ראיתי פעם ציור של מאייר אוסטרלי שעסק באיך לעשות דברים בעדינות, דברים מאד פשוטים. מה שאני זוכרת היה להחזיק דברים כמו שמחזיקים אפרוח בן יומו, בקלילות, כי אם לא תאחז את האפרוח הזה בקלילות, בעדינות, בשנייה אחת, הופס, הרגת אותו ואין אפרוח. ללמוד איך להחזיק בעדינות זה מאד חשוב. לא לתפוס ולא להחזיק בכוח, אלא בכבוד. כל אדם, ובמיוחד את הקרובים אליכם. לתת להם מרחב לעצמם, ולא לנסות לגרום להם להיות כפי שאתם רוצים שיהיו. לפעמים אני אומרת שלאהוב פירושו: אני אוהב אותך, מי ייתן ותהיה שמח ובריא. והיאחזות פירושה: אני אוהב אותך, אז בבקשה עשה אותי שמח ובריא. וזה ההבדל. אם אנו רוצים את האדם האחר כי הוא גורם לי להרגיש טוב אז אנו נפעיל עליו מניפולציות. אך אם אנו אוהבים את האדם השני כך שהשמחה והאושר שלו הם תענוג עבורנו, אושרם הוא אושרנו, אז נחזיק אותו בעדינות. לעתים קרובות אני מזכירה את הסיפור שהייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה וקיבלתי את המכתב מהודו מפרידה בדי (האישה המערבית הראשונה שהפכה לנזירה במסורת הטיבטית) שהזמינה אותי להצטרף אליה לבית הספר ללאמות צעירים. ואני זוכרת שרצתי ברחובות לונדון, שמחתי כל כך שאני נוסעת להודו, ופגשתי את אמי בדרכה מהעבודה ואמרתי לה: "אני נוסעת להודו!". והיא אמרה "הו, באמת, יקירה? ומתי את עוזבת?". זה מה שהיא אמרה. לא "אוי, איך את יכולה לעזוב אותי? אני אמא שלך ואני אשאר לבד!" אחי היה אז במלאזיה. "איזו מין בת את? את לא אוהבת אותי?" היא מעולם לא אמרה זאת. היא שאלה: "אה, מתי את נוסעת?". וכשהייתי בהודו, כל עשר שנים היא היתה אומרת "אם אשלח לך כרטיס – האם תבואי הביתה לחודש?" וכשבאתי הביתה היא מעולם לא בקשה שלא אסע בחזרה. מדוע? כי היא אהבה אותי, כי היא רצתה שאהיה מאושרת. היא אמרה לחברים שלי – הם סיפרו לי – שהיא תמיד התפללה שבגלגול החיים הבא שלה, היא שוב תחזור כאימא שלי כי היא חששה שיהיו לי הורים שלא יבינו שאני זקוקה לסגנון חיים מיוחד. זו אהבה. לא הרצון שתהיה ככה, שתעשה אותי מאושר. ועם סוג כזה של פתיחות כלפי אלה שאנחנו אוהבים – כשאתה איתי אני שמח, אם אינך איתי אבל אתה מאושר – אני שמח. מי ייתן ואתה תהיה בטוב ובשמחה. זה שעור מאד חשוב עבורנו, ללמוד כיצד לשחרר. הורים, לפעמים, במיוחד באסיה, נוטים לרצות להוביל את חיי ילדיהם. מבחינה מסורתית להורים עדיין יש הרבה שליטה. הם חושבים שזו אהבה אך למעשה זו אהבה עצמית. כמובן שזה נשמע הרבה יותר טוב לומר הבן שלי רופא, הבן שלי עורך-דין, הבן שלי אדריכל, מאשר לומר "הבן שלי נסע להודו והוא מסתובב בספריה הבודהיסטית". אז על כל אחד מאתנו להתבונן לתוך לבו ולראות את האזורים הייחודיים בהם אנחנו נאחזים, ואז לעשות מאמץ להתחיל לשחרר קצת. לכל אחד מאתנו יש את האזורים שלו. כשנגיע לדרך שמונת הנתיבים, נדון בזה בפירוט גדול יותר. אך כרגע אנו דנים בעובדת הבעיה. ההיאחזות הטוטאלית בתחושת האגו הזו ובכל דבר שמחזק את האגו וחוסר יכולתנו לשחרר.

