הדרך הנאצלת של שמונת המרכיבים, The Noble Eightfold Path, כוללת השקפה נכונה, מחשבה או כוונה נכונה, פעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון.

הבודהה פתח בהשקפה נכונה כי הדרך בה אנו פועלים, מדברים, כל חיינו תלויים בנקודת המבט הבסיסית שלנו. מה שחשוב בעיננו ומה שלא. אם ההשקפה שלנו היא שהכי חשוב בחיים זה להרוויח המון כסף, שיעריצו אותנו כי יש לנו הרבה כסף, בית ומכונית גדולים, ולהיחשב מצליחים בתחומי העיסוק שלנו, אז כל האנרגיות שלנו ינותבו לשם. כל מה שנעשה יעוצב כדי להרוויח עוד כסף ולקבל עוד הערכה מהעולם. אם נחשוב שהדבר הכי חשוב בעולם זה מוזיקה, נקדיש את כל זמננו להתמקצע בכלי הנגינה שלנו, בשירה או ריקוד. הכל יסתובב סביב זה: מה אנחנו אוכלים, חיי החברה שלנו, המחשבות, תשומת הלב.

אם אנו חושבים שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא לפתח את התודעה ולהגיע להארה, נפנה את כל תשומת הלב שלנו בצורה מוחלטת לשם, אם באמת נאמין בכך. במודע או שלא במודע, אנחנו כל הזמן בוחרים. בחירות קטנות או גדולות, בחירות של החיים. ובחירות החיים הללו תלויות בהשקפה ונקודת המבט הבסיסית שלנו. ברגע שנמצא בתוכנו מה שמעניין אותנו, מה שמושך אותנו, מה שאנו מאמינים בו, אנו נצעד לכיוונו, במודע או שלא, נתפור הכל לכיוון שאליו נרצה ללכת. לכן הבודהה הציב את זה בהתחלה כי זה הדבר החשוב ביותר. אם נרצה ללכת בדרך השמונה נצטרך השקפה נכונה. 'נכון' היא גם מילה בעייתית. בסנסקריט Samyag. עוד לא מצאו מילה טובה באנגלית בשביל samyag אז אנו אומרים 'נכון', אבל אם יש נכון יש גם לא נכון וזה מאוד דואליסטי. זה יכול להיות correct או perfect או משהו מאד טוב וטהור. הטיבטים אומרים yangdak שמשמעותו לגמרי טהור וטוב. בכל מקרה, בבסיס, משמעותו 'נכון' במובן שההשקפה היא טובה.

מהי ההשקפה הזו שאנו מנסים לאמץ? קודם כל, לנסות לראות את הדברים כפי שהם ולא כפי שהעולם בדרך כלל מציג עצמו לפנינו. זה מערב את שלושת מאפייני הקיום: dukkha, anitya ו- anatman. בדרך כלל אנו תופסים עצמנו כך שאם נעבוד מספיק קשה נוכל להפעיל דברים לטובתנו, ושהאושר תלוי בהגשמת כל שאיפותינו והימנעות מכל מה שאיננו רוצים. זה נמצא בבסיס הטבע הבלתי מספק של הקיום שנשען על קיום מאד אגוצנטרי ומותנה. למעשה אנו לעולם לא יכולים להימנע מדוקהה גם אם יש זמנים בהם אנו מאושרים, איש לא אומר שאי אפשר להיות מאושרים. אבל אם נבחן זאת, בבסיס מונחים עדיין תקווה ופחד, כי כשמשהו הולך טוב אנו רוצים לאחוז בו ולא לאפשר לו להשתנות, אבל כמובן שהכל משתנה מרגע לרגע. לפעמים אנו חשים שהשינוי הוא לטובה ולפעמים אנו חשים אובדן גדול. בכל מקרה מטבעו זה מאד לא בטוח, אף פעם אנחנו לא יודעים מה יקרה אפילו עוד חמש דקות. בטח שלא מחר. אנשים שאתנו ייעלמו, נאבד אנשים שאנו אוהבים, היום אנו בריאים, מחר נחלה, איננו יודעים. הודו היא מקום טוב בשביל זה כי אפילו בנסיעה מכאן בחזרה לדהרמסלה אתם שמים את חייכם בכפכם, מי יודע אם תגיעו או לא? אנו מנסים ליצור ביטחון ואושר בתוך מצב שהוא מטבעו מוטל בספק, מאד לא בטוח. עלינו ללמוד דרך אחרת של התמודדות. ללמוד איך להרגיש בטוחים ומקבלים בתוך חוסר הביטחון הזה כך שלא נהיה המומים וחסרי איזון כשדברים לא מתרחשים באופן שרצינו. הסיבה שבגללה הכל לא בטוח ולמרות שאנו מנסים לעצור ולשמור על דברים כמו שהם, הם תמיד משתנים, זוהי anitya. (בפאלי: אניצ'ה, ארעיות, שינוי תמידי) כי הכל משתנה רגע אחר רגע. אנו מנסים לייצב הכל אבל למעשה ישנה תנועה ללא סוף, אם אנו בהתאמה לזה אנחנו בסדר, אבל אם ננסה לעצור זו פעולה נגד המציאות ולכן נסבול. אנו נאחזים בדברים בתקווה שהם יישארו, אבל הם לא יכולים להישאר, הם משתנים, אנחנו משתנים, הכל משתנה. התודעה לא נשארת אותו דבר לשנייה, היא כל הזמן נעה כמו נהר. גם הגוף שלנו, התאים שלנו משתנים, הכל משתנה מחוץ לנו ובתוכנו. אם נקבל זאת אנחנו נהיה בסדר, אך אם ננסה להתכחש לזה ונחיה כאילו שדברים אינם משתנים, כולל מערכות יחסים, אנחנו בצרות.

