בדרך. יומן מסע (1)

אני נוחתת בדלהי בשאננות שמחה, מרגישה ששום דבר לא יכול להשתבש, כי הנה הכל מוכר וקרוב: שדה התעופה, המטרו, שטרות הרופי, הנזירה ששותה קפה ליד היציאה מהשדה. מהר מאד מסתבר שמאז ביקורי האחרון כאן נשרו מזיכרוני המון דברים: הדיס-אינפורמציה שלא ברורה מטרתה, הכאוס, העצבים שכל אלה עשויים לעורר בי, במיוחד כשחם לי. מה שנשאר בזיכרון זה הרבה צ'אי מתוק והאושר, הו, האושר.

אוקיי. ניישר קו עם הכאן והעכשיו: שבת בשמונה בבוקר, אחרי טיסת לילה, אני מבינה שאין לי דרך להגיע עד מחר בצהריים לבוד גאיה, לתחילת הריטריט. אני מסכימה לעסקה חשודה שמציע לי ג'ון החשוד כשלעצמו במשרד הרכבת לתיירים. משלמת יותר מדי כסף כדי להגיע לבוד גאיה באיחור סביר, שיגדל ויהפוך ל-36 שעות אבל לא רק בגלל ג'ון, שאני מאחלת לו שהקארמה תסגור אתו חשבון, אלא בגלל שזו הודו, ילדה, זוהי הודו.

בדרך אני מוצאת את עצמי באגרה, עיר שממש לא בא לי לראות. עשיתי וי על הטאג' מהאל בגיל 21 וזה הספיק. אבל – עכשיו יש לי זמן להעביר שם, אני עם בחור מרומניה שאבא שלו נולד במקום בו נולד אבא שלי. הוא בדרך לקומבה מלה לצלם סרט. איש הביטחון בכניסה לטאג' מעביר את התיק שלי לבודקת מספר שתיים ועושה תנועה שאינה מבשרת טוב לעברי. הוכרזתי כבעלת ציוד מסוכן למורשת ההודית, הכולל מחברת סקיצות וקלמר עם עפרונות צבעוניים. יש לי גם מחברת לכתיבה, כלומר עם דפים שיש עליהם קוים, אותה דוקא מרשים לי להכניס אבל אני מגורשת החוצה אל המלתחה שנמצאת, בהגיון הודי שכזה, במרחק 10 דקות הליכה, לכיוון ההפוך, הרחק מהארמון הנחשק. אני מבקשת להיכנס רק לרגע לחפש את טריאן שאבד לי בגלל הפרדת התורים לנשים וגברים, לומר לו שאני תכף חוזרת. הוא לא ברחבה. שוטר במדים בהירים ורובה / מטאטא מהסוג הנפוץ בהודו ניגש אליי בהליכה נמרצת ומדויקת. הוא קיבל הוראות בווקי טוקי לתפוס אותי והוא נחוש לגמרי לבצע את המשימה. "Madam, come with me!" הוא אומר בסמכותיות ואני עושה לו פרצוף אבל מבינה שאבוד לי. הולכת אתו עד השער, ומשם משולחת אל חדר הלוקרים.

India1 005

לא מצאתי את טריאן גם כשחזרתי פנימה. אחרי הביקור בטאג' חזרתי לאכול וחיכיתי לו. כל הודי שעובר ליד דלת המסעדה גורם לי להרים את הראש בציפייה. הוא פשוט האדם היחיד שאני מכירה כאן ויכולה לדבר אתו. אחרי זמן ארוך מדי אומר לי המלצר, "he's coming!". דמעות עולות לי לעיניים בהקלה, עד שהוא נכנס ומתיישב איתי הן נעלמות.