הסיפור השני שעוסק בכך הוא על מלכודת הקוף. הייתה מלכודת שהורכבה מאגוז קוקוס מרוקן שחובר במסמר לעץ. יש חור בקוקוס ובתוכו שמו משהו מתוק ונחמד. הקוף הגיע, הריח את הממתקים והכניס את ידו דרך החור לאחוז בממתק. הוא אגרף אגרוף ואז הגיעו הציידים וכמובן שהקוף רצה לברוח, אך לא יכול בגלל האגרוף. הוא רוצה לברוח אבל רוצה גם את הממתק. בתודעה של הקוף ישנו קונפליקט, הוא חייב את הממתק והוא בסכנה כי הציידים מגיעים. והציידים ניצחו, כי הוא לא מסוגל היה לשחרר. שום דבר לא מחזיק את הקוף. כל מה שעליו לעשות זה לשחרר ולברוח. אך אינו יכול. זו אנלוגיה מבריקה למצב שלנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשחרר, שום דבר לא מחזיק אותנו, אז שם אנחנו נשארים. וכמו שאני נוהגת לומר באופן מסוים המנטרה שמחזיקה את כל הדרך הבודהיסטית אינה hum mani padme hung, המנטרה האמתית היא Let go, Let go, Let go. כי אנו עלולים להפוך גם את הדהרמה לעוד דרך להאדרה עצמית אם איננו זהירים. בהתחלה כולנו בעניין של להפוך לנזירים ונזירות, אנו יכולים לדעת עוד ועוד על בודהיזם, קראנו את כל הספרים הנכונים, פגשנו את כל הלאמות הנכונים, קיבלנו את כל ה initiations הנכונים, זה הופך לזהות, אתם יודעים. "כמה ריטריטים אתה עשית?" עלינו להיות מאד מודעים לכך, שהדהרמה לא תהפוך לעוד דרך לחיזוק תחושת העצמי שלנו. כפי ש Palden Atisha (מלומד בנגלי שהגיע לטיבט במאה ה-11), אמר, אם מישהו למשל עשה ריטריט של שנה: כשתצא, השאלה שתשאל את עצמך היא, האם הייסורים הרגשיים, האגו הנאחז שלי, תאוות הבצע והכעס, הגאווה והקנאה, האם הם גברו, האם אני יותר רגזן מקודם? האם זה נשאר אותו דבר? או האם הם פחתו? האם אני נוטה פחות לכעוס, נוטה יותר לסובלנות, ספונטניות, לא לא-שמח במזל הטוב של אחרים, לא מרגיש קנאה, מרגיש יותר סיפוק עמוק והוקרת תודה? אם החוליים הרגשיים שלנו גדלו או לא השתנו למרות שנה של מדיטציה, למרות כל החוויות או התובנות, זה היה בזבוז זמן. אם אתם חושבים שנשארתם פחות או יותר כפי שתמיד הייתם, אז כנראה לא הגעתם רחוק. הנקודה היא שכל מה שאנחנו לומדים, כל התרגולים שאנו עושים, מטרתם להפחית את הרגשות המאמללים שלנו ובמיוחד את האובססיה שלנו כלפי עצמנו. אז אם אנו עדיין מוצאים את עצמנו תמיד במרכז היקום, כנראה ששום דבר עוד לא ממש עובד. זו נקודה כל כך חשובה במיוחד כי אנשים מגיעים לכאן ולומדים את הדהרמה, קוראים ספרים, פוגשים את הלאמה, מתרגלים מדי יום, והכל מקסים וגורם להם שמחה אבל לרוב זו רק העצמת העצמי שלהם. מנקודת מבט רגילה, מותנית, זה בסדר, לפחות אנו שמחים בדברים טובים, בדברים מיטיבים, אבל אם זה נשאר ברמה הזו אז שום דבר יסודי לא השתנה. כי אז, אם הלאמה לא מחייך אלינו, אם הוא מתעלם מאתנו או אם משהו מרגיז אותנו או שלא הבנו אותו וכולם כן אז אנחנו אומללים, ובשביל מה? אנו רק ממרקים את האני אך תחושת האני הזו היא גורם השורש של הדוקהה שלנו.