זה מביא אותנו חזרה למאפיין השלישי של הקיום: שאנחנו איננו מה שאנו מזדהים אתו. הבעיה היא שאנחנו מזדהים עם כל מה שאנחנו לא. כמו שחקן שמשחק דמות, וכל עוד הוא יודע שהוא משחק הוא יוכל לעשות זאת עם כל הלב, אבל ברגע שירד מהבמה אם ימשיך לחשוב שהוא המלט הוא בצרות, כי הוא לא. לכן מועיל לכולנו, חוץ מלאנשים שזה לגמרי מעורר בהם רתיעה – לראות איך היינו בחיים קודמים. כי האני ההוא שונה לחלוטין מהאני העכשווי. אולי ג'נדר שונה, גזע שונה, חשיבה אחרת, רעיונות ותפיסות אחרים, ועדיין חושב "אני".
אבל אין לזה שום קשר עם האני השגור, זה דבר אחר לגמרי. ובגלגול החיים הבא נהיה מישהו אחר לגמרי. יש המשכיות של מודעות, אבל המרכיבים הממשיים הפיזיים והמנטליים יהיו שונים לחלוטין. אם נוכל לחזור אחורה להיות בני שנתיים שוב לא נזהה את עצמנו. או בגיל 6, אפילו בגיל 12. גם בחיים האלה, כמה השתנינו. אבל משום שזה זרם המשכי, אנו לא מבחינים. אז אנו בונים הכל על תחושת הזהות הזו, של מי אני. זה מה שעושה אותי חשוב, לפחות בעיני עצמי. התחושה הזו שאני מי שאני, העבר שלי, המשפחה שלי, החינוך שלי, הגזע שלי, הלאום שלי, המעמד החברתי שלי, כל אלה הופכים אותי לאני. וכמובן המגדר שלי. אנו חותרים כל כך חזק לשמר ולקדם את האדם שכל אחד מאתנו חושב שהוא האני האמתי. והבעיה היא כמובן שזה בדיוק מי שאנחנו לא. אנו מזדהים עם כל הדברים הלא נכונים. אז אנו מנסים כל הזמן ליצור ישות, אני שמלכתחילה מעולם לא היה קיים בצורה בה אנו תופסים את קיומו. זו כל הנקודה, זו הסיבה שאנשים מתרגלים, עושים מדיטציה, לכן אנשים מקשיבים ללימוד, וקראים ספרי דהרמה, הולכים לריטריטים, כדי לחזור אל הבית האמתי. כדי לגלות מה אנחנו, ולאט לזהות את האשליה של מי חשבנו שאנחנו, כי מי שאנחנו באמת הוא דבר הרבה יותר גדול, ועדיין, ברמה מסוימת, רק רמה מאד שונה של מודעות. לא רק בודהיסטים, כל מי שנמצא בדרך רוחנית, הינדים, סופים, מיסטיקנים נוצרים, מיסטיקנים יהודים, כולם הבינו שעלינו איכשהו להסיר, להיפטר, להניח ולראות מעבר לאני הקטן כדי להיפתח למשהו כל כך הרבה יותר מעבר לעצמנו. סיר פול אמר שזה לא אני אלא ישו הנע בתוכי, במובן שישנו דבר כל כך הרבה יותר גדול בתוכנו, הפוטנציאל האמתי שלנו ברגע שזה הקטן מפנה את הדרך. מנקודת מבט בודהיסטית, ובוודאי בסוטרות המאוחרות, טבע התודעה מושווה לשמיים. הוא מושווה לשמיים כי אי אפשר לאחוז בהם. אי אפשר להצביע ולומר זה מי שאני כי, אתם יודעים, בלי חלל שום דבר לא יכול להתקיים. אבל לא ניתן לראות זאת, אי אפשר להחזיק בזה ולומר זה החלל שלי, כמו שתוכלו לעשות ביחס לכרית שלכם… סליחה, זו הכרית שלי! אולי רק ישבת עליה אבל עכשיו היא 'שלך'. כמו הוויכוחים שיש בין אנשים כשהדלאי למה מלמד… "זה המקום שלי!" זה אגו. אגו יוצר לנו טריטוריות. זה הגוף שלי, זה המושב שלי, זה החדר שלי, זה הבית שלי, וזו המדינה שלי. ואנו מקימים חומות כי זה שלי, הטריטוריה שלי. אבל עם חלל איננו יכולים לעשות זאת, אי אפשר לומר זה האוויר שלי, אני אוסר עליך לנשום את האוויר שלי. חלל הוא פשוט חלל. וגם הדברים המוצקים הללו הם רק חלל. הגוף שלנו הוא חלל, החלל הוא בכל מקום. ועדיין, לא ניתן לראותו, לא ניתן להחזיק בו, אך דבר לא יתקיים בלעדיו. הכל הוא חלל. והחלל הוא עצום וללא סוף, ללא מרכז, הוא בכל המקומות בו זמנית והכל מוכל בו, ולא ניתן לראותו, לאחוז בו. זו מילה נרדפת מצוינת לתודעה, כי המודעות הטהורה שלנו, כמו החלל כוללת את הכל, אי אפשר לגעת בה, לאחוז בה, לא ניתן לדבר עליה ועדיין דבר לא יתקיים בלעדיה. כך גם המחשבות שלנו, הרגשות ואפילו תחושת הזהות שלנו תלויים במודעות הטהורה, הקדמונית הזו שהיא טבענו האמתי, ואילו תחושת האני הרגילה שלנו מטבעה דואליסטית. אני ולא-אני. אני ואחר. והאגו גם חי בעבר, עם כל הזיכרונות שלנו, ההשוואות, שיפוטים, דעות קדומות, האמונות שלנו, הכל מהעבר, החינוך וההתניות שלנו. עבר. או בעתיד. כל התוכניות שלנו, התקוות והפחדים, הסכמות, הפנטזיות והחלומות בהקיץ. עכשיו זה הזמן בו האגו לא יכול לחיות. אם ננסה להיות בעכשיו עם האגו שלנו, האגו רק מדבר על העכשיו. הוא לא מסוגל לחוות בגלוי את הרגע.

