גורמי הדוקהה 

עסקנו הבוקר בקצרה באמת הנאצלת הראשונה, האמת על ה-dukkha. נמשיך לאמת הנאצלת השנייה, האמת על גורמי הדוקהה. כפי שאמרתי, זה כמו הגילוי שיש לנו מחלה אלימה וצריך לשאול: מה גרם לה? כי עד שנדע מה הגורם לא נוכל להשמיד אותה. התחושה העמוקה של חוסר סיפוק, מאד מאד עמוקה בנפשנו. דברים אמורים להיות בסדר אבל איכשהו הם לא לגמרי. או רק לזמן קצר מאד לפני שמשהו אחר צץ. מה גורם לזה? הבודהה אמר שתשוקה היא הגורם לדוקהה. הרבה אנשים אומרים: יש לי תשוקה להארה, האם זה רע? הרי ללא תשוקה לא נצעד בדרך. אז הכוונה אינה רק לתשוקה. הכוונה היא לתודעה הנאחזת, התודעה שאוחזת ולא משחררת. אם נחשוב על הדוגמה המסורתית של סמסרה, של מעגל הלידה והמוות המסתובב ללא קץ, נצטרך להבין שאף אחד לא קושר אותנו בשלשלאות לגלגל הזה. אנחנו תופסים אותו בשתי ידיים, רגליים, שיניים וכל דבר אחר שנמצא. אנו לא רוצים לשחרר. איש לא מחזיק אותנו, אנו מחזיקים את עצמנו. אז השאלה במה אנחנו נאחזים? וללא ספק הדבר הראשון שאנו נאחזים בו הוא חפצים ואנשים. למה? כפי שהזכרנו הבוקר בקשר לדוקהה – אם נקיף עצמנו בחפצים בכמות גדולה יותר, זה יהפוך אותנו לבטוחים, וגם הרבה אנשים, משפחה, חברים, שאנו חושבים שיצילו אותנו מהקשיים שאולי נפגוש בסמסרה. אך כאשר הבודהה לימד על ארבע האמיתות הנאצלות, הוא לימד גם על שלושת מאפייני הקיום. הראשון הוא הטבע הבלתי מספק של הסמסרה – dukkha. השני הוא anitya, שפירושו חוסר קביעות, Impermanence. במילים אחרות יש לנו תשוקה מאד חזקה להפוך את כל האובייקטים למוחשיים, גשמיים, לעשותם יציבים, שיהיו אמתיים, קבועים וקיימים לנצח. ודברים מטבעים אינם יציבים. הם עשויים מהרבה חלקים והם בלתי קבועים באופן בלתי ניתן לערעור. וזה כולל אנשים, מערכות יחסים. במילים אחרות, דברים נעים וזורמים ואנו מנסים לחסום אותם, להשאיר הכל אותו דבר, אנו חושבים שזה יעניק לנו ביטחון. אך מכיוון שזה מנוגד לטבע שזורם ומשתנה מרגע לרגע ואנו מנסים לקבע אותו ולעצור את השינויים, אנו בהכחשה של איך הדברים באמת. זה רחוק מלתת לנו בטחון, כי אנו עושים ההפך מאיך שהדברים באמת, יוצרים גבולות מלאכותיים של ביטחון. מתחת לכל זה אנו יודעים ששום דבר לא נמשך לנצח, שדברים משתנים. ותמיד ישנה התקווה שהכל יהיה בסדר. כולם יישארו כפי שאנו רוצים שיהיו. כולם יהיו כפי שאני רוצה שיהיו. והפחד שאולי זה יקרוס: האנשים שאנו אוהבים יעזבו אותנו או יחלו או שמשהו נורא יקרה. הבית שלנו יישרף. החדר הזה נשרף, אתם יודעים. זה היה חדר יפיפה. הוא עדיין מאד יפה, כמובן, שיפצו אותו היטב, אבל הוא היה מקושט כולו עם מנטרות וציורים ואפילו פסל מנג'ושרי המקסים היה מבריק יותר. לילה אחד אנשים ראו להבות יוצאות והמקום כולו בער. היה צורך לצבוע הכל מחדש ולמרבה המזל הפסל רק נעשה מעושן ולא נשרף. זה היה נראה כאילו יישאר לנצח ואז לפתע הכל היה בלהבות. אנו לא יודעים. זה תואם את התקוות והפחדים שלנו. הבעיה שחפצים ומערכות יחסים הם תמימים. הם רק חפצים. זו האחיזה שלנו בהם שהיא הבעיה. לכן רק לוותר על חפצים, כאשר ההיאחזות עוד קיימת בלב, זה לא פותר כלום.

