במערב אנשים לא מאומנים להתמודד עם עובדת המוות ועם מי שנשאר מאחור. יש כמויות עצומות של אבל ואין שחרור. אנו נעסוק ברעיון של שחרור כשנגיע לאמת הנאצלת השנייה, אך העובדה היא שאנו מאבדים אנשים שאנו אוהבים, והיינו שמחים להשאירם והיינו שמחים למות במקומם, אבל זה לא עוזר לא להם ולא לנו להמשיך להיאחז. זה רק מעצים את הדוקהה. אז ישנו דוקהה כפול, זה של האבדן וזה של לא לשחרר. כל כך הרבה מהסבל בעולם מקורו לא בנסיבות חיצוניות, אלא בתגובה הפנימית המאד לא מיומנת שלנו אליהן. זה טיפשי, אבל פעם אחת הייתי בכינוס עם הזמר הסופי-טורקי, מקסים. הוא שר שיר של רומי שבו היו כל מיני דברים נוראים שקרו, והפזמון החוזר אמר: what of it? בכל פעם. הוא איבד את חברתו, היא הלכה עם מישהו אחר..  what of it?, ואז משהו אחר קרה, what of it?. טסתי אתו בחזרה לניו-יורק וכשהגענו, כ 30-40 איש לא קיבלו את המטען שלהם. כולל אותו. כל האנשים האלה (הצטערתי על צוות חברת התעופה, זו לא הייתה אשמתם), צרחו וצעקו כי הם איבדו את כל המטען שלהם והיו להם טיסות המשך וכו'. אבל הוא אמר, נו טוב, אז עכשיו אני לא צריך לסחוב את כל המטען לטורקיה. איבדתי את המטען שלי, הוא צחק ואמר what of it?. כל האנשים הצורחים והצועקים לא עמדו לקבל את המטען שלהם. אפשר היה רק לקבל את זה ולצחוק על זה, מבחוץ יש בעיה, מבפנים – אין! גם בנסיבות מאד קשות אנחנו מחמירים את הקושי בעזרת תגובות לא מיומנות. ואם רק נוכל להיות בהשתוות הנפש (equanimity) בכל הנסיבות, לפעמים הדברים הולכים כמו שאנחנו רוצים ולפעמים לא. אז מה? U ba Khin, שהיה המורה של גואנקה – היה בורמזי שמלבד ניהול מרכז הויפאסנה שלו העבודה המרכזית שלו הייתה בתפקיד בכיר מאד עבור הממשלה. כאשר מת היה צורך ב-3 אנשים שיחלקו בתפקיד, כי הוא עשה כל כך הרבה עבודה. התודעה שלו הייתה כל כך יעילה. ולכן הוא יכול היה להשיג כל כך הרבה ללא מאמץ, ללא סטרס ודאגה וכל אלה, שהם באמת הבעיה. לא הנסיבות יוצרות את המתח. עם הדברים שיוצרים את המתח ניתן להתמודד אך אם התגובה הפנימית אינה מיומנת זה רק מגביר את זה בצורה עצומה ואנו הופכים עצבניים, כעוסים, מתוחים, חסרי שקט או מדוכאים וכל מה שקורה בפנים שהינו תגובה לא מיומנת לנסיבות חיצוניות. זה דוקהה כפול. וזה לעתים קרובות מה שגורם לאנשים לחלות. זו לא כמות העבודה שאנו עושים, אם זו מכונה יעילה היא תמשיך לעבוד בשמחה, אבל אם חסר בה שמן או שיש בה לכלוך או חלקים שלא עובדים בצורה תקינה אז ייווצרו הרבה בעיות והמכניזם הפנימי ייהרס. אז שוב, גם ברמת התפקוד החיצוני זה מאד הגיוני ללמוד כיצד להתמודד במיומנות עם דוקהה, כך שיפסיק להיות דוקהה ויהפוך להיות עוד אתגר בחיים שלנו. זה דוקהה רק אם אנחנו אומרים כך. אדם אחר אולי יחשוב שזה sukkha. כך שהכל בתודעה.

שאלה: הזכרת מכשולים, ואמרת שלך הייתה הבנה ברורה לגבי הפעולה הנכונה שלך. איך נוכל לדעת שההבנה שלנו איננה האגו שלנו שוב?

ט.פ: אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. כשאני מקבלת מסרים, כמו שאומרים, מהיכן שהוא, בין אם מרמה עמוקה בתוכי או סוג של הדרכה רוחנית שדוחפת, או פשוט כוחות קרמתיים חזקים שמתחברים באותו זמן, אני יודעת. לעיתים קרובות מתווכחת אבל אני עדיין יודעת שזה מה הולך לקרות. זה שונה מהבזקים של אינטואיציה שלפעמים צודקת ולפעמים לא. זו ידיעה פנימית עמוקה מאד, הידיעה שזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו. כמו לנסוע להודו. ויש עוד דברים, כמו שלפתע זה הגיע אליי: שעליי לעשות ריטריט של שלוש שנים, ומיד חלק אחר של התודעה שלי התחיל לחשוב איך זה יהיה אפשרי. אז בשבילי ככה זה עובד. יש קול פנימי שאומר לי מה עומד לקרות ואז אני מתווכחת אבל הקול הזה יודע שזה מה שאעשה ממילא. אני לא יכולה לומר מהיכן הוא מגיע. הוא תמיד צודק.