איך להשתמש בדהרמה בדרך שלאט לאט תקלף את שכבות ההזדהות השגויה ותביא אותנו בחזרה אל מה שאני באמת? ולא רק ללטש עוד על פני השטח את התחושה של 'אני' יציב ובלתי ניתן להריסה? זה דבר שבמיוחד אלה שנמצאים בדהרמה הרבה שנים צריכים לשאול את עצמם. על כולנו לשאול את עצמנו. זו הסיבה שאחרי ההארה הבודהה לא רצה ללמד. כי הדהרמה עדינה מדי, היא הולכת נגד העולם. לא יבינו את זה, במילים אחרות רק ישתמשו בה לעוד האדרה עצמית במקום לפירוק תחושת האגו. אז האלים ברהמה ואינדרה הרגיעו אותו שאנשים כן יבינו, יש אנשים שיכולים להבין, אינך יכול להימנע מללמד רק משום שזה קשה. והוא לימד ובתקופתו אלפי אנשים התעוררו. כמובן שהבודהה היה לצידם וזה עזר. אך הנקודה היא שעלינו להיות זהירים מאד לא להשתמש בתרופה כסוג של רעל. לכן זה קשה; לכן זה מסובך. הרבה אנשים אומרים לי זאת. "אני מתרגל כל כך הרבה שנים, פגשתי כל כך הרבה לאמות, אני לא מתקדם לשום מקום". ואני לא יודעת מה התשובה אבל אני חושבת שאם לא נלמד כיצד לתרגל בלי היאחזות, התרגול לא יעבוד. הם בסופו של דבר רק יבריקו את האגו במקום להרוס אותו, לראות דרכו. סליחה לא התכוונתי לתת לכם את הקדרות הזו… הנקודה היא שזה לא מי שאנחנו באמת. לכן זה כל כך טראגי. הרבה אנשים מבלים שנים על גבי שנים בניתוח התרופה עד למרכיביה הכימיים, אז הם יודעים הכל על התרופה מבפנים ומבחוץ. אחרים לוקחים את המרשם ואת התרופה ומניחים אותה על המקדש שלהם ומשתחווים לה וסוגדים לה ומדליקים קטורת כמנחה ואומרים, הו תרופה נעלה, את המרפא לכל חוליי העולם בבקשה העניקי לי את ברכתך כך שארפא וכל היצורים החיים ירפאו! אבל הם לא לוקחים את התרופה. הם לא עוצרים לבלוע אותה.

דהרמה עובדת. היא עובדת כבר 2600 שנה. לאחר ההארה הבודהה לימד ואנשים הבינו. והסיבה שאנחנו כאן היום בחדר הזה היא כי מאז ועד היום אנשים ממשיכים להבין זאת. זו אינה מסורת מתה. זו מסורת של נשים וגברים שלקחו את התרופה והבריאו. אפילו כיום עם כל הטכנולוגיה, בבסיס זו עדיין אותה תרופה עם אותם מרכיבים. בכל אופן החשוב ביותר הוא לוודא שהתרגול לאט ובהדרגה עוזר לנו להפוך את תחושת העצמי היציב שלנו ליותר ויותר שקופה. לא יותר אטומה ומבריקה ונוצצת. האגו לא יכול להגיע להארה. הוא יכול להעמיד פנים שהוא מואר אבל זה רק משחק. אז תחושת העצמי שלנו צריכה להפוך להיות פתוחה יותר ויותר, רחבה ושקופה. אז אנו יודעים שאנו בדרך הנכונה.

רבים מכם נמצאים בדהרמה כבר זמן ארוך. זה טוב לתת לעצמך כ-20 שנה ואז להסתכל ולראות איך אנחנו מתקדמים. זה לוקח זמן, זו לא תרופת אינסטנט. אך האם היא מרפאת? זו השאלה. האם אנו בריאים יותר, פנימית? האם אנו משוחררים? במובן הפנימי של שחרור. הדהרמה, אומרים, צריכה להיות כמו שמרים בבצק של חיים כבדים. להפוך הכל לאוורירי יותר. התודעה שלנו צריכה להיות קלה יותר, הלב שלנו גם. יותר מרווח, פתוח, מושפע פחות מנסיבות חיצוניות. אלה האינדיקציות. לא חלומות מיוחדים או חוויות פנטסטיות במדיטציה או הבנות פנימיות מדהימות, שמופיעות ונעלמות. אלא איך התודעה שלנו בפועל מתמודדת עם חיי היומיום שלנו? האם אנו נדיבים יותר? האם אנו חושבים על אחרים לפני עצמנו? האם האושר של אחרים משמעותי לנו יותר משלנו? לא רק של האהובים עלינו אלא בכלל. האם יש לנו תחושת קשרי גומלין עם שאר הברואים? האם באמת אכפת לנו מאחרים? האם באמת אנו מכירים בכך שכל אדם שאנו פוגשים רוצה להיות מאושר? ולאחל להם זאת בכנות? זה מה שעלינו לשאול. לאחר כל המאמצים האלה, כל מליוני המנטרות והעליות לרגל והשאר, בסוף היום האם אנו טובים יותר מהשכן שלא עשה שום דבר מאלה, אבל יש לו לב טוב?

