ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (1) הקדמה

 ניתן כלימוד בעל-פה על ידי ג'טסונמה טנזין פלמו, ביר, הודו, נובמבר,2011

הקדמה: הבודהה

בוקר טוב לכולם. כאשר התבקשתי לציין נושא, חשבתי לחזור לבסיס וללמד על ארבע האמיתות הנאצלות… כמובן שהן נלמדו בפארק הצבאים בסארנת', וכאשר זה הוזכר הרגשתי שיש כאן קשר מאד מבשר טובות.

נתחיל מהתחלה. הבודהה, כפי שאני מניחה שכולכם יודעים, נולד כנסיך בצפון הודו, באזור הגובל כיום עם נפאל. ניתן לו השם סידהרתא גאוטמה, והוא נודע מאוחר יותר כשאקימוני – הקדוש של שבט שאקיה. אביו היה מלך, וכשהבודהה נולד ניתנה נבואה שהוא יגדל להיות מואר במלואו או מלך חשוב מאד. אביו נחרד מהמחשבה שהוא יוותר על המלוכה. הוא היה, ככל הנראה, הילד היחיד במשפחה. אמו, מאהא-מאיה נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ודודתו גידלה אותו. המלך נהג על פי המסורת במטרה לשמור את הנסיך מאושר. היו לו שלושה ארמונות לשלוש עונות השנה: החמה, הגשומה והקרה, ורק אנשים יפים וצעירים מאד הורשו לשרת בארמון. מי שהזדקן או חלה נשלח החוצה.

זה מסביר מדוע כשהבודהה גדל הוא חש צורך לצאת מחוץ לגבולות הארמון. וכאשר יצא, הוא ראה איש זקן ולא הבין מה הבעיה אתו. ובכן, הוא זקן, ענה המשרת שלו. והבודהה אמר: זקן? כן, אנו מזדקנים, בכל יום אנו מזדקנים. אתה מתכוון שגם אני אהיה כך? כן, כולנו. ואז הוא ראה איש חולה ושוב היה המום. "כולנו עשויים לחלות?" ואז הוא ראה גופה. והבין שגורל כל היצורים למות. זה היה מאד עוצמתי עבורו. ובפעם האחרונה שיצא החוצה, למזלו הוא ראה סגפן, כמו סאדהו או סוואמי, וזיהה שהאיש הזה חותר להגיע לקיום שמעבר לכל אלה. לאחר מכן הוא עזב את הארמון, את אשתו ואת בנו הקטן, משפחתו והכל, וחי בסגפנות מספר שנים עם חמישה שותפים, ואז זיהה שזו פשוט הקיצוניות השנייה של חיי ההתמכרות שהוא חי קודם. לאחר שכל תלמידיו עזבו אותו הוא ישב תחת עץ הבודהי, ובמשך משמרות הלילה הגיע להארה בהדרגה, במקום שנקרא כיום בוד-גאיה.

אני מזכירה את כל זה מכיוון שלאחר ההארה הוא התבקש ללמד. בהתחלה אמר: לא, התורה שלי מעודנת מדי, אף אחד לא יבין אותה. אחר כך השתכנע שישנם כאלה עם מעט 'אבק בעיניים' שיבינו. הוא הלך לסארנת' והניע את גלגל הדהרמה, כלומר נתן את השיחה הראשונה שלו לחבריו, שותפיו מהעבר. ומה שהוא דיבר עליו היה ארבע האמיתות הנאצלות. הן, למעשה, הבסיס של הדרך הבודהיסטית.

על פי התיאורים המסורתיים של ההארה, במשמרת הראשונה של הלילה עבר הבודהה דרך כל אלפי הלידות הקודמות שלו מהעבר. ובמשמרת השנייה התודעה שלו נפתחה יותר והוא ראה את ההיווצרות והעזיבה של כל היצורים ביקום. במשמרת השלישית הוא הבין את התהוות הגומלין ואת הגורם לזה שאנו, ללא הפסק, ממשיכים להתהוות ולמות ואיך הכל קשור זה בזה. זוהי התהוות מותנית. וכאשר הבין את נקודת היסוד שממנה הכל מתחיל והקשר ליחסי גומלין, הוא ידע שהתעורר. שהבין את המבנה הפנימי המהותי. אבל הוא חש שזה כל כך קשה להבנה, כל כך מנוגד לאופן החשיבה של אנשים באותו זמן – היו אלה ימים של פולחן –  שאף אחד לא יבין כלום, זה יהיה מייגע בכלל לנסות. אבל אז – על פי התיאורים – האלים ברהמה ואינדרה ביקשו שיניע את גלגל הדהרמה למען כל היצורים. אז הוא הלך לסארנת' ושם לימד. לאחר אינספור חיים בחתירה לטבע הבודהה – Buddhahood – הוא סוף סוף הגשים אותו. התודעה שלו נפתחה באופן עצום ורחב. הוא הבין את כל מה שהיה להבין. אז אפשר היה לצפות שכאשר יתחיל לדבר הוא יבחר לדבר על רגעים של אושר עילאי, ריקות וטבע התודעה, כל האיכויות הפנטסטיות שקיימות בתודעה המוארת. אבל מה שהוא בחר לדבר עליו זה דוקהה דוקהה, דוקהה.

