אז אדם יכול לשתות את כל האוקיינוס ועדיין להיות צמא. אני חושבת שבאופן מסוים אנו מאד ברי-מזל, כי בחברה שלנו אפשר לראות אנשים רבים שיש להם את האמצעים לקנות כל מה שאפשר בכלל לרצות, ואין נקודה שבה הם אומרים: יש לי מספיק עכשיו. זה אף פעם לא מספיק כי תמיד יש עוד משהו. מה הטעם לקנות מחשב חדש, בשבוע הבא ייצרו אחד יותר טוב. ואז יש עוד משהו ואז עוד משהו. ואז עלינו ליצור את הכסף לקנות את ה'עוד משהו' כך שישנו עוד מקור לדאגה וסטרס. ובמיוחד, כידוע לכם, במערב. אנשים עובדים כל כך קשה, אפילו בדלהי הלכנו לבנק והבחור המסכן שם עובד כל יום מ-8 בבוקר עד 22 או 23 בלילה. בשביל מה? כדי להמשיך. וכך, הזמן בחיים שבו התודעה שלנו הכי פתוחה, בהירה ונקייה, נזרק לגמרי עבור רדיפת הבצע העקרה, האינהרנטית לקידום הכלכלי והחברתי ובעבודה, עבודה עבודה. בשביל מה?

הנקודה היא שבתוכנו יש חור שחור ענקי שאנו ללא הרף מנסים למלא. מנסים למלא אותו בדברים; באנשים, מערכות יחסים, ילדים, משפחה, חברים, בתים, מכוניות, בגדים, גאדג'טים, סטטוס… מוסיפים עוד ועוד, מתישהו נרגיש מלאים ומסופקים. אבל זה חור שחור. לא משנה מה יש לנו, כמה מצליחים אנו נראים בעיני אחרים, בפנים יש עדיין תחושת חסר. ולתחושת החסר הזו הבודהה התכוון כשאמר dukkha. אנו יכולים להיות מאד בריאים, אפילו עם בטחון כלכלי, במערכת יחסים נפלאה ולחיות במקום מקסים, ועדיין תהיה התחושה הזו שהכל יהיה בסדר אם רק.

אם נבחן את חיינו נראה שזה נכון. תמיד יש "זה עומד להיות בסדר אבל אף פעם לא בדיוק כרגע". או שאם זה כרגע יש פחד שנאבד את זה. התחושה שאיכשהו כמה שנתאמץ להגיע לאושר, כמה שננסה לארגן תנאים שיתאימו לנו, זה לא עובד. זו נקודה שחשוב מאד להבין משום שאם זיהינו שהתנאים החיצוניים לעולם לא יהיו מושלמים כי אנו חיים בחברה מאד לא מושלמת, אז נתחיל לשאול ובכן, היכן התרופה? רובכם מגיעים מרקע די עשיר וחזק וזה יתרון גדול מאד. משום שכולנו מכירים אנשים שיש להם כל כך הרבה ועדיין אינם מאושרים. למה כ"כ הרבה מיליונרים הופכים אלכוהוליסטים? יש להם הכל ובהינף אצבע שלהם כולם ירוצו לארגן הכל עבורם ועדיין, אני פגשתי אנשים מאד עשירים, כולל, למשל, בכירים במייקרוסופט והם אנשים מאד נחמדים אבל אני לא יכולה לומר שהם היו מאושרים במיוחד. הם נראו די מתוחים. וללא ספק נהגו לשתות הרבה. כך שגם במצב בו כל הנסיבות החיצוניות נוצרו כדי להתאים לנו; המלתחות שלנו מלאות בגדים, יש לנו את כל ההייטק הכי חדשני, יש לנו מטוסים פרטיים, כסף בלי סוף. אבל בפנים, התחושה שונה. לתחושה הפנימית לא אכפת בכלל מטכנולוגיות הייטק וכד'. כל זה מאד חיצוני. אין לזה שום קשר לאושר שלנו.

בודהיזם עוסק הרבה בסבל, חולי, מוות, חוסר קביעות, השתנות מתמדת. הדבר הכי טוב שמוצע לנו נקרא ריקות. ואני חושבת שאחד הדברים שמפתיע אנשים שמגיעים למדינות בודהיסטיות אמתיות, זה כמה שמחים האנשים שם. אחד הספרים הראשונים על תאילנד נקרא "ארץ החיוכים". ובאחת ההוצאות הראשונות של המילון הטיבטי שנכתב ע"י מיסיונרים נוצרים, שחיו בלאדק בסוף המאה ה-19, נאמר בהקדמה, שהאנשים באזור ההימלאיה הטיבטי היו מאד שמחים, טובי לב, נדיבים, ישרים ובעלי חמלה, אבל הרבה יותר מכך הייתה להם האמונה האמתית (true gospel). אז חייבים לתהות, למה האנשים שעשו בלי סוף מדיטציות על מוות והשתנות מתמדת הם שמחים, עליזים וחומלים? הנקודה היא שאם באמת נכיר בעובדה שהחיים הם דוקהה, זו הקלה עצומה.