שאלות

שאלה: אני אוהב את המנטרה "Let go" אבל אני גם אוהב לחשוב על מחויבות. לפעמים אתה מחויב למשהו ואז מעומת עם הצורך לשחרר. תוכלי להסביר מעט יותר את הקשר בין מחויבות לשחרור?

ט.פ:  ובכן רק משום שדיברנו על letting go הכוונה אינה ל- let go לדרך עצמה, (צוחקת), אלא להשתחרר ככל שניתן מהשאיפה המונעת על ידי האגו. דיברנו קודם על הדיכוטומיה הבסיסית בין הכוונה שבתרגול, שהיא לשחרר אחיזה באגו, לבין ראיית הרעיונות שלנו על מי אנחנו ומי האחרים, והפחתת ההיאחזות שלנו בהם. קודם כל, ישנה כאן השאלה של יצירת תחושת אגו בריאה. תחושת אגו בריאה היא אגו מאוזן ומבוית כהלכה, אגו קטן ושמח. אגו כזה יכול להפסיק להכביד על עצמו. אתם מבינים את כוונתי? אנשים שתחושת העצמי שלהם פגועה הם בבסיסם אנשים מוטרדים פסיכולוגית או בעלי בעיות מנטליות שונות. ניתן להבחין שהם שקועים לגמרי בעצמם ובכאבם. אפשר לומר שהאגו מאד שמח להיות אומלל, כי כשאני אומללה אני חושבת רק על עצמי. הילדות הלא מאושרת שלי, מה הוריי עשו, כל הדברים האיומים שקרו לי, החברה שבאופן כללי היא כה אכזרית, בני הזוג שלי, החיים שלי, הזה שלי וההוא, אני, אני, אני… ועם אגו שעסוק בעצמו, אי אפשר פשוט להרוס את האני. כי הוא כאוב, סובל, הוא כבר מאד לא בריא. לכן, בעצם, עלינו לרפא את תחושת הבריאות של האגו על מנת להגיע אל מעבר לאגו. בהתחלה על האגו להיות בריא כדי להיות בעל ברית בדרך עד שנגיע לנקודה בה נוכל להתעלות מעליו, כשהוא יכול להפוך לשקוף. האגו לא נעלם כשמכים אותו. אם יש לכם סוס מרוץ לא תשיגו את כניעותו במכות. אתם תאלפו את הסוס על ידי שתגרמו לו לחוש אמון, להיות ידידותי, לרצות להיות מועיל. ואז תאלפו אותו ללכת לאן שתרצו שילך. כך גם עם התודעה, קודם עלינו לאלפה בעזרת אמצעים מיומנים, במטרה להשיג תודעה מאולפת שרוצה לשתף פעולה, למרות שבסופו של דבר האגו יודע שהדרך מובילה למותו. אבל הוא סומך על יכולתו להתפתח למשהו גדול יותר מעצמו. אז חשוב מאד יחד עם ההתערטלות וה – letting go שתהיה לנו גם תחושה של ריפוי ושל העצמה. במובן של הערכה עצמית וערך עצמי הכרחיים. כשפגשתי לראשונה את ה – Karmapa ה-16 בכלכתה, תוך זמן קצר הוא אמר לי – הייתי אז בטח בת 22 – "הבעיה שלך היא שאינך מאמינה בעצמך, ואם את לא, מי יאמין בך?" וזה מאד חשוב. זה ההבדל בין ניפוח תחושת האני שהיא שלילית מאד וכמו בלון מלא אויר חם, לבין ריפוי תחושת העצמי והפיכתה לבריאה ומאוזנת שיכולה להתחיל ללכת אתנו את הדרך ולעודד אותנו. שנטידווה ב Bodhicharyavatara אומר שיש הבדל גדול בין גאווה ויהירות, שהן כמובן זיהום מנטלי, לבין ביטחון. אנו זקוקים לביטחון. עלינו להאמין שביכולתנו להגשים את הדרך. ועלינו להאמין שאנו משהו גדול יותר ממי שאנו חושבים שאנחנו. ושאנחנו עצמנו יכולים לזהות זאת ולייצב זאת. זוהי דרך מאד עדינה כי מצד אחד אני מדברת על לשחרר ולהרוס, אבל ראשית עלינו ליצור משהו מאד בריא. לכן הבודהה לימד קודם כל מדיטציית שמאטה (או Shi ney) שמטרתה להשקיט, לאזן ולרכז את התודעה סביב אובייקט אחד ב samadhi  (ריכוז). איננו יכולים לעשות זאת אם התודעה אינה מאוזנת היטב. אם התודעה לא מאוזנת לא נוכל להיכנס לרמות עמוקות יותר של samadhi. אז ראשית עלינו להשקיט את התודעה, להפוך אותה מאוזנת ומרוכזת וכשהיא בריאה וחזקה, אז נוכל לפרק אותה בעזרת מדיטציית ויפאסנה. אך כל עוד תחושת העצמי שלנו מאד  שבירה ואנו סובלים מערך עצמי נמוך, זה לא יעבוד.

