מה מייצר dukkha?

ל-dukkha – יש הרבה רמות. זה גס, זה עדין, וזה עדין מאד. זה נמצא בכל מקום, התחושה הזו של חוסר נוחות, וזה לא תמיד ברור. אבל ברגע שמתחילים למדוט ובאמת להתבונן, נראה את זה; זה מחלחל לכל הרמות של הנפש. מדוע? כי בדרך כלל אנו נשלטים על ידי האגו. האגו, שהיא מילה לטינית ל"אני", היא התחושה הזו של אני במרכז של כל דבר, כמו עכביש במרכז רשת שנטווית ללא הפסקה. ואנו רוצים לספק את האני. אך זה כמובן בלתי אפשרי, משום שמראש המובן הזה של אני אוטונומי, יציב, בלתי משתנה, פשוט לא קיים. לא קיים באופן שבו אנו חושבים על זה, וזה כל העניין במדיטציה, לחפש כדי למצוא אותו. ה'אני' הזה כלל אינו מה שאנו חושבים עליו, ומשום שהוא רק פיברוק של הקונספציות המנטליות שלנו, לא נוכל לעולם לספק אותו. זו כל הבעיה: זו רוח רפאים, שמכתיבה את החיים שלנו וכשנחפש אותו, לא נוכל למצוא.

אנו מזהים אותו עם הגוף ולכן מקדישים כל כך הרבה זמן לפנק את הגוף ותשוקותיו. כמו שהזכרתי, האישה שגילתה ש 85% ממחשבותיה עסקו בנוחות הפיזית שלה, היתה המומה, היא בכלל לא חשבה שהיא עסוקה כל כך בעצמה. אבל כשהתבוננה היא ראתה זאת. תמיד יש עיסוק בבגדים שלנו, במקלחת, במיטה שלנו. כמה דיונים מתקיימים על אוכל? ובריאות, הרבה דאגה סביב בריאות. הגוף. אבל הגוף חווה דוקהה מרגע לרגע. לכן הבודהה התחיל מרמה מאד בסיסית. עם כל ההתפתחויות הגדולות, הנוחות הפיזית שלנו ביחס ל- 2500 שנה קודם, אנשים עדיין סובלים, עדיין מתלוננים, עדיין נעשים חולים, עדיין נמצאים במצבים מנטליים קשים מאד. אי אפשר לומר שאנו כחברה שמחים יותר ממה שהיינו לפני 2500 שנה.

הכנסו לרכבת בניו-יורק, בסידני או בכל מקום אחר, והסתכלו על האנשים! אנשים לא מסתכלים זה בזה. נמנעים מקשר עין. הפיות של כולם פונים כלפי מטה. כולם נראים כל כך עייפים, אף אחד לא נראה שמח. אז כלפי חוץ לכולם יש יותר ממספיק ללבוש, לרוב האנשים יש ארונות מלאים בגדים. במערב זה נראה כאילו כולם מתכוננים לא רק לחיים האלה, אלא גם לגלגולים עתידיים; כל כך הרבה בגדים ונעליים! השחקנית הזו שהיו לה יותר מ-100 זוגות נעליים וכולן היו שחורות ונראו אותו דבר. אולי היא חיכתה לאלה שיתאימו בצורה מושלמת? אז לכולם יש יותר ממספיק לאכול, יותר ממספיק נוחות פיזית ועדיין, הם אינם מאושרים. למעשה כולנו יודעים שהבעיות בחברה המודרנית רק גדלות, וזו זעקה לעזרה. כל האלימות, הפשע, הסמים והאלכוהוליזם; זו זעקה לעזרה, בריחה ושחרור מכל המתח הפנימי, הכעס, העצב העמוק והתסכול, תחושת הניכור.