שאלה: גם לי יש שאלה על מכשולים. אני מנהל הרבה תכניות ותמיד יש הרבה מכשולים, ואז אנשים מסוימים אומרים, אתה מתמודד מצוין עם המכשולים האלה, ואחרים אומרים שהמכשולים הם סימן שאתה בדרך הלא נכונה ועליך לשנות כיוון. קשה לי להבחין, כי התכניות גדולות וגם המכשולים, אבל לפעמים כש"דוחפים" זה עובד ולפעמים לא, ואם היית יודע שזה לא יעבוד היית חוסך הרבה זמן.

ט.פ:  אני לא יודעת, קשה לענות כי גם בחיים שלי יש דברים שאני מנסה לקדם כמו נזירות מלאה לנשים ותרגול יוגי עבור נזירות בריטריט, וכבר יש כמות עצומה של מכשולים. הנזירות הגבוהה לנשים מתמודדת עם מכשולים 25 שנה. ובכל זאת, למרות המכשולים שמגיעים מהמקורות שיכולים להיות הכי מועילים, אדם יודע כשזה נכון. וכמו חומת ברלין, בסופו של דבר זה ייפול, וצריך פשוט בעדינות ובעקביות להמשיך לדחוף. כי זה נכון. כי זה צריך לקרות. כאשר הריטריט שלי לא הצליח להתארגן לגמרי הייתה לי תחושה שעליי לומר לא, זו לא הדרך. אז חיפשתי מה עלי לעשות אם לא את זה. בכנות, איני יודעת איך מבחינים אבל לדעתי אם בלב אתה באמת מרגיש שמה שאתה עושה נעשה כמו שזה אמור להיעשות, שזה באמת צריך לקרות אז לא משנה כמה מכשולים יהיו, אתה תעבור אותם. לדוגמא בניית ה-Samye ,(המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט) זו דוגמה טובה. לפי הסיפורים הם היו בונים במשך היום ובלילה הרוחות שהתנגדו לבודהיזם הרסו אותו שוב. הם היו מאד מתוסכלים. ואז shantarakshita והמלך Trisong Dretse הזמינו את גורו פדמסמבהאווה לטיבט והסבירו לו על המכשולים וגם הוא אמר, זה בסדר שיש מכשולים, אבל עכשיו עלינו להפוך את הכוחות השליליים למועילים. הוא הכניע את הרוחות השובבות שהרסו את קירות המקדש כל יום. הוא הפך אותן למגינות הדהרמה. אז אחרי שהן סייעו לבנות, מה שהתחיל כמכשול, אם הן לא היו שם היו רק בנאים בני אדם. אבל משום שהן היו בסביבה, מרגע שהן הפכו למועילות, זה היה מועיל כפליים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אז מנקודת המבט שלנו, לעיתים מכשולים עוזרים לנו לראות דברים מזווית אחרת, להתחזק ולהיעשות נחושים יותר מתמיד. ולפעמים מקבלים הרגשה שהקארמה לפעולה הספציפית אזלה. ובמקרה כזה ניתן לשנות כיוון. אני לא יודעת איך אבל לפעמים פשוט מרגישים את זה.

שאלה: מעגל הקארמה קבוע מראש, קארמה מהעבר שעל האדם לעבור… אז איך אנו מבחינים: זה העבר, זה ההווה, זה מה שביכולתי לשנות ואת זה לא. מה החוויה שלך לגבי זה?

ט.פ: כמובן שקארמה היא נושא ענקי. פעם אננדה, תלמידו ובן דודו של הבודהה אמר לבודהה "אתה יודע, קארמה זה באמת נושא קשה להבנה, אבל נראה לי שהבנתי את זה עכשיו". ובודהה ענה "לא אננדה, אל תאמר כך, רק בודהה מואר לחלוטין יכול להבין קארמה". כי הבודהה חזר אחורה כל כך הרבה גלגולי חיים קודמים שלו ושל יצורים אחרים, זה היה חלק מחוויית ההארה שלו והייתה לו תודעה בעלת ידע בלתי מוגבל. אנשים רגילים כמונו עם תודעה מאד מאד מוגבלת, לא נוכל להבין את הקארמה. אבל מפרספקטיבה בודהיסטית אני רוצה לומר שבכל גלגול ישנן פעולות מאד חזקות שאנו עושים מדי יום ויש להן הרבה השלכות. לפעמים אנו עושים משהו שהוא מאד מדויק וזורע זרעים מאד עמוקים. חיים שלמים, למשל, של לימוד דהרמה או מדיטציה, הם חיים שלמים של זריעת זרעים. בחיים הבאים, ללא ספק, יהיה הרבה יבול שיצמח. בחיים של רוב האנשים יש זמנים בהם מרגישים שנמצאים בדיוק בדרך בה צריך ללכת, וזמנים בהם רצית ללכת בדרך מסוימת אבל הדלתות אליה היו סגורות. זה די קבוע. מה שלא קבוע הוא איך נגיב. כך שכל פעם שמשהו קורה לנו יש לנו בחירה להגיב במיומנות או לא. איך נגיב – זה כאילו אנו תמיד מגיעים לצומת. יש דברים שסביר שיקרו אבל בדרך שבה נלך ייווצר מערך חדש שלם של תנאים ונסיבות. אז מרגע לרגע, לא רק שאנו אוכלים את העבר אלא גם יוצרים את העתיד שלנו. כי הרגע היחיד שיש לנו הוא הרגע העכשווי.