יחד עם זאת, הבודהה כמובן לימד חמלה ו –  loving kindness המכוונים ראשית אל האדם עצמו. זה לא איזה תרגול ניו אייג'י, זה מגיע ישירות מהבודהה. כשאנו מתרגלים loving kindness וחמלה אנו מתחילים עם עצמנו. מי ייתן ואהיה בריא ומאושר. מי ייתן ואהיה שליו ורגוע. מי ייתן ואהיה משוחרר מסבל. אנו משתמשים במילה אני. בסופו של דבר אולי לא יהיה 'אני' במובן הרגיל שאנו תופסים אותו, אבל ברמה יחסית אנו עדיין חושבים במונחים של האגו שלנו ולכן עלינו להפוך את האגו שלנו לשמח, מקורקע, נדיב וחומל.

הולכים צעד אחר צעד ואי אפשר פשוט לומר: אוקיי, העצמי אינו קיים, אני בעצם רק וואו פנטסטי, מפיץ אור, אינסופי, פתוח וריק! וזהו, האגו ייעלם כמו בועה. אם הייתה אפשרות כזו זה היה נפלא אבל זו הייתה רק ההתחלה, לא הסוף. כי לייצב את החוויה הזו למשך זמן זה אתגר הרבה יותר גדול. אנו מתחילים מהיכן שאנחנו. הבודהה תמיד מתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים. למרות שאיננו רואים את הדברים כפי שהם, עדיין בתוך המסגרת הזו אנו יכולים להתמודד עם הרגשות השליליים שלנו, לעודד רגשות חיוביים ותחושות טובות יותר כלפי עצמנו, כי אם איננו אוהבים את עצמנו ויש לנו הערכה עצמית מאד נמוכה אנו ניצור בעיות לעצמנו ולאחרים בלי סוף. הרבה מהדברים הבאמת איומים שקורים בעולם לא נעשים על ידי מי שיש לו תחושת עצמי שמחה, שלווה מרוכזת ומאוזנת. הם נעשים על ידי אנשים שיש להם או תחושת עצמי מנופחת בצורה קיצונית שהיא מאד בלתי מאוזנת פסיכולוגית, או אנשים עם תחושת עצמי מאד נמוכה. אז חשוב מאד לכן קודם כל לרפא את עצמנו ברמה היחסית לפני שבאמת חושבים על התעלות ממשית. זה כמו אנשים שרוצים לבנות גג מוזהב על מקדש. עליהם להתחיל ביסודות. אם אין לך יסודות טובים, חזקים ועמוקים הקירות המקושטים והגג המוזהב לא יחזיקו מעמד, הם יקרסו. ואני חושבת שיותר ויותר לאמות מתחילים לזהות את זה. כשמלמדים חומר מאד גבוה למערביים הם מגיבים ב"וואו!" ומכיוון שהם מאד מלומדים אינטלקטואלית הם יכולים להבין. אבל אז רואים איך הם מתנהלים בפועל, הם יכולים לחזור על הכל באופן קולח וחכם, הכל נשמע נפלא אבל האופן בו הם חיים את חייהם ומגיבים לנסיבות שליליות מראים שהם לא התחילו להבין.