מה שאני מנסה לומר, זה שהאופן בו החברה המודרנית מבטיחה לנו שאם רק נצרוך עוד ועוד נגיע איכשהו לנקודה בה נרגיש שמחים ומסופקים, הוא שקר ענקי. כי זה בלתי אפשרי. הפרסום מזמן לא פונה אל הצרכים שלנו, כיום הוא מכוון לגמרי אל תאוות הבצע שלנו. מוציאים מיליוני דולרים כדי לקדם מוצר שהוא לחלוטין חסר תועלת על מנת לגרום לאנשים להרגיש שאם אין להם אותו, הם איכשהו פחות בני אדם. דוקהה, דוקהה, דוקהה. אנחנו חולים במחלת האגו; האשליה. אנו חולים בכעס, בתאוות בצע, קנאה, ביהירות שלנו ובעכירות שבתודעה ובמוח שלנו ללא הרף. כל הזמן רוצים ורוצים. חשים טינה כשמישהו מקבל את מה שהוא רצה. פחד, היאחזות, ופחד מלאבד. החברה המודרנית מבוססת כל כך על יצירת אוירה חיצונית שבה יהיה לנו נעים ונוח, ואנשים מוציאים כל כך הרבה כסף ונכנסים לחובות לכל החיים כדי שיהיו להם בתים גדולים יותר או דירות מפוארות יותר שמלאות בריהוט וחפצים, ומבלים כל כך הרבה זמן בחשיבה על הדיור החיצוני שלהם כך שיהיה להם נוח וירשימו אחרים. אבל אנו לא חיים בבתים שלנו. האם אנו חיים בגוף שלנו? אנחנו גם מבלים כל כך הרבה זמן בעיסוק בגוף שלנו. אבל אנו גם לא באמת חיים לאורך הרבה זמן בתוך הגוף. התודעה היא המקום בו אנו חיים. משם לא נוכל לברוח לעולם. אפילו בשינה, בחלומות, אנו לוקחים את התודעה אתנו. ומצב התודעה קובע אם יש דוקהה או לא.

כשחייתי במערה הייתי בדרך כלל מאד שמחה. ואנשים תמיד שואלים, למה נשארת שם כל כך הרבה זמן? ואני עונה בכנות: אני זוכרת שלפעמים הייתי יוצאת, עומדת ומביטה אל ההרים ואומרת לעצמי, אם היית יכולה לחיות בכל מקום אחר בעולם, איפה היית רוצה להיות? ולא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר שרציתי לחיות בו. המערה הקטנה שלי, על אף החסרונות שלה, היתה מקום מושלם לתרגול. ולאהול עצמה, בהיותה ארץ ה – Dakinis היתה מקום נפלא לתרגול. כשביקרנו שם בשנה שעברה הדבר הראשון שהיכה בי היה כמה קטנה המערה. באותו זמן היא נראתה מושלמת. עכשיו אני מביטה בה וחושבת, אלוהים, באמת חייתי שם 12 שנים? זה קטן, באביב הכל היה מתרטב והיה צריך להוציא החוצה, ובחורף  – שנמשך 6 או 7 חודשים – היה הרבה שלג שצריך לנקות. כך שזו היתה עבודה קשה. כמובן שלא היו מים זורמים, לא חימום מרכזי. אבל הייתי כל כך מאושרת שם. במיוחד ברגע שירד שלג ידעתי שלמשך 8 חודשים לא אראה אף אחד, וכשנמצאים בריטריט זה נהדר. והיתה תחושת ביטחון וברכה מה- Dakinis. אז שמחתי מאד להיות שם. למרות שמבחוץ זה עשוי היה להיראות כאילו בהשוואה כלא או בידוד הם חיי מותרות. פיזית זה היה קשה אבל הלב שלי היה מאושר. מאוחר יותר, כשגרתי עם אימא שלי בדירה מפוארת של איש קנדי עשיר שעבדה אצלו כעוזרת בית, והיה לה הכל, חדר משלה וחדר בשבילי, הכל היה מאד יפה ו-4 טלוויזיות ושטיחי צמר, חימום מרכזי, באזור מאד יקר בלונדון – וכל כך השתעממתי! הגוף שלי הרגיש מאד כבד ומכל דבר שנגעתי בו קיבלתי זרם חשמלי והמוח שלי הרגיש כאילו הוא מלא צמר גפן שחור. וחשבתי לעצמי, בבקשה זכרי את זה בעתיד. ששמחה ואושר אינם תלויים בנסיבות חיצוניות. באמת. זה קשור בצורה בה אדם מתמודד פנימית ומגיב למה שקורה בחוץ. ובבירור, כשחייתי בלונדון לא הגבתי בצורה מיומנת. משום שהייתי אמורה, בצדק, להיות מאושרת גם באמצע לונדון, ולא כך היה. אך חשוב לזכור, כשאנו מתבוננים בחיים שלנו, את הזמנים בהם חשנו שמחה פנימית אמתית. לעתים קרובות לא היה לכך קשר לתנאים הפיזיים, כמו כשפוגשים לאמה גדול ואתם נמעכים ונדחסים עם עוד 10 מיליון איש, אבל אתם מרגישים כזו שמחה. והחיצוני לגמרי לא רלוונטי. כך שראשית עלינו להבין ששמחה וחוסר שמחה תלויים בתודעה. ואם נוכל לאלף את התודעה שלנו כך שתתפקד כהלכה, אז היכן שנהיה ומה שיקרה לנו, נתמודד עם זה. כל המאמץ העצום שמופנה ליצירת נסיבות חיצוניות אינו הנקודה. אין שום פגם בחיים בבית נאה, בקיום מערכות יחסים טובות, בגידול ילדים ועבודה טובה שנהנים ממנה, במיוחד במקצוע שמועיל לאחרים. אבל אם כל זה מתקיים עם תודעה שאיננה נשלטת, איננה מאולפת, אז לא משנה מה יש ברשותנו, זה לא יביא אושר.