אספר סיפור מאד ישן שמדגים זאת. בימים ההם היה ראג'ה עם ארמון גדול, המון משרתים והרבה זהב, משי ואוצרות. הוא היה מלך מאד מסור והיה לו גורו שהיה סגפן, כמו סדהו. וכל רכושו היה קערת עץ. הוא היה איש מאד פשוט. יום אחד הגורו לימד את הראג'ה בגן. המשרתים הגיעו בריצה "הוד מלכותך, בוא מהר, הארמון עולה באש!" והמלך אמר: "תטפלו בזה אתם, אני עם הגורו שלי לומד דהרמה, אל תפריעו לי". והגורו קפץ ואמר "אבל השארתי את קערת העץ שלי בארמון!" אז זו הנקודה. האם אנו הבעלים של חפצים או שהם הבעלים שלנו. זה לא כמה יש לנו או אין לנו. כמה זה יחסר לנו אם זה לא יהיה ברשותנו? זו השאלה. הבודהה עזב את הארמון וכל המשפחה שלו והכל מאחור כי זה מה שהיה עליו לעשות. אבל אנשים אחרים באותו זמן לא עזבו שום דבר מאחור, חיצונית. פנימית הם ויתרו – (renounced) והרוויחו תובנות רוחניות גדולות. אז זו לא שאלה של הופעה חיצונית. גם הנזירות והנזירים כאן, חיצונית יש להם הופעה של אלה שוויתרו (renounciates) אבל מה קורה בפנים – אנחנו לא יודעים. הם נראים טוב. כמו שאני אומרת לנזירות שלי, התודעה לא מגלחת את הראש ולא לובשת גלימות. והאם לתודעה יש תחושה של letting go ושל surrendering – או לא, כל אחד מאתנו יכול לדעת. חיצונית נוכל להיות מאד מקושטים ומבפנים ויתרנו. חיצונית אולי אין לנו דבר אבל מבפנים עדיין נאחזים. כי מהי היאחזות? האגו שנאחז. וכשהבודהה אמר שהיאחזות היא הגורם לדוקהה, הוא התכוון להיאחזות של האגו, שהוא האשליה הבסיסית שלנו, הבורות הראשונית שלנו. כשאנו מתחילים לראות את סיבת הסבל שלנו זה לא מספיק לחשוב שאם תוותר על סבל ותעזוב את המשפחה שלך ותבוא לכאן אז בהכרח תרגיש טוב יותר. כי מאיפה שנבוא ולהיכן שנלך אנו נושאים אתנו את המטען של האגו הנאחז שלנו, וזה בהחלט מטען מאד כבד שאנו סוחבים על הגב בסמסרה, אליו התכוון הבודהה. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת יכולה להיות הדרך להבין איך להרפות, ולבסוף להניח, לאחיזה הנואשת בתחושת האני. האני שנמצא בדיוק במרכז היקום, העכביש הגדול במרכז הרשת שכולנו טווים. אנו מדמיינים שאם רק נישאר מסופקים, אם רק נספק, אם רק נמשיך להרגיש שזה שווה, נהיה מאושרים. מבלי לזהות שזהו בדיוק הגורם לסבל שלנו. כשנגיע לאמת השלישית, האמת של השחרור מהסבל, נעסוק יותר בבהירות במצב נטול האגו. כמובן שלהניח לאגו לא אומר שנפסיק להתקיים. זה ממש לא אומר שנהפוך לאיזה blissed out cosmic blob.