הדבר היחיד שיכול לחוות בגלוי את רגע ההווה הוא המודעות הטהורה שלנו, ששוב, היא הסיבה שאנו מנסים לחזור אל הרגע, מבלי להגיב. כפי שהעננים בשמיים והכיסאות והשולחן ואתם כבני אדם, הכל לא יכול להתקיים לולא החלל, החלל האינהרנטי בטבענו האמתי. כך גם מחשבותינו, רגשותינו והמודעות שלנו, הכל תלוי במודעות הטהורה. הכל נובע מתוכה ושוקע לתוכה, ועדיין המודעות היא מעבר לכך, כביכול. היא מחלחלת אליה והיא עדיין מעבר לכך, כמו שעולים במטוס ועוברים דרך שכבת העננים העבים אל השמיים העמוקים ואתה מזהה שהעננים נמצאים בשמיים אבל הם אינם השמיים. הם כן ולא באותו זמן. כשמסתכלים למעלה אל השמיים רואים רק את העננים העבים אבל בעצם יש שמיים אינסופיים שתומכים בהם. העננים באים מהשמיים וחוזרים אליהם. באותו אופן לא יכולתם לראות או לשמוע אותי אם לא הייתם במודעות. אבל לרוב איננו מודעים למודעות שלנו. איננו מכירים בהיותנו בהכרה. אנו לכודים מדי במחשבות שלנו, כי איננו מזהים את מה שמעבר לחשיבה. ההשקפה הזו, הנכונה, פירושה גם לזהות שאיננו מה שנדמה לנו, וכל שאר הדרך עוזרת לנו לנסות להתחבר מחדש עם טבענו האמתי. אבל הבודהה בהיותו מלא חמלה זיהה שברמה המותנית עלינו לעבוד מתוך נקודת מבט מותנית. לכן הוא עוסק בפעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה, לעזור לנו לחיות חיים מהסוג שיחיה מי שמובל על ידי ראיית הדברים כפי שהם ככל הניתן. בבודהיזם תמיד מדברים על הדרך שדברים נראים וראייתם כפי שהם באמת, כי מהות הדברים והאופן בו אנו רואים אותם הם שני דברים שונים. אחד הדברים המעניינים בעידן המודרני שלנו זה שהמדע המודרני מזהה בדיוק את זה כיום, מאשר תובנות שהופיעו בהודו לפני אלפי שנים והתכחשו להן. עד המאות האחרונות אנשים לא הבינו וחשבו שבאסיה אנשים היו פשוט מאד אידיאליסטים ולא ראו דברים נכון והיו להם פנטזיות. כיום, המדע המודרני מכיר בכך שכל התובנות הגדולות שהמודטים הגיעו אליהן, הן מדויקות.