אז האמת הנאצלת הראשונה היא שלהוביל את חיינו, בכל תנאים שישנם מחוץ לנו, להוביל אותם במצב של אי ידיעה, של בורות הנשלטת על ידי האגו בלתי נשלט שלנו, כל זה יוביל לדוקהה. משום שכשנקודת המוצא היא שדברים הם קבועים, כל דבר שנאחז בו  – נאבד. כל דבר משתנה מרגע לרגע, כולל הגוף שלנו. ומטבע הדברים, מפרספקטיבה בודהיסטית, עקב גורמים מהעבר שיצרנו בחיים האלה ובחיים קודמים, התוצאות הקרמתיות גם הן מאד משפיעות. לפעמים נראה שאנחנו ברצף של הצלחה ולא משנה מה נעשה, הכל עובד טוב. בפעמים אחרות לא משנה כמה ננסה – דברים פשוט לא עובדים. מפרספקטיבה בודהיסטית, זה נובע מהעובדה שישנם מכשולים או אפשרויות התלויים בתנאים קודמים. ושוב, עלינו פשוט לקבל ולעבוד עם זה. אם דברים לא קורים כפי שאנו רוצים, למה בעצם שכן? ומי אנחנו? זה רק האגו ששולט. וכשאנו מתבוננים בחיינו בכנות ובאמת, נצטרך להבין שלא רק שאנו מביטים בהם מנקודת מבט של אגו תחת אשליה, אנחנו גם רואים רק חלק קטנטן מהתמונה השלמה.

אנו אורגים את השטיח שלנו מרגע לרגע, כמו דגם שממשיך להירקם ללא הרף, אבל אנו רואים רק חלק קטן כל כך בחיים האלה. גם כשדברים לא הולכים טוב, זה לפעמים פשוט כי יש התחלה חדשה. לדוגמא, כשהייתי באיטליה הרגשתי צורך להיכנס שוב לריטריט והתחלתי ליצור תנאים לכך, והחברים שהיו לי שם מאד עזרו. זוג צעיר נתן לי פיסת אדמה על השטח שלהם, חבר אחר שהיה נגר וכל החברים שלו בנו בית ריטריט מקסים מעץ שמישהו הביא, זה היה לגמרי מקסים, באמצע היער על גבעה. מקסים! ואז השכנים הגיעו ואמרו שהאדמה הזו בבעלותם, והסתבר שאם מסתכלים על הרישומים הישנים, רואים שהם צדקו. ביקשנו לקנות את השטח והם סירבו, וכך ביטלנו את כל הרעיון. דברים כאלה קרו שוב ושוב, אני נעשיתי מאד חולה באמצע הריטריט, זה היה די מצחיק. הייתי בבית הזה שבדיוק שופץ, באמצע שום מקום ואמרתי לכל החברים שלי (לא היה לי טלפון) לא להפריע לי למשך חודשיים, אני רוצה להיות לגמרי לבד. אז הבאתי אוכל לחודשיים, זה היה בחורף. הבית היה מאד לח והרדיאטור דלף אז לא יכולתי להשתמש בו. ובוקר אחד כשרציתי לקום, לא יכולתי לזוז. כל הגוף שלי, עמוד השדרה, המותניים, הכל, היה מלא ארטריטיס. כך הייתי, תקועה באמצע שום מקום כשאמרתי לכולם לא להתקרב, בלי טלפון, ולא יכולה לזוז. אז פשוט צחקתי. זה נראה מגוחך. איכשהו זחלתי, אבל הנקודה הייתה שלא הייתי אמורה לעשות ריטריט. דברים כאלה קרו מספר פעמים. אז חשבתי אם אני לא אמורה לעשות ריטריט – מה אני כן אמורה לעשות? החיים שלי נתונים לדהרמה, אם לא לחזור לריטריט – מה כן? אני לא יכולה לבלות את כל החיים בביקורים בגלריות לאמנות וכנסיות באיטליה, מקסימות ככל שיהיו.