כשאנחנו באמת ובתמים מתעוררים, שזו כמובן משמעות הבודהה, אנו מגלים שחלמנו חלום של בורות, מרתק או מסויט ככל שיהיה הוא איננו איך שהדברים באמת. נדון בזה יותר מחר אבל היום נעסוק יותר בשאלה של היאחזות, שהיא כפי שאמרתי האגו הנאחז בשורש הטבע הבלתי מספק של הקיום.

לילדים מאד קטנים שרק נולדו יש סוג של תמימות. הם עוד לא הבינו את ההבדל בין עצמם לאחרים, הם עוד מאד פתוחים. ואפשר לראות שבהדרגה הם מתחילים לחקור את גופם… "או, תראו הדבר הזה שם זה שלי"... ואז הם מרגישים את כפות הרגליים שלהם ומזהים שהם שייכים לכפות הרגליים וכפות הרגליים שייכות להם. ובהדרגה מתפתחים עד שהם מבינים שאנשים אחרים הם אחרים, ושהם נפרדים מהם. אפשר לראות את תחושת האגו גדלה. עד שמגיעים לגיל שנתיים ואז… זהו כמעט, אתם יודעים. ואפשר לראות כשהם מפתחים תחושה חזקה של אני מגיעות כל האיכויות שבאות יחד עם זה. אני רוצה. אני לא רוצה. והשמחה כאשר הם מקבלים מה שהם רוצים והזעם המוחלט כשהם לא. ואז אנו רואים את כל המצבים המביכים שלנו. כי בעיקרון מהשלב הזה והלאה אנו לא משתנים הרבה. אנו ממסכים את זה בהצלחה כזו או אחרת, תלוי, אבל המנגנון הבסיסי של ילד בן 3 או 4 עדיין נמצא בתוכנו. אתם מכירים את העונג בלקבל מה שרצינו והתסכול הפנימי והכעס כשלא, והדיכאון כשקיבלנו מה שלא רצינו וכן הלאה. מה שאנחנו לומדים זה איך להסוות את זה קצת, אך המכניזם הבסיסי נשאר.

כשהבודהה דיבר עלינו, האנשים הרגילים, הוא קרא לנו הילדים, הילדותיים, הלא בוגרים. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת עוסקת בהתבגרות; להפוך למבוגרים באמת. גדילה שאינה רק פיזית, קמטים וכו', אלא התבגרות פנימית לאדם אמתי. והאירוניה היא שאנו מתחילים עם תודעה פתוחה ורחבה, כתינוקות. ובהדרגה זה מצטמצם למשהו נפרד שיש להגן עליו. ואחר כך עלינו ללמוד לחזור שוב לתודעה הפתוחה שאינה ילדותית אלא ילדית. במילים אחרות, מצב תודעה מאד פתוח וספונטני בתוך הבגרות של היותנו. זה לא שנהיה כמו ילדים קטנים במובן של חוסר בשלות וטיפשות, אבל כמו שעבור ילד היום נמשך נצח, כל יום הוא כל כך ארוך. כי כל דבר שהם רואים הוא כל כך בהיר ומרתק ומעניין. ואז התודעה שלנו הופכת יותר ויותר עבשה. אנו רואים פחות ופחות, אנו לכודים בתוך התודעה שללא סוף מריצה את אותן אופרות סבון, אותן תגובות, אותם הרגלים. לכודים יותר ויותר בתוך ההרגלים הפיזיים, המנטליים, המילוליים. והימים פשוט עוברים ככה כי ויתרנו על החיים ברמה מסוימת. אנחנו על טייס אוטומטי. רבות מהמדיטציות המתקדמות עוצבו במיוחד להחזיר אותנו שוב אל הפשטות הבסיסית שבה אנו רואים