בשנה הראשונה בה חייתי במערה שלי, לא ירד שלג כל החורף. וזה היה רע כי זה אמר שהמעיינות שמהם זורמים הנהרות אל הודו מתייבשים והקרחונים בנסיגה. הלאמות המקומיים ערכו פוג'ה ולאחר מכן ירד שלג בשפע במשך שבוע. אבל האדמה כבר הפשירה וכל המים חלחלו. המערה שלי התמלאה לגמרי במים, מים זרמו בכל מקום ואני חייתי בתוך קופסה שהיתה בערך כמו זה רק קצת יותר גבוה (מצביעה על המושב שלה) ונאלצתי להזיזה למקום היחיד בו לא היה טפטוף. היה מאד קר, ירד שלג, אני ישבתי בקופסה הזו והיתה לי שפעת אז הרגשתי גרוע ואני זוכרת שישבתי שם, ברחמים עצמיים וחושבת: באמת צדקו אלה שאמרו שלחיות במערה זה לא כזה רעיון טוב! פשוט ישבתי שם והרגשתי עגמומית. ואז חשבתי, רגע, הבודהה לא אמר משהו על דוקהה? אז הנה, זה דוקהה. אוקיי, אין בעיה! וברגע שזיהיתי שהדוקהה לא הייתה הבעיה, אלא ההתנגדות אליה, זה היה כאילו שק אבנים ירד מהגב שלי.

לפעמים דברים הולכים בקלות, וזה נחמד, לפעמים דברים לא הולכים בקלות, וזה גם בסדר, זוהי סמסרה. סמסרה משמעותה הגלגל של לידה ומוות ולעיתים קרובות היא מושווית לאוקיינוס. באוקיינוס הגלים עולים, הגלים יורדים, זה טבעו. זה טבעם של החיים. הבעיה אינה כל כך במה שקורה לנו, אלא באופן שאנו מגיבים למה שקורה. הבודהה אמר שישנם שני סוגי סבל. ישנו סבל פיזי כמו בזמן מחלה או תאונה, או כשקר או חם לנו, זה בלתי נמנע. כל עוד יש לנו גוף אנושי תהיה לנו בעיה כלשהי עם זה. דוקהה מהסוג השני הוא דוקהה מנטלי שניתן למנוע. אני חולה. אז? אני יכולה להיות מאד אומללה ביחס למחלה וזה יהיה סבל כפול. אני יכולה לקבל את היותי חולה ושזה טבעי שהגוף חולה ואולי אבריא ואולי אמות אבל אלה פני הדברים, להירגע בתוך זה ואז התודעה במצב טוב.

