"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.