הייתי כבר ארבעה ימים בעין דור, אבל רק אחרי שנודע לי שסבתא שלי נפטרה ושאחזור הביתה רק במוצאי יום כיפור, התחלתי לראות את השמיים שהיו פרושים מעלינו. יצאתי אל הדשא עם ארוחת הערב ולא יכולתי להתחיל לאכול לפני שהתבוננתי ארוכות בירח שהתקרב למלאותו, בתכלת שטרם חשיכה. המבט שלי נע הלוך ושוב מהצלחת אל הירח, פתאום נקשרו שני העיגולים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, והתחברו בחוט מבטי, בחוט הכרתי. האחד קרוב ומוחשי ומלא במזון, השני רחוק  וריק, ובלתי ניתן לאחיזה, נודע רק דרך מגע חוש הראיה, ובכל זאת מעורר איזה הדהוד של געגוע ושל שמחת היות בעולם.

אם אי אפשר להיות לעזר במקום אחר, אז כנראה שריטריט הוא המקום הכי טוב להיות בו כשמקבלים הודעה על מוות.

הייתי מעדיפה להיות ליד סבתא שלי כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, אבל זה לא קרה. כנראה שבדיוק קמתי או צחצחתי שיניים כשהיא עזבה, בשעה שש בבוקר של יום שישי, ערב יום כיפור. מותה נודע לי אחרי הצהריים, בסוף שיחת הטלפון עם המשפחה מיהרתי לשיחת דהרמה שבדיוק התחילה. אני לא זוכרת על מה דובר בה, אבל יודעת ששמחתי שנכנסתי לאולם להקשיב לה.

הסבתא השנייה שלי נפטרה גם היא באותה שעה ואותו יום בשבוע, כמעט עשר שנים קודם.

שתיהן עזבו את גופן זמן קצר יחסית לאחר שהועברו מאשפוז בבית חולים למוסד רפואי שאינו בית חולים אבל הוא בטח לא בית. אני חושבת ששתיהן ידעו שמשם לא יוכלו עוד לחזור אל הבית, אל איזושהי שליטה על חייהן. הן הבינו והניחו לחיים לעשות את שלהם כשלפעמים זה אומר להיפרד ולמות.

.

והתרגול הבודהיסטי הוא להניח. להניח לדברים להיות כפי שהם. לראות רגש כרגש, גוף כגוף, מחשבה כמחשבה, פעולה כפעולה.

עוד יש בי פחד וזה רק סימן שאני עדיין בדרך. כמו כולם.

אנשים שלא ישבו אף פעם למדיטציה אומרים דברים כמו "בודהיזם מתעסק בסבל, זה ממש פסימי, למה להגיד שהחיים הם סבל?!" אנשים שמכלילים הכללות מיותרות אומרים דברים כמו המשפט האחרון שכתבתי. ובכך הופכים אחרים ל"אחרים", מקובעים תחת תווית זו או אחרת כדי להדגיש איזו נקודה.

ראיתי כמה פרקים של "מחוברים פלוס". סדרה שמתעדת ואולי גם יוצרת – על מנת לתעד – לא מעט סבל. איש אחד אומר שם לאשתו המבואסת, שהיא לא יכולה להיות במצב רוח הזה, כי כשהוא הכיר אותה הוא התאהב בהיותה אופטימית וזורחת; "אם תשתני, מה יהיה עליי?!" אני חושבת על אחד שרק רצה שאשתנה כדי שלא אהיה מה שהייתי בכל רגע בו מי שהייתי לא תאם את הצורך או הפנטזיה שלו, זה ממש לא שונה ממי שמבקש מבת הזוג שלו לא להשתנות כי שינוי, כלומר החיים, מאיימים עליו. אני חושבת על אחר ששמח בהיותי מי שאני ובחופש שהיה לשנינו זו בנוכחותו של זה. ועל הקושי שלי לקבל את זה שחלק מהחופש הזה הוא לחיות חיים נפרדים, רחוקים, לקבל את זה שזו היתה דרכם של החיים לקרות בנקודת זמן מסוימת.

.

התכונה הכי מדהימה של סבתא שלי הייתה היכולת שלה להסתגל לשינויים. אני מסתכלת קדימה אל מעבר דירה או שינוי בעבודה וזה נראה לי הרה גורל. במחשבה שטחית ביותר אני יכולה לספור חמש פעמים לאורך חייה שסבתא שלי נתלשה מחיים מסוג אחד למציאות אחרת, חלקן באלימות, חלקן מבחירה, ובכל מקרה היו אלה שינויים קיצוניים שהיא יכלה להם וידעה להפיק מהם את הטוב. הבודהה היה אומר שהיא רדתה את הדבש.

המוות מלמד אותנו, שוב, שטעינו. טעינו לחשוב שהיא תהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, וברגע הבא. וחשבנו שאנחנו נהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, ובכל אלה שיבואו אחריו. כל כך היינו בטוחים בזה שאפילו לא הקדשנו לזה מחשבה.

ולכן התרגול הכי חשוב של הבודהיזם הוא זה הקשור במוות. לזכור שיש מוות ושהדבר היחיד שאיננו יודעים עליו זה מתי הוא יגיע אלינו או אל כל אחד מאהובינו. לזכור גם כשאנחנו יודעים שהוא מתקרב כי המצב הרפואי והגיל לא משאירים אפשרות אחרת, להיות נוכחים במקום שבו אנו נמצאים ועם כמה שיותר אהבה – ככל יכולתנו.