אני יוצאת מהתחנה בפתנה, כבר ערב, ואני עייפה. ישבתי יותר מדי שעות בתוך רכבת שלא זזה. אני צועדת מהר, בלי להסתכל לצדדים על הרציף העמוס המונים ישנים, יושבים, צועדים, סוחבים, אוכלים, שותים ובוהים, אל משרדו של מנהל התחנה. המטרה: להחליף את כרטיס הרכבת שלי לגאיה, זו שפספסתי ב-12 שעות, בכרטיס חדש. תנוחתו של האיש במשרד מבהירה מיד שגם אם יש לו תפקיד כלשהו בתחנה הזו הוא לא מתכוון לעזור לי בשום צורה. אני מוותרת על שירותי הרכבת לערב זה ומחליטה לנסוע במונית לבוד גאיה. בתחנת המוניות שלמרבה השמחה צמודה לבוטקה של משטרת התנועה, ולרגע אחד קצר זה נוסך בי איזושהי תחושת אמון, מעיפים בי מבט ואומרים 3000 רופי. אחרי משא ומתן שמנוהל בו זמנית עם 5 נהגים, מסכימים איתי על 1500 ונוסעים. הנהג לא מדבר אנגלית, הדרך ארוכה, משהו כמו 60 ק"מ כלומר שעתיים וחצי של נסיעה. בוד גאיה כבר סגרה את היום. הנהג לא יודע איפה המנזר התאילנדי, אבל מישהו מראה לנו את הכיוון. עוצרים ליד השער הסגור. הנהג צופר וכלום לא קורה. מסתבר שיש עוד שער. אותו דבר קורה ואני מבינה שיהיה עלי למצוא עכשיו גסט האוס ולהגיע לריטריט רק מחר בבוקר וזו מחשבה בלתי נסבלת. ואז אני רואה שיש עוד שער, עם שלט אמיתי שמורה על המנזר התאילנדי ואפילו תלוי עליו פוסטר עם תמונתו של כריסטופר ופרטי הריטריט.

הנהג שוב צופר בצורה שכל כך לא קשורה לשקט של המקום, אני רוצה להשתיק אותו אבל רוצה גם שבוד גאיה כולה (זה היה לפני שהכרתי את כל הקבצנים שזוחלים על הקרקע להדגים את נכותם בכניסה למקדש) תתרגש לקבל את פניי, הלו, אני כבר יומיים בדרך אלייך ואל בודהה. ערה? ואז מופיע אור מאחורי השער. איש עם פנס מתקרב ושואל איך אפשר לעזור.

הגעתי, סוף סוף, המסע הארוך הסתיים, השומר החביב מחכה שאביא את התרמיל הגדול מהמונית וכשהנהג מתחיל להתמרמר בהינדי על כך שלא נתתי לו בקשיש, (הייתי מספרת לכם איך הוא נהג אבל אמא שלי קוראת את הבלוג. טוב, דמיינו נסיעה עם נהג מונית או אוטובוס ישראלי שחושב שבעצם היו צריכים לשלם לו פי שתיים ממה שסוכם ותכפילו את מאפייני הנהיגה בשער הדולר). השומר סוגר מאחוריי את השער, ואני מרגישה במלואה את משמעות המילה מקלט. הדהרמה היא מקלט והמנזר הוא מחסה והגעתי בשלום למקום שאליו התכוונתי להגיע.

במנזר כולם כבר ישנים. איאן, אוסטרלי מקסים וטוב לב מנהל את הריטריט. הוא לוקח אותי בשקט וביעילות אל החדר בו אשן, מראה לי עם פנס מיטה פנויה והיכן השירותים ושואל אם אני צריכה עוד משהו, ונדבר בבוקר. אני בחדר משותף עם עוד נשים ואין לי מושג כמה ומי ישנות איתי. לפנות בוקר מתעוררת מהגונג שמעיר את כולן. מסתבר שבחדר ישנה גם שלי, שאני מכירה מישראל. כולם כבר בשתיקה, אנחנו מחייכות זו לזו בהפתעה ושמחה, אני פשוט הולכת אחרי כולם לאן שהולכים כי אין לי מושג מה הלו"ז, מה השעה, ואיפה נמצא מה. יש בזה משהו כל כך נעים ומשחרר, בלדעת שהדברים כבר קיימים ושאם רק תעקבי אחריהם בסבלנות, כל מה שאת צריכה לדעת יתגלה בפנייך בעיתו.

תגלית ראשונה לבוקר: הם לא הגזימו בכלל, כל אלה שתיארו לי את הקור הנוראי בבוד גאיה בחורף. הלילה קר מאד ולפנות בוקר אני יוצאת עם מעיל, צעיף וכובע צמר ועדיין קר לי. כל כך קר לי שאת תרגול היוגה אני עושה בחלקו עם מעיל. ואחריו המדיטציה הראשונה. מוצאת מקום פנוי וכריות, בוחנת קלות את הפרצופים הלא מוכרים, ומתיישבת. ערבוביה של רגעי שקט וציפייה ותמונות ותחושות מכל מה שראיתי וחוויתי בדרך, והתסכול והשמחה על זה שהגעתי באיחור, אבל הגעתי. כשמגיע הגונג אני פוקחת עיניים והנה כריסטופר יושב מולי ולמרות שחשבתי שבטח אתחיל לבכות ברגע הזה, אני מחייכת אליו ואחרי שנייה הוא מחייך בחזרה ומשהו בלב שלי מרפה עוד יותר מקודם, כי הנה זוהיתי, קיבלתי את ברכתו, אני כאן.

המקדש התאילנדי, בוד גאיה