הכל עם תודעה בוגרת, אבל הכל חדש והכל מבריק, הכל מסקרן מבלי שנשפוט אותו, בלי להשוות, רק לראות. תודעה כזו אינה תודעה שנאחזת. הבעיה שאנו אחוזים על ידי כל ההשלכות הישנות, כל השיפוטים הישנים וכל התגובות הישנות שלנו. אפשר לראות זאת בהרבה דרכים. אתם פוגשים אנשים וזה כמו ללחוץ על כפתור. משהו קורה ואתם לוחצים על כפתור ותקבלו תגובה. אתם יודעים איזו תגובה תקבלו מעצמכם ומאחרים. זה, כמו שאמרתי, משום שאנחנו על טייס אוטומטי. ואחת הבעיות היא שכל זה נעשה במטרה להגן על תחושת האני. כל כך הרבה מהזמן והמאמצים שלנו מוקדשים לתת לעצמי להרגיש טוב, כדי שאני ארגיש שמח ומסופק. והחברה שלנו מעודדת את זה. במיוחד, בצורה מאד מלאכותית, בניסיון לשכנע אותנו שמי שאנחנו מותנה במה שבבעלותנו. מה יש לנו ולא מי יש לנו. לא רק מה שהשגתי אלא גם מה המשפחה שלי השיגה, מה בעלי או אשתי או הבן או הבת או אבא או אמא שלי או הבן דוד שלי שהוא רב פקד במשטרה, אתם יודעים. למה?

אנו מבלים את חיינו בהגנה וחיזוק תחושת העצמי שלנו. שזה היה לגמרי בסדר, לגמרי הדבר היחיד לעשות, אלמלא המאפיין השלישי של הקיום, (הראשון – דוקהה, השני חוסר הקביעות, אניצ'ה), הוא היעדר עצמיות – anatman. Non self. אז אנו  מבלים את כל חיינו בניסיון לחזק, לעודד ולספק משהו שמלכתחילה לא קיים. זו בעיה. מחר נעמיק במה שאולי הבודהה התכוון כשדיבר על anatman. לא נוכל לעולם לדעת בדיוק על מה דיבר הבודהה. אני לא חושבת, בלי קשר למה שאנשים אולי חושבים, שאנו באמת יודעים מה הבודהה לימד. כי לקח 300-400 שנים לפני שמשהו נכתב. הכל הועבר בעל פה ואם ראיתם משהו מהכתבים שנחשבים לכאלה שהועברו מהבודהה, לכל הפחות מדובר בשלושה כרכים עבים ובגרסה הטיבטית יותר ממאה. ואי אפשר להאמין שכל הברה והברה מתוכם היו מילותיו של הבודהה. אבל יש נושאים מסוימים בבודהיזם שחוזרים שוב ושוב בכל האסכולות הבודהיסטיות שהם די מדהימים ומחזיקים בתוכם את כל התורה. כמו שורשים מאד עמוקים מהזרע, והזרע הזה הצמיח עץ בודהי מאד יפה. אני לא חושבת שהבודהה לימד את כל העלים. אבל אני חושבת שהוא כן זרע את הזרע. והזרע הזה הצמיח את העץ שיש לנו כיום כ-2600 שנה מאוחר יותר: אז למרות שאיש מאתנו לא יודע בדיוק מה הבודהה לימד, אני מוכנה להתערב שהוא לימד משהו על ארבע האמיתות הנאצלות ושלושת מאפייני הקיום, כי יש להם את טעם הדהרמה. הטעם המסוים שמחלחל לאורך כל הדהרמה, הרעיון של חוסר הסיפוק הטבוע בבסיס והקיום המותנה הרגיל שלנו, כי אנחנו נאחזים בזמן ששום דבר אינו קבוע. משתנה מרגע לרגע ובמיוחד שאיננו מבינים מי אנחנו באמת. ומזדהים עם כל מה שאנחנו לא.