הדבר הראשון הוא להבין דברים בבהירות. אפשר לקרוא לזה הבנה נכונה. אינטלקטואלית אנו תופסים משהו גם אם לא חווינו אותו בעצמנו; אף על פי כן האדמה הקשה הזו, של הדעות הקדומות שלנו מתחילה להישבר מעט, נכנס לשם קצת אויר. כשהדברים נעשים פחות דחוסים בתודעה שלנו מקודם, אנו יכולים להתחיל לראות שישנן עוד דרכים להסתכל על דברים; שאולי הדרך בה אנו מורגלים להסתכל על דברים אינה מה שהם באמת, אולי יש משהו אחר. אז משהו בתוכנו מתחיל לנוע. המשך הדרך תלוי בהבנה הנכונה הזו, זה הדבר החשוב. עלינו להבין שכל מה שנעשה מעכשיו במידת האפשר צריך להיעשות מנקודת המבט המכירה בכך שבסופו של דבר אין מישהו שעושה אותו. גם עכשיו כשאנו מגיעים לדיבור נכון, פעולה נכונה, זה מגיע מנקודת המבט האגוצנטרית והמותנית שלנו אבל הכוונה היא להצביע על דבר שמעבר לה. לכן ההשקפה הנכונה היא כ"כ חשובה כי היא השער אל כל מה שיגיע אחר כך. אם קיבלת מרשם אבל אתה לא מאמין שאתה באמת חולה או שבאמת תוכל להירפא, אז לא תיקח את התרופה. או שניקח לכמה ימים, זה לא יעזור ונשים את זה במגירה ונשכח מזה. עלינו להיות משוכנעים שישנה בעיה וישנו גם פתרון. אז הכל מתחבר. עלינו להיות מוכנים למאמץ ולכך שזה ייקח זמן. הצעד הבא הוא דבר שנקרא samyak-sankalpa, ושוב זה מתורגם בדרכים רבות, לפעמים התרגום הוא מחשבה, ולפעמים כוונה. לדעתי כוונה מתאים כאן יותר. המשמעות היא שהפעולות והדיבור שלנו תלויים בכוונה או מוטיבציה המונחות ביסודן. הבודהה אמר שקארמה היא כוונה. במילים אחרות מה שאנו עושים, החותם של מעשינו, תלוי במוטיבציה שהניעה אותנו. דוגמה גסה יכולה להיות שמישהו כועס מאד ומרים סכין חדה מאד ודוקר מישהו בליבו והורג אותו. זה כמובן רגש מאד שלילי, להרוג מישהו ובזעם ומתוך רצון לפגוע. או מנתח שלוקח את אותה הסכין, מנתח מישהו שיש לו מחלת לב, גם הוא דוקר ופותח את הלב של האדם הזה אבל הכוונה היא לנתח אותו. ולמרות כוונותיו הטובות האדם מת. אז זו אותה תוצאה. האדם נחתך על ידי סכין באזור הלב. אבל הכוונה הייתה שונה לגמרי. הכוונה הייתה לעזור, להציל, ולא להרוג. לכן התוצאה הקארמית תהיה שונה לחלוטין. זו דוגמה מאד ברורה וגסה אבל אנו מדברים על מה שאנשים עושים באופן גלוי לעין.

לחלק 9 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014