בערב, אני מחכה על רציף תחנת הרכבת Tundla, קוראת ספר בישיבה על התרמיל הגדול, וכשיורד הערב נכנסת לחכות ב "ladies waiting room". שרועות שם שתי נשים הודיות מבוגרות, אסופות בתוך הסארי והשאל על ספסל. אני מחכה. נכנסת חולדה. עושה סיבוב. מרחרחת את התיק של האישה שישנה מולי, מרימה שתי רגליים קדמיות קטנות. יוצאת. אחר כך חוזרת עם עוד חולדה חברה. נכנסת חבורה של בנות קוריאניות. הן נוסעות לוראנסי, כולנו ניסע באותה רכבת אבל בקרונות שונים. הפורטר בחולצה ורודה מבריקה בא לקחת אותנו ולהראות לנו את מקומות הישיבה שלנו. הוא חביב ומבהיר לנו שלא ללכת עם אף פורטר אחר. אני סומכת עליו. זה נעים. הרכבת מאחרת בשעה וחצי וכשאנו מגיעים בהליכה מהירה אל הדרגש שלי הוא לא מחכה לטיפ שלי ומצהיר שהתשלום הוא 50 רופי. אני משלמת ומתמקמת.

India1 066

איתי בתא הקטן ישנה משפחה הודית, אב, אם ונערה. הם לא ממש מדברים אנגלית. אני ישנה מצוין ומתעוררת בבוקר בשמחה כי תכף מגיעים. אבל מסתבר שהרכבת לא נסעה רוב הלילה ולכן יש עיכוב של 6 שעות. הרכבת ממשיכה לעצור יותר מאשר לנסוע ורק בצהריים אני מצליחה להניח לשאלה המנקרת – מתי נגיע? כי זה פשוט בלתי ידוע וממש לא בשליטתי. כשנגיע נגיע. אני קוראת, מסתכלת מהחלון, עצים, שטחים פתוחים, כפרים, משפחות שעובדות בשדה, סארים צבעוניים וצמחים שאני לא מכירה ואופניים וריקשות ופרות, ערים צפופות וילדים יחפים משחקים קריקט, משחק שעוד אלמד בטיול הזה להכיר ואף לחבב, אבל עד אז יש עוד כל כך הרבה זמן.

India1 076

אין לי שום צורך לאכול במשך כל הנסיעה. הגוף שלי מעכל כל כך הרבה ממילא. התחושות מתחלפות כל הזמן ויש לי שהות להיות ולראות אותן: כמיהה. תסכול. ציפייה. כעס. שמחה. התפעלות. מקשיבה לשיחת דהרמה באוזניות. כותבת ביומן הכתום החדש את מה שמרגיש חשוב: "מיינדפולנס לרגשות ולמצבי תודעה… להבחין בטון הראשוני הרגשי שמתלווה לכל חוויה. התגובה הרגשית לכל צליל, מראה, ריח, טעם, מגע וגם כל מחשבה… ההשתוקקות וההיצמדות לתשוקה כרוכות יחד. זו תנועה של התודעה, שקורית שוב ושוב. צריך לראות אותה בחיי היומיום שלנו… אי אפשר להיות מיינדפול כל הזמן, כל רגע ביום, אבל אפשר לבדוק מה מצב התודעה שלנו, האם אנחנו תקועים בתוך רצון עז? או דחיה עזה? האם המיינד מפוזר או מרוכז, משוחרר או נאחז במשהו".

India1 079

אני צריכה לרדת בפתנה, בירת ביהאר. למרות שהרכבת נוסעת נראה שפתנה נשארת רחוקה באותה מידה. רק לקראת הירידה מהרכבת נוצרת איזו תחושת פמיליאריות בחלל הקטן שחלקה איתי המשפחה ברכבת. בכל זאת, היינו כאן יחד 24 שעות במקום 12. הבת שלהם סטודנטית בדלהי והיא נותנת לי את מספר הטלפון שלה שאבוא לבקר אותה כשאגיע לשם. אנחנו נפרדים בחיוכים.

India1 062

מסתבר שפתנה כן קיימת. אני יורדת במהירות אל הרציף המלא אנשים נשים זקנים טף ואינספור צורות שונות ומשונות של מטען, אני יודעת שמסתכלים עלי, זרה בתחנת רכבת בעיר שאין לה מה להציע לתיירת שכמותי, צועדת בלי להסתכל לצדדים יותר ממה שצריך, ויוצאת מהתחנה.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “בדרך. יומן מסע (1)

  1. פינגבק: יומן מסע 2. בוד גאיה | ים אדמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s