כשהבודהה אמר anatman הוא לא התכוון שאנחנו לא קיימים בכלל.  הוא אמר שמי שאנחנו, אינו משהו שנתפס במחשבה הרגילה, הרציונלית. והטרגדיה שלנו היא שאנו נאחזים במה שמותנה, התודעה המותנית שלנו. אם אני שואלת: מי אתם? קרוב לוודאי שתענו לי את שמכם, אולי הגזע שלכם, המדינה שלכם, המקצוע. וכך אנו מזדהים עם מערכות היחסים שלנו, אבא, אמא, משפחה, למי שאנו נשואים וכו'. אנו אוחזים בכל אלה ובמיוחד בזיכרונות שלנו. הילדות, החינוך שקיבלנו, סוג הבית שהיה לנו, המשפחה שהיתה לנו, האמונות הדתיות או היעדרן. כל אלה מצטרפים למה שאנחנו אוהבים ומה שלא, הדעות הקדומות שלנו, השיפוטים, אני אוהבת קפה, אני לא אוהבת קפה. זה הופך אותי לאני. ייחודית. אינדיבידואל. לא כמו אף אחד אחר. ובזה אנו אוחזים מאד חזק. וכשישנו האני היציב, הבלתי משתנה, הנצחי, אז ישנם כל ה-לא אני. האחרים. העולם מורכב ממיליוני מיליונים של לא-אני. אבל אני החשוב מכולם, אני אני. ומשום שאני אני ויש לי את כל התשוקות והכמיהות ודברים שאני אוהב וכאלה שלא, עלי לבלות את זמני בלמשוך אלי דברים שאני אוהב ומעניקים לי עונג ובהימנעות והרחקה של מה שלא מעניק לי עונג. ומכאן, מההנחה הפסיכולוגית הבסיסית הזו, נקבל את מה שבבודהיזם נקרא שלושת הרעלים. אנו חולים בשלושת הרעלים. שהם בורות בסיסית לגבי מי אנחנו באמת, מה באמת קורה. אנו הופכים לא רק את עצמנו למשהו יציב, אלא גם את כל האחרים, כמובן. "הו, אתה נראה בדיוק כמו לפני חמש שנים כשנפגשנו, לא השתנית בכלל". איזה שטויות! כמובן שהם השתנו! כל תא ותא בגופנו השתנה מספר פעמים, בתור התחלה. אז אני הופכת אחרים, מערכות יחסים, חפצים, לבלתי משתנים. הכל נעשה סטטי בתקווה לגרום לנו תחושת ביטחון. אך כפי שאמרתי בהתחלה, מכיוון שדבר אינו יציב, ססטי או בטוח, זה מאד מאד מאתגר לנסות לגרום לנו להאמין שדברים הם אכן כפי שאנו חושבים, כי הכל זה השלכה שלנו. אז אנו מנסים להגיע אל -, לאחוז ולהחזיק במה שגורם לנו עונג: אנשים, חפצים, תפקידים, הצלחה, הכל. כל מה שמחזק את תחושת האני הזו. יופי יופי. וכל מה שנראה שגורע מתחושת האני, כל מה שבאופן קלאסי יוגדר כאויב, במילים אחרות, כל מי שמפריע או מאיים על האני והתשוקה שלי לאושר. כל מה שמאיים ובמיוחד אנשים ומצבים. אז אנו מתרגזים וכועסים ורוצים להחזיר מלחמה. וכך מקבלים מצד אחד תאוות בצע והיאחזות, וכעס ושנאה מצד שני. הם נשמרים במקומם על ידי תחושת האני הזו שצריך לרַצות אותה ולשמח אותה. באיקונוגרפיה של הבודהיזם הטיבטי בטח ראיתם את גלגלי החיים הענקיים שמחולקים לממלכות שונות של קיום. ובמרכז הגלגל יש חזיר, תרנגול ונחש. שלושתם