שאלה: אני מכיר אנשים שלא ייקחו תרופה כשהם נעשים חולים, כי לדבריהם המחלה מטהרת את הקארמה שלהם ונותנת לה לפעול את פעולתה. אבל יש לנו גם את הקארמה להיוולד במקום בו יש תרופה.

ט.פ: לחלוטין. אם יש לך כאב שיניים ורק תשב שם בייסורים ותאמר שזה טוב לסבול כי כך תיפטר מקארמה של העבר, זה לא הגיוני. לבודהה עצמו היה רופא ששמו ג'יווקה. כשהבודהה חלה הוא לקח תרופה. בדיוק כך, זה אולי הקארמה שלך לחלות אבל אולי זו הקארמה שלך גם להבריא.

שאלה: אז לדעתך זה מטהר קארמה או רק מייצר עוד?

ט.פ:  לדעתי זה תלוי, אם אתה יושב ומרחם על עצמך אז אתה מייצר בו בזמן קארמה יותר גרועה.. הבודהה מעולם לא אמר עליכם לטבול במי קרח קפואים או לעמוד על רגל אחת לנצח כדי לטהר את הקארמה הרעה שלכם. קארמה לא מיטהרת באופן הזה. הדרך לנקות את הקארמה שלכם היא בעצם לזהות שאין מלכתחילה מי שיוצר קארמה.

שאלה: סליחה?

ט.פ: ובכן, אנו מאמינים שיש קארמה כי אנו חושבים שאנחנו יצרנו אותה. נכון? אני יצרתי קארמה בחיים קודמים ועכשיו אני צריך לקבל את תוצאותיה בחיים האלה. כל זה מבוסס על הרעיון שמישהו עשה משהו. על רעיון האני. אז הדרך באמת  לטהר קארמה היא לזהות שמכיוון שמהתחלה לא היה אף אדם שמייצר קארמה… למישהו יש מַאלַה? (מחרוזת תפילה) אני אסביר. כל החרוזים הללו הם מעשים שונים, בדיבור, בגוף ובתודעה, הנה הם כולם. ואם אמשוך אחד מהם אז כל השאר יבואו אתו. כך גם הקארמה מהעבר באה ביחד איתי. למה? כי יש חוט שמחבר אותם יחד. והחוט הזה הוא הרעיון של מישהו שעשה משהו ולכן מקבל את תוצאות המעשה. אז כל עוד נאמין שיש מישהו שביצע פשע, ומישהו שעומד לקבל את התוצאות, זה ממשיך את כל העניין הזה שוב ושוב' לנצח. אז הדרך הטובה ביותר אינה לטהר סיבה כזו או אחרת שהביאה לנסיבות אחרות, אלא לחתוך את החוט. ברגע שחתכת את החוט גם אם תמשוך חרוז אחד האחרים לא יבואו אתו. הם אינם מחוברים עוד.

          דממה בחדר-

ט.פ: או שעניתי על כל השאלות או שהתבלבלתם. בואו נשב כמה דקות בשקט.

הנחיות למדיטציה

הדבר החשוב הוא לשבת בנוחות היכן שאתם על כיסא או על הרצפה, לשמור על עמוד שדרה ישר ונינוח. עיניים פקוחות מעט. ורק להרגיש שאנחנו כאן. אנחנו כאן בחדר. נושמים פנימה, נושמים החוצה. אנחנו בתוך הגוף שלנו. רק להיות מודעים לגוף, לתחושות בגוף, לאנרגיות בגוף. ואנו נושמים. נושמים פנימה והחוצה.

הביאו את תשומת הלב או לקצה האף, היכן שתוכלו להרגיש את האוויר נכנס, או אם אתם מעדיפים את העלייה והירידה של הבטן. אנחנו יכולים רק לנשום עכשיו. זו דרך מאד מיומנת להביא אותנו להווה. אז שמרו על תודעה רגועה, מרווחת אבל מרוכזת. מרוכזת בנשימה. נושמים פנימה, נושמים החוצה, ואנו מודעים לכך. זה הכל. מחשבות, כל המחשבות והרגשות, הן ברקע, אל תתנו להן אנרגיה. הדבר היחיד החשוב הוא הנשימה ורק לדעת שאנו נושמים.

לחלק 5 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014