אז עלינו לחזור ליסודות. אלה שדיברנו עליהם. ההכרה במצב הקשה הזה של סמסרה וה dukkha שבבסיסה, מה גורם לה וכיצד להתגבר עליה. כשהבודהה דיבר שוב ושוב על עקירת הרגשות השליליים וטיפוח הרגשות הטובים הוא לא דיבר ברמה האולטימטיבית, אלא ברמה היחסית שלנו שנשלטת על ידי תחושת האני. גם הבודהה עצמו דיבר ברמה יחסית כי אם נוכל להתמודד עם היחסי אז זה יתגלה גם ברמה המוחלטת. אי אפשר לקפוץ ישר אל המוחלט אלא אם אתם רמאנה מהרישי או משהו. עלינו ללכת צעד אחר צעד. והצעד הראשון הוא להתבונן בתודעה שלנו, לזהות את מה ששלילי אצלנו ואיך להמיר אותו למשהו חיובי, לעודד את צמיחת מה שחיובי בתוכנו עוד ועוד. שני דברים מתרחשים כאן: מצד אחד אנו מנסים לפתוח את האגרופים הקפוצים שלנו ולהרשות לדברים לזרום דרכינו, לזהות את חוסר הקביעות, להכיר בעובדה שדברים, כולל אותנו, אינם סטטיים, לא יציבים, לחשוף בהדרגה את התודעה שלנו לכך בעזרת הלימוד ואל תוך הלב שלנו בעזרת תרגול מעשי עד שבהדרגה זה יוצא מתוך כל נקבובית של הגוף שלנו, ההבנה הזו. על כולנו להתחיל מאיפה שאנחנו. ולאט לאט עם ההתקדמות בדרך, דברים שבהתחלה נראו מאד קשים ובלתי אפשריים הופכים קלים ולגמרי אפשריים. אך כמו כל יכולת זה דורש אימון רב. מישהו אמר אתמול שכדי להפוך לפסנתרן שמנגן בקונצרטים יש להתאמן לפחות 16000 שעות. וזה רק אימון של האצבעות. אז כמה זמן ייקח להפוך את התודעה למיומנת? תחשבו על זה היום! (צוחקת).

*

שאלה: בנוגע לגורמי ה- dukkha. יש הבדל בין האמירה שאם נחפש את האגו לא נוכל למצוא אותו, לבין האמירה שהוא לא קיים. מהו המכניזם של הדוקהה?

ט.פ:  כל עוד אנו חיים במצב של שניות (דואליות) של עצמי ואחרים, כנפרדים, יהיה דוקהה, כי אנו חיים במצב יחסי שנקרא סמסרה, והדוקהה בטבעו. הנקודה בנירבאנה היא שכל גורמי הדוקהה כבר אינם מתקיימים בה. אין שום דרך לדבר על נירבאנה ולכן הבודהה מעולם לא דיבר עליה, כלומר כמעט ולא דיבר על הבלתי מותנה. הבלתי מותנה, הבלתי קונספטואלי מטבעו נמצא מעבר לרעיון, אז שום דיבור עליו לא תואם אותו. הבודהה אמר: זו הדרך, לכו בה וכשתגיעו אתם תדעו. כל עוד אנו חיים במצב תודעה השקוע בדואליות, שמשמעה תחושת 'אני וכל השאר שאיננו אני', אז תהיה היאחזות בתחושת האני, בין אם אני כמשהו עליון, או כמשהו נחות, או שווה לאחרים, עדיין יש היאחזות בזהות. והפעולה הזו של היאחזות פסיכולוגית היא דוקהה בעצמה. ולכן בכל תחום של הקיום בו תהיה, ביסודו קיים דוקהה. כשמגיעים לרמות גבוהות מאד של ריכוז (סמדהי), אולי ברגע הספציפי הזה אין דוקהה, אך הוא חולף ואז 'נוחתים' שוב. לכן הבודהה אמר שזהו לא שחרור, וכשלעצמו לא מאד מועיל.