נושכים זה את זנבו של זה. כך שהם מסתובבים עוד ועוד. כידוע לכם מרכז הגלגל הוא המסובב את הגלגל כולו. החזיר מייצג בורות, התרנגול מייצג תאווה והנחש מייצג כעס. הם רודפים זה אחר זה במעגל וזה מה שמניע את מעגל הלידה והמוות. כך שבתרגול הבודהיסטי יש הרבה פרקטיקות של התמודדות עם הרגשות הראשוניים האלה. כמו להתמודד עם כעס בעזרת טיפוח סבלנות והערכה של האדם שמכעיס אותך, הוא בעצם מורה גדול כי בלעדיו איך נלמד את האיכות החשובה הזו של סבלנות וידידות אוהבת? אלמלא האנשים שבאמת מעצבנים אותנו וגורמים לנו בעיות רבות ובאופן כללי גורמים לנו לתלוש את השערות, אם יש לנו. אז במקום לכעוס על מי שמרגיז אותנו עלינו להעריך אותם על עזרתם לנו לפתח איכות חשובה זו. או שבאפשרותנו גם לעבוד על  פיתוח חמלה וידידות אוהבת וישנן הרבה מדיטציות שיעזרו לפתיחת הלב לאיכויות אלה. ובאשר לתאוות בצע והיאחזות ברמה הקונספטואלית – תרגול נדיבות, עם העובדה שיש לנו הרבה דברים, שזו הזדמנות נפלאה לחלוק אותם עם אחרים, שאם לא היו לנו הרבה דברים, לא היה לנו מה לתת. לאהוב נתינה, לחלוק, לא רק את מה שאתה לא רוצה אלא גם את הדברים שאתה כן רוצה. זה קל לוותר על מה שממילא איננו רוצים, אבל זו התחלה. לבודהה היה פעם פטרון מאד עשיר שהיה כל כך אכזרי, הוא שנא לתת אפילו גרגר אורז למישהו. אז הבודהה שם כמה מטבעות בכף ידו השמאלית ואמר, תן אותן לכף היד השנייה. ורק היה עליו לאסוף את המטבעות ולפתוח את ידו ולשים אותן בכף היד הימנית. ואז הבודהה אמר ועכשיו תן אותן לכף היד השמאלית. רק כדי להיכנס למכניקה של פתיחת כפות הידיים שלו ולשחרר, אפילו שזה היה שחרור אל כף היד שלו עצמו.

כשהייתי פעם באנגליה היו לי חברים סופים שהיה להם ילד קטן שהיה בערך בן ארבע. מישהו הביא לו קופסה קטנה של שוקולדים. אז כמובן שעבור ילד בן ארבע זה מרגש בצורה יוצאת דופן – קופסה שלמה של שוקולדים! והוריו אמרו: תציע שוקולד. והילד הקטן אמר: "לא, הם שלי", ואביו אמר כן, בוודאי שהם שלך, לכן אתה יכול לחלוק אותם עם אחרים. הילד חשב על זה. ואז כל הפנים שלו נרגעו, הוא פתח את השוקולד והתעקש שכולם בחדר יתכבדו, בחיוך גדול על פניו. בטח, זה שלי אז אני יכול לתת את זה לאחרים. גם אחרים יכולים ליהנות. זה לא מקסים? עכשיו כולנו נהנים. במקום "זה שלי ואני אשמור את זה כי זה שלי ולאף אחד אחר לא יהיה מה ששלי", שזה דבר שמכאיב לנו, תודעה מצומצמת. אני, אני, אני, אני. כשאנחנו נותנים זה שחרור. משום שזה חיבור לטבע האמתי שלנו, והטבע האמתי שלנו הוא של שפע, הוא מאד פתוח ונדיב. אז כשאנו מנסים להיסגר ולחוש ביטחון ומיוחדים