זו כל הנקודה, מסבל פיזי איננו יכולים להימנע. כשיש לנו גוף יהיה סוג כלשהו של דוקהה. כולנו מזדקנים מרגע לרגע. גם מי שרק נולד יזדקן. אתם חושבים שזה לא יקרה? זה יקרה ופתאום כולם יחשבו שאתם זקנים. בפנים לא תרגישו זקנים בכלל, אבל תביטו במראה ו- אוי מי זה?! זה טבעי. זו תהיה בעיה רק אם תדחו את היותכם זקנים, אם תפחדו מהזקנה, אם תנסו כל הזמן להיראות צעירים. אם קוראים את כל המגזינים המטופשים שעל פיהם אתם לא קיימים מרגע שהגעתם לגיל 40. במיוחד אם אתם נראים כמו מישהו מעל גיל 40. וכאשר אתם בני 40 מצפים מכם להיראות כמו בני 25. מסיבה כלשהי 25 טוב יותר מ-40, וזה קשקוש! בחברות יותר מסורתיות והגיוניות ככל שאדם מזדקן הוא מכובד יותר כי ההנחה היא שיש לו ניסיון, חוכמה והבנה שמגיעים עם הגיל המבוגר. לא תיזרק כמו זוג נעליים בלוי. זו עוד דוגמא לאיך החברה העכשווית שלנו דפוקה לגמרי. כי היא מעריכה דברים חיצוניים. ומכיוון שכולנו עומדים להזדקן, אלא אם תמותו קודם, זה דבר רציני לחשוב עליו. אתם יודעים שאי אפשר להישאר צעירים לנצח, לא משנה כמה מתיחות פנים תעשו. פשוט תיראו כמו אדם זקן שעשה הרבה מתיחות פנים. פאתטי, למעשה. אז העניין הוא שאנו עומדים להזדקן. די בטוח שניעשה חולים באיזשהו שלב. ובאפשרותנו להפוך זאת למשהו מלחיץ, טראומטי. מקור לדאגה גדולה וחשש כי אנחנו רוצים להישאר צעירים ויפים לנצח, אבל הטבע אומר – אין סיכוי. או שנקבל את זה, נוכל לומר אוקיי, זה טבע הדברים להזדקן, זה טבע הדברים לחלות ובסופו של דבר זה טבע הדברים למות. מה הבעיה? אם לא נעשה מזה בעיה לא תהיה בעיה. לא יהיה דוקהה פנימי. אנו מאמינים שהאושר והסבל שלנו נובעים מנסיבות חיצוניות אבל זה שגוי. כשישבתי בקופסה הקטנה שלי במערה נוטפת מים הבנתי לפתע שזה לחלוטין בסדר לא להרגיש בסדר. איכשהו כאשר דברים לא קורים בדרך שאנו רוצים שיקרו, אם דברים קשים לנו, בפנים אנחנו מרגישים שנכשלנו. אם אנו נעשים חולים או אם איבדנו מישהו שאהבנו או שהעסק שלנו נכשל או כל בעיה חיצונית שמגיעה אלינו, זה איכשהו באשמתנו ומצביע על כך שנכשלנו. אנחנו לא מוצלחים. אבל אלה שטויות. אנו לכודים בתקוות ובפחדים שלנו. אנחנו מקווים שהכל יסתדר. אנחנו מפחדים שלא.

כמה שנתכנן, כמה שנתאמץ לשלוט בדברים, זה לא ילך איך שאני רוצה וזה יהיה מקור לסבל. אבל כשאנו מזהים, באמת מזהים שבסמסרה הגלים לפעמים עולים ולפעמים יורדים וכשהדהרמה היא סירה שנוכל להשתמש בה כדי לגלוש על גלי הסמסרה במקום לצלול, זה באמת עוזר להעלים את הפחדים והתקוות.

התחושה הזו של אומץ פנימי – לא משנה מה יקרה, נוכל להתמודד עם זה. לפעמים לסבול זה לא דבר רע. אם דברים קשים ואנו מתמודדים אתם בתודעה של השתוות הנפש, תודעה שמחה, זה כבר לא סבל. הנקודה היא שאנו נותנים תוויות לדברים. ומה שמעניק תוויות זה כמובן האגו. אנו חיים את כל החיים מנקודת מבט של אני. ואני רוצה להיות מאושרת. לאנשים יש רעיונות מאד משעשעים לגבי היכן נמצא האושר ועדיין לכולנו יש את התחושה 'אני רוצה להרגיש טוב'. וזה בסדר לחלוטין, כשלעצמו זה לא דבר רע. ומשהו עמוק בתוכנו יודע שבאופן אינהרנטי אנחנו בסדר. ולכן מנסה לתפוס שוב את תחושת השלמות שהיא אנחנו. ומכיוון שאיננו יודעים איך לעשות זאת ומכיוון שכל זה מנוהל על ידי האגו, אנו מדמיינים שנשיג את הסיפוק הפנימי הזה והשלמות על ידי צבירה. צבירת חפצים, אנשים, צבירת תעודות… החומריים הידועים. ואנו עובדים כל כך קשה עבור כל זה וזה לא ממש עובד. תסתכלו על הבודהה. הבודהה היה נסיך. הוא היה מאד צעיר, הוא היה נאה, הוא היה אינטליגנטי, הצטיין ככל הנראה בספורט, בלוחמה, הוא השתייך לקאסטת הלוחמים. היתה לו אישה יפה, בן קטן, בטח היה לו הרמון של נשים יפות. היה לו כל מה שנחשב, לפחות, לרעיון של רוב הגברים לגבי גן העדן. ועדיין הוא ויתר על כל זה בלי להסתכל לאחור. ולאחר ההארה הוא לא חזר אחורנית. הוא חזר לארמון אבל לא כדי לחיות שם, הוא לא שב לחייו הקודמים. הוא המשיך לנדוד חסר בית למשך 45 השנים הבאות, אני לא אומרת שכדי להגיע להבנות רוחניות על כולנו לנדוד, אבל פנימית חייב להתרחש ויתור. זה ידובר באמת הנאצלת השנייה שעוסקת בסיבת הסבל.

לחלק 3 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014