DUKKHA – דוקהה

Dukkha היא מילה בסנסקריט שנהוג לתרגם כ'סבל'. (suffering). אבל באופן מסוים זו מילה חזקה מדי. כי בקלות נוכל לומר "אני לא סובל, אני בסדר גמור". Dukkha זה ההפך מ – Sukkha שפירושה שמחה, וגם סוג של קלות (ease). כשהכול בסדר, כשהכל הולך טוב. dukkha היא חוסר קלות. העובדה שהכול לא בדיוק. הכול היה פשוט נפלא אילו רק; עצם זה שתמיד ישנו אילו רק. ישנו חוסר סיפוק ביסוד החיים שלנו, שגורם לכולם לנסות כל כך חזק להגיע אל האושר. ועדיין, עם כל המאמץ הגדול, הזמן, הכסף והמחשבה שאנו מקדישים לכך, אנשים עדיין מרגישים חוסר נוחות פנימית, שמשהו לא לגמרי בסדר, משהו בתוכנו אינו מסופק.

הבודהה פתח בשאלה לגבי מהות הדרך בה אנו חיים. אנו בחוסר נוחות. Dis-ease, disease. הוא תיאר עצמו כרופא. כשהולכים לבית חולים בהודו לעיתים קרובות הרופא יאמר "הו, כן" וייתן איזו תרופה, ואם תשאלו מה האבחנה, לא יסבירו לכם: "פשוט קחו את התרופה הזו!". אבל אנו רוצים לדעת מה המחלה ומה גרם לה. הבודהה לא אמר שאנו חולים מטבע בריאתנו, ביסודנו אנו לגמרי בריאים. אבל בינתיים נפלנו לחוסר בריאות, לאורך הרבה מאד זמן, וישנה תרופה. אלה החדשות הטובות – שישנה דרך להירפא ולהפוך לבריאים מיסודנו.

ואלה ארבע האמיתות הנאצלות:

 1. עוסקת ב-  dukkha – המצב של אי נחת וחוסר סיפוק שקיים בחיים שלנו;

2. עוסקת בסיבה למצב הזה,

3. בעובדה שבאפשרותנו לצאת ממנו למצב של בריאות רוחנית,

ו-4. בדרך לעשות זאת, תיאור מפורט מאד של כיצד להבריא.

הבוקר נעסוק בדוקהה, כי אם אנו חולים, חשוב לזהות שמשהו לא תקין, ללכת לרופא טוב ולרפא את עצמנו. זה הרבה יותר הגיוני מאשר להתכחש ולחשוב שאני לגמרי בסדר.

אני גדלתי ברקע משפחתי מאד נחמד. ניסיתי, אבל אני לא יכולה לחשוב על שום דבר טראומטי שקרה לי כילדה. איבדתי את אבי כשהייתי בת שנתיים אבל אני לא זוכרת אותו, אז הוא מחוץ לתמונה. אימא שלי הייתה מאד כְּשִירה והיה לי אח גדול ממני, ולמרות שהיינו עניים וזה היה מיד אחרי המלחמה, היינו משפחה מאד הרמונית. הייתי אינטליגנטית באופן ממוצע, לא מבריקה במיוחד אבל לא טיפשה ונהניתי מבית הספר שלי, היו לי מורים נחמדים… שום דבר לא היה לא בסדר.

בימים ההם לונדון לא הייתה מקום אלים כפי שהיא היום… נהגנו להשאיר את הדלתות פתוחות. אז כלפי חוץ הייתי מאושרת לחלוטין. ערב אחד בילינו אצל דודי ודודתי, שהיו אנשים מאד נעימים. אמי ואני חיכינו לאוטובוס בדרך הביתה – הייתי בת 13 בערך אז –  ולפתע הבנתי. ראיתי את כל האוטובוסים נוסעים, וכל האנשים יושבים בהם, קוראים, מתבוננים דרך החלון, משוחחים זה עם זה, ישנים, האוטובוסים היו מוארים… וחשבתי: כל האנשים האלה יזדקנו, יחלו, הם ימותו! החיים הם סבל! וזה הכה בי כאן (מכה על בית החזה) וחשבתי שזה כמו לנסוע ברכבת שידוע שעומדת להתרסק אבל לא ידוע מתי. איך אפשר פשוט לשבת ולהסתכל דרך החלון? אני זוכרת את הלב שלי פועם עם ההלם הזה, הזיהוי שכל אדם, אם לא ימות קודם, יזדקן ויחלה ואז ימות; כולנו. ואמרתי לאמי: את יודעת, החיים הם סבל. והיא, שעברה הרבה טראומות בחייה אמרה: יש הרבה דברים קשים אבל גם דברים טובים בחיים. ואני חשבתי: אבל זו לא הנקודה. בבסיס, ישנו המצב הזה, הכל כך לא בטוח. אנו לא יודעים מתי נחלה, מתי נמות. למה אנחנו מבזבזים את הזמן? למרבה חוסר המזל לא פגשתי סדהו במורד הרחוב, הקטע הזה לא קרה… אז זה לקח די הרבה זמן עד שהגעתי לארץ הסאדוהים.

