שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם