם והפיקו מזה את המיטב. כי באמת, ככל הנראה, לפחות ל 95% משאר העולם אין את הפריבילגיות הללו. אנו חושבים שזה מובן מאליו אבל למעשה זה נדיר. נדיר מאד. עם האינטליגנציה שלכם, ההשכלה והחופש פגשתם גם את הדהרמה. כמה נפלא! אל תבזבזו אותה במחשבות שליליות. זה כזה בזבוז. לכו על זה עכשיו כשההזדמנות בידיכם.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s