הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014