אבל את העניין החשוב תפסתי, וזה ממש הדאיג אותי לאורך זמן. חוסר הביטחון הזה של החיים וזה שאף אחד לא רוצה לזהות שישנה בעיה. כמובן שרוב האנשים בחיינו רוצים להיות מאושרים, ולאנשים יש רעיונות מגוונים על היכן נמצא האושר. אבל בדרך כלל, אנשים חושבים שאושר תלוי בנוחות הגוף. דיברתי לאחרונה עם אנשים שהתחילו להתבונן בתודעה וגילו ש- 80% או 85% מהמחשבות שלהם עסקו בנוחות פיזית, ואת זה הם לא העלו בדעתם קודם; אוכל, בגדים, חום, קור, בריאות. שמירה על הגוף שמח. וחלק מאד קטן מהתודעה עסוק בשמירה על התודעה עצמה בריאה ונינוחה. אנחנו בעלי חיים. כלבים, חתולים וכדומה, על מה הם חושבים? הם חושבים על אוכל, אם לא סורסו הם יחשבו על סקס, הם חושבים על שכיבה בשמש או על התכרבלות במקום חם בחורף, ואתם יודעים שהם שמחים להיות במרכז תשומת הלב אם מתייחסים אליהם בחיבה. וזה חלק מהאינסטינקט החייתי שלהם, כמו כל היצורים הם לא רוצים להיפגע, הם לא רוצים שיהיה להם קר; הם לא רוצים לרעוב יותר ממה שאנחנו רוצים.

בעיניי, אם אנשים עסוקים רק בנוחות פיזית, באוכל טוב, ביחסים מיניים מספקים ובחיים פיזיים נוחים בעולם, אז הכי טוב בשבילם יהיה להיוולד שוב ככלב מחמד באמריקה. אפילו לא צריך לצאת לעבודה, פשוט שב וכשכש בזנב וכולם יאהבו אותך. לא צריך לנהל שיחות שנונות, לא לעבור מבחנים. בדרכם, חיי הכלבים האלה מאד שמחים ומוגנים. בניו יורק נראה שכל חנות שניה היא חנות לבעלי חיים. שימו לב איך בעלי החיים האלה נראים אחרי שיצאו מהחנויות הללו, אני נבוכה בשבילם!

כיום פחות אנשים יולדים ילדים אז יש להם חיות מחמד במקום. והחיות מקבלות פינוק, הן לא משתמשות בסמים ולא מעליבות את ההורים שלהן ומאשימות אותם בכל הבעיות שלהן. אהבה טוטאלית בלתי מותנית. מותנית מאד. אתם צריכים להאכיל אותם. אז השאלה היא היכן נמצא האושר?

איך הבודהה הגדיר דוקהה? הוא הגדיר אותה קודם כל כלידה. עצם העובדה שאנחנו כאן יוצרת בעיות. לידה, הזדקנות, מחלה, מוות. לא לקבל מה שאנחנו רוצים, לקבל את מה שאנחנו לא רוצים. בקצרה: כל הקיום המותנה הוא דוקהה. אנשים עושים הרבה פעולות כדי ליצור תנאים חיצוניים לגמרי, שהם מקווים שיתגשמו ויתנו להם תחושת סיפוק. יש הרבה דגש –  ובמיוחד בחברה המודרנית שלנו – על סיפוק התשוקות שלנו. כמובן שדיבור אל קהל כמוכם שונה מדיבור לקהל בניו יורק. כי כולכם כבר ויתרתם על הרבה כדי להיות כאן. כך שאתם מבינים שרק נוחיות ונוחות חיצוניות לא יובילו לסיפוק הפנימי שהחברה שלנו מבטיחה. אבל עדיין, גם אם זה לא הסיפוק הגס של תשוקות, בתים גדולים יותר, מכוניות גדולות יותר, טלוויזיות וכדומה, עדיין אנו נוטים לאן שאנו מקווים לקבל תחושת סיפוק ועונג. הבעיה היא, כפי שאמר הבודהה, שתשוקה וחמדנות הן כמו מי מלח, ככל שנשתה מהן יותר נהיה צמאים יותר.

לחלק 2 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (1) הקדמה

    • תודה דניאל, בהחלט מאד נעים לשמוע אותה. אפשר למצוא ביוטיוב לא מעט סרטונים. יש בדיבור שלה משהו מאד בהיר, היא לא מתחילה אף משפט, ארוך ככל שיהיה, בלי לסיים אותו, כלום לא הולך לאיבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s