רואים לפעמים אנשים טובים מאד שתרגלו קשה מאד, יש להם חסידים ולאחר זמן מה הם 'נופלים'. הם חושבים שהם מוארים אבל הם לא. התודעה שלהם הגיעה לרמות מאד גבוהות של מודעות והם טעו לחשוב שזהו שחרור. זה בעצם די מסוכן, כי אנו חושבים שאנו הרבה יותר מתקדמים ממה שאנו באמת. דוקהה מכה שורשים מאד עמוקים בנפש שלנו. לכן כל כך קשה לעקור אותו אחת ולתמיד. אך לא בעזרת הליכה לרמות מודעות גבוהות יותר ויותר שאין להן דבר עם זה, אלא בחפירה עמוק לתוך הנפש שלנו. (psyche). עד שנגיע לרמת המודעות שאין לה דבר עם כל זה. כשאנשים נכנסים לסמדהי הם נכנסים ל'תודעת הבסיס' (alaya-vijnanan), וחושבים שלהיות במצב הזה, זה שחרור, אך כמובן שזה לא. מודעות אמתית, לא קונספטואלית, היא משהו שונה. מכיוון שאין תחושת עצמי אין דוקהה. אפשר לראות את הדוקהה אצל אחרים ולחוש אותו עמוק בלבנו. זה לא שברמת המודעות הזו האדם אינו מרגיש, לאדם יש אמפתיה טוטאלית עם כל הברואים, אך משום שאין תחושת 'עצמי' ו'אחרים' זו גם, באותו זמן, חמלה גדולה למצבם של אחרים. ישנה הבנה עמוקה מאד. לכן מנג'ושרי מחייך. חמלה אינה רק לקבצנים ברחוב ומצורעים ולמי שאיבדו את כל משפחתם ובתיהם. זו חמלה אמתית לעובדה שלכולנו ישנו הפוטנציאל הבלתי ייאמן הזה ותראו מה אנחנו עושים אתו. ככל שישנה יותר חכמה אנו רואים את המצב בבהירות וחמלה אדירה עולה כי אנו רואים איך כולנו מתאמצים כל כך להיות מאושרים, עובדים כה קשה בשביל זה, ובסופו של יום אנו רק מאמללים את עצמנו ואת האחרים, ומחריבים את הפלנטה בו זמנית כי אנו כל כך הולכים שולל. זו יכולה להיות פלנטה של אלים במקום מה שלעתים קרובות היא פלנטה של השדים, ועדיין, הפוטנציאל לשניהם נמצא בתוכנו.

שאלה: יש לי שאלה על אבל. עבדתי בהוספיס מספר שנים ואחד הדברים קורעי הלב היו כל האבדנים שמעולם לא התאבלו עליהם. תהיתי מה התרופה הסותרת לזה?

ט.פ:  אני חושבת שהתרופה האולטימטיבית היא לראות שמהתחלה לא היו coming or going. אבל בינתיים, אני חושבת שהתרופה היא קבלה. פילוסופית אנו מבינים שיש חוסר קביעות ומוות אבל לא באמת מאמינים בכך בלב. זה קורה לאנשים אחרים. לא לי. אז יש לנו את האבל של הפרידה אבל גם יש לנו הכחשה, וזה מחמיר את העניין. כשהייתי ילדה אימא שלי עסקה ברוחניות, נערכו סיאנסים אצלנו בבית כל שבוע והשכנים היו באים. שניים מהשכנים איבדו את בנם במלחמה; זה היה בשנות ה-50 כך שהמלחמה עוד הייתה אירוע טרי. הם איבדו את בנם בצבא כשהג'יפ שלו התהפך על גשר והוא נשרף למוות. הם הצטרפו למעגל כדי לדבר אתו. והוא הגיע דרך המדיום שגם היא הייתה שכנה שלנו ואמר – לגבי התהליך של מותו – "טוב, זה באמת היה איום אבל עכשיו אני בסדר, תנו לי ללכת. המשיכו עם חייכם, עליי ללכת עכשיו. אל תתאמצו להחזיר אותי. הצער שלכם מעכב אותי. בבקשה המשיכו בחייכם ותנו לי להמשיך בחיי החדשים". אך הם לא יכלו. הזהות שלהם הפכה מחוברת לחלוטין עם האבל. הוא היה בנם היחיד והם לא יכלו לקבל את העובדה שהוא עזב אותם. כך שכילדה ראיתי איך זה לא עזר לאף אחד. ההיאחזות, ההזדהות עם הסבל שלהם, זה הרס אותם וגם פגע בבן שלהם! כי הוא הרגיש כל כך רע, הוא היה כלוא באבל שלהם. כמובן שאם מאבדים מישהו שאהוב וקרוב יש תקופת אבל, זה טבעי. אבל אז צריכה להיות היכולת לשחרר. עליך לקבל שהם ממשיכים הלאה בהתאמה לקארמה שלהם, יש להם את גורלם שלהם, הם ממשיכים. אם אנו יושבים ומתאבלים זה לא מועיל להם. בספרים נאמר שאם מישהו מת ואנשים מתאספים לערוך פוג'ות, אל להם לבכות, להיאנח, לגנוח, ולקונן. זה גורם לרוחות להרגיש מאד לא טוב ולא נוח ולא עוזר להם. יותר טוב להיות רגועים ולהתפלל ולהודות ולאחל להם טוב במסעם, כי הם הלכו. לעיתים קרובות אנשים כותבים שהם איבדו מישהו קרוב שאהבו מאד, ושואלים מה עלי לעשות? במיוחד כשמישהו התאבד או משהו כזה. ואני אומרת עליך לעשות merit – ערך בשמם, לתת צדקה למישהו שהם היו מעריכים, אם אתם יכולים לעלות לרגל ולתת מנחה בשמם, גם כי עליה לרגל מוציאה אותם החוצה במקום לשבת בחדר ולהתאבל והם פוגשים עוד אנשים שהולכים לאותם מקומות נותני השראה, ומרגישים שהם עושים משהו. אז עלינו לקבל שאנחנו מגיעים אל הקיום לזמן מה ואז שוב עוזבים. וממשיכים שוב. אנחנו ממוחזרים ללא סוף. מאד אקולוגי! ועלינו לעזור לתהליך המיחזור הזה. עלינו לקבל שכך הם הדברים בעומק הקיום שלנו, בכל רגע אנשים מתים, בכל רגע אנשים מאבדים את היקרים להם. עלינו לקבל זאת. אם זה קורה להם מדוע שלא יקרה גם לי? כך הוא העולם, זה דוקהה. גם עם הטכנולוגיה האדירה שלנו עלינו עדיין למות. ואתם יודעים יש מקומות בהם כולם רוקדים ושרים אחרי מוות כי כנוצרים הם מאמינים שילכו לגן עדן, אל האלוהים. זה הרבה יותר הגיוני. ואני בטוחה שההכרה רוקדת. בואו נהיה שמחים. אלא אם מישהו יוצר קארמה באמת מרושעת ואפלה, אז הם זקוקים לכל התפילות שישנן. אבל לאנשים רגילים, עם עליות וירידות, נקודות טובות ורעות, הם פשוט ממשיכים, נאחל להם טוב, וניתן להם ללכת.