על ידי הימנעות מנתינה, זה מכאיב ופוגע בו, ואין לנו תחושה פנימית טובה. למרות ששמרנו על מה שיש לנו. זה לא מרגיש נכון, אנו מרגישים בהתגוננות. אנחנו צריכים להסביר למה אין באפשרותנו לוותר. כך לאט אנו לומדים, לאט אנו יוצרים הרגלים חדשים. אנו מתחילים לתכנת מחדש את עצמנו כדי להביא עצמנו יותר אל התאמה למה שבאמת ישנו, התאמה לחכמה ולחמלה. ואז מרגישים טוב יותר כי אנו חוזרים אל טבענו האמתי. זה ברמה מאד קונבנציונלית, שמשתמשת באגו שלנו ואלה דברים שכולנו יכולים לעשות בהדרגה, להתחיל להתאים את חיינו לאופן שבו הדברים באמת ישנם. כפי שאמרתי – לא הדברים בעייתיים, אלא ההיאחזות שלנו בהם. לשחרר אין פירושו שלא יהיה לנו דבר. הדברים כשלעצמם הם תמימים, לא טובים או רעים. הכוונה אינה שעל כולכם להפוך לסדואהים או לוותר על משפחתכם או רכושכם. לא על זה אנחנו מדברים. אלא על מערכת היחסים שלנו עם הדברים שיש ברשותנו ובמיוחד מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים.

אנגלית במובנים רבים היא שפה רחבה ועצומה. אחת הסיבות שהיא כה פופולרית היא שהיא כה אדפטיבית וגולמית ולקחה מילים מכל כך הרבה שפות אחרות כך שלהסתכל במילון זה מרתק, היא עשירה ויש בה כל כך הרבה מילים נרדפות. ועדיין כשמגיעים למילת מפתח אמתית כמו אהבה – כלומר, בסנסקריט יש המון מילים שמציינות סוגים שונים של אהבה. אבל לנו יש מילה אחת. אני אוהב את אשתי, אני אוהב את הגורו שלי, אני אוהבת גלידה, אני אוהבת שופינג… אתם יודעים. אבל הן לא מבטאות את אותו דבר בכלל. אני אוהבת את ילדיי ואוהבת גלידה; רגשות שונים לחלוטין. כמו כן היום קורה הרבה שאנשים מבלבלים אהבה עם תאווה. כשאנשים מחזרים, ואומרים 'אני אוהב אותך' בעצם זה רק אומר שיש להם תשוקה, משיכה מינית. זה אולי יתפתח לאהבה אמתית אבל בהתחלה זה בכלל לא זה, זו רק משיכה. ואז אנשים נאחזים באחר, במחשבה שהאושר שלהם תלוי בו. גם זה לא אהבה בעצם, אלא היאחזות. אבל האנגלית מאד דלה כשזה מגיע למילה אהבה. אהבה היא רגש כל כך מקסים ועדיין הוא כל כך מצונזר שכבר אי אפשר להשתמש בה. אז כשאנו מדברים על אי היאחזות, שחרור ואי רדיפה אחרי דברים, זה לא אומר אי אהבה, זה למעשה לסלק את כל הסבך על מנת לחזור לרגש הטהור של אהבה. כל מה שנשתל מעליה אין לו דבר עם אהבה; רק עם סיפוק האגו. אז עלינו להסיר את כל זה כדי לראות מהו הרגש שנקרא אהבה. הבודהה דיבר על אהבה, loving kindness וחמלה שוב ושוב. הוא מעולם לא אמר שאיננו צריכים לאהוב. אבל הוא בבירור אמר שעלינו להיות ללא היאחזות.

לחלק 6 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014