אז חזרתי להודו ונפגשתי עם הלאמות והם אמרו: אין לנו מה להציע לנשים במסורת שלנו, אז טוב שהגעת, תתחילי להקים מנזר לנשים. והרגשתי שזה נכון, זה מה שעלי לעשות, להתחיל מנזר. כך נפתח הפרק החדש בחיים שלי שלא הייתי מתחילה אילו היה מתאפשר לי להישאר בריטריט בבית הנחמד והקטן ההוא. מה שאני מנסה לומר זה, שלפעמים יש מכשולים ובעיות בחיים ולא מתאפשר ללכת בדרך מסוימת. מסיבות כלשהן הקארמה לעשייה הזו פשוט לא קיימת וצריך ללכת למקום אחר, גם אם האגו רוצה או יש לו את האג'נדה שלו, אבל האגו לא קיים. אם נוביל את כל חיינו בהתאם למה שאני רוצה לעשות, נגיע לבלגן. כל עוד אנו חיים בתחום הדוקהה. המטרה של לימוד המדיטציה אינה לגרום לאגו שלנו להרגיש טוב יותר. זה דבר שמתעלמים ממנו כיום בהוראת מדיטציה שמיועדת להוריד את לחץ הדם או הסטרס. כמובן שזה טוב ונחמד אבל המטרה היא לא רק להרגיש טוב יותר; המטרה היא להגיע לגמרי מעבר לכל הרעיון הדואליסטי של עצמי ואחרים; לחזור למקור, לבריאה האותנטית שלנו. אז דוקהה נמצאת בכל מקום. גסה, עדינה, או מאד מאד עדינה. כל עוד אנו כאן, מכוונים על ידי תחושת האגו שלנו, יהיה סבל. אולי הוא יהיה ברור, אולי לא, אבל הוא יהיה שם. למה? כי אנחנו בסמסרה וסמסרה מטבעה אינה מספקת. אז אחר הצהריים הזה נדון בגורמי הסבל. אם לא רואים את הגורמים שמתחת הם לא יוסרו. אבל כל העניין של הדרך הבודהיסטית, או לפחות אחת מהנקודות המרכזיות, היא לעקור את הדוקהה שלנו. כי כולנו רוצים להיות שמחים ולאיש מאתנו אין את האושר הנטוע עמוק, המובטח, שלא ניתן להרוס ושאין לו קשר למה שקורה בחוץ. זה שלחלוטין ולגמרי בלתי ניתן להרס, והוא זכותנו מלידה. וכפי שאמרתי בהתחלה, מה שאינטואיטיבית במעמקי התחושות שלנו אנו מרגישים שצריך להיות לנו. אנו תמיד מנסים להשיג את זה אבל מביטים תמיד לכיוון הלא נכון.

כדי להשיג מחדש את הבריאות המנטלית האמתית עלינו למצוא מה הסיבה האמתית לסבל שלנו? אל תיראו מודאגים כל כך! כפי שאמרתי, זו מחלה שלמרות שהגיעה לעומק ונמצאת בכל, ניתנת לריפוי ורופאה לאורך אלפי שנים. לא רק בעולם הבודהיסטי, בכל העולמות הרוחניים ישנם ללא ספק בני אדם שהם לגמרי בריאים במובן הזה. וכל מה שהם עשו זה פשוט לעקור את שורשי סיבות החולי. הם מצאו תרופה והשתמשו בה. והתוצאה היא או שהם לגמרי מטורפים או שהם בריאים לגמרי. לכולנו יש רגעים בהם פתאום הכל מתחבר. בדרך כלל בלי קשר לנסיבות חיצוניות. פתאום יש תחושה פנימית של שמחה, בריאות ותחושת שלמות. אך לעיתים קרובות מה שקורה זה שהאגו נאחז בזה ואומר "וואו, זה נהדר עכשיו, תסתכלו עלי, אני באמת התקדמתי!  אני באמת הופך לאדם רוחני!", וכמובן שאז הכל נעלם. האגו עצמו לא יכול להפוך לרוחני; הוא עשוי לחשוב שהוא רוחני אבל זה כמובן מגוחך. הדרך הרוחנית היא צמצום של האגו, לא העצמתו. 

לחלק 4 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014