שאלה: יש לי שאלה על נושא שעולה לפעמים בשיחה. אם מישהו חולה במצב סופני ובסבל גדול, מבקש שימיתו אותו, האם יש לסרב?

ט.פ:  אין בבודהיזם באופן מסורתי עיסוק בשאלה זו משום שבעבר כשמישהו הגיע לנקודה שבו עליו למות, הוא מת, כך שהשאלה לא עלתה. עם ההתקדמות הרפואית ניתן להאריך חיים באופן מלאכותי גם אם הגוף אומר שהגיע הזמן ללכת. איני יכולה להיעזר בשום טקסט מסורתי אז הייתי אומרת שישנם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. כאשר אנשים סובלים ולא במצב סופני, או מחוברים למשהו, וניתן להמשיך כך לאורך שנים, המבט המסורתי יהיה תמיד שאסור לקחת חיים ושחוסר הנוחות והכאב הם דרך לטיהור קארמה שלילית מהעבר ואם תקצר אותם הם יצטרכו לחזור שוב ולעבור זאת שוב. זו לבטח תהיה הגישה המסורתית, ככלל אני מסכימה אתה. אלא אם אתה במצב שבו בלי המכונה לא היית חי, במקרה כזה אני חושבת שהוגן – אם אתה בוחר – לכבות את המכונה. הרבה לאמות ומתרגלים אחרים חוו לאורך שנים חוליים כואבים מאד, או שהיו בכלא שנים רבות, נחקרו ועברו עינויים, אבל השתמשו בכך, במקום לחוש רחמים על עצמם, והם התגברו. כלומר ניתן להשתמש בכאב כמדיטציה רבת עצמה, אני יודעת שזה נכון. ניתן גם לעשות תרגול טונג-לן, (תרגול מדיטציה של נתינה וקבלה) וכן הלאה. כל עוד התודעה לא נפגעה ניתן לתרגל. אז למרות שזה נתיב מאד קשה, הוא יכול להיות עצמתי. זה תמריץ חזק מאד להפוך את התודעה לחזקה יותר מהגוף ולהתגבר על ההזדהות עמו. אבל לאנשים אחרים יהיו השקפות שונות. הבודהה אמר וזה נכון, שישנם שני סוגי סבל, אחד פיזי והאחר מנטלי. ולמרות שכולנו צריכים לשאת סבל פיזי בזמן כזה או אחר, אנו לא חייבים לסבול מנטלית, איננו חייבים להזדהות עם הסבל הפיזי. אנו יכולים להשתמש בו כבסיס לתרגול שלנו כדי שהתודעה לא תסבול אפילו כאשר הגוף כן. זה לחלוטין נכון.

לחלק 7 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014