חלמית הזיכרון

פתאום נתקלתי בה, בהליכה בהרצליה (שווה לצאת מתל אביב לפעמים). החוביזה – או חלמית בעברית (איזה שם יפה!) – צמח מצמחי ילדותי.

בגינה של סבתא היו כאלה, ואף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שאכלו את זה במצור.

דימיינתי אנשים יושבים ומקלפים את הפירות הקטנטנים האלה מעטיפת העלים הקטנטנים המקיפים אותם, בזה אחר זה, במשך שעות, ולא נראה לי שאפשר לשְׂבוע מזה.

רק אחרי הרבה שנים הבנתי שמדובר בעלים, מה שמזכיר לי הרצאה ששמעתי לא מזמן על סיפורי ילדים, בין השאר על כך שדבר שנאמר על ידי מבוגר ובעיניו יש לו משמעות אחת, יכול להשמע אחרת לגמרי לילד, אצלו במחשבה או בדמיון יכול להתקיים פירוש אחר לחלוטין והוא הפירוש היחיד עבורו.

אחרי שאכלתי תבשיל מתרד בר שגדל בעין-דור בצד השביל, זה נראה לי לגמרי סביר ואפילו מפתה לבשל עלי חוביזה, ומסתבר שיש מי שמבשל.

בחזרה לפירות הקטנים: הטעם נשאר אותו טעם, גם אחרי שלושים שנה, במקום אחר, מקרי. אבל סבתא שלי לא פה ואני מתגעגעת אליה.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “חלמית הזיכרון

  1. מצחיק,
    את ירושלמית ולא ידעת,
    אז מה יגידו חלמיות הקיר מהשפלה?
    ודרך אגב,
    חוביזה זה מלחם, אז בכלל היו צריכים לקרוא לה לחמית, לא?

    חלומית הזיכרון.

    וגם יש לה פרח סגול.

  2. אני גם חשבתי שאכלו את הפרי, וגם אחרי שהתבררה לי הטעות העדפתי אותו. ומאז ועד עכשיו אני חייבת לטעום לפחות חוביזה אחת מכל שיח שאני נתקלת בו במקרה. והטעם תמיד יזכיר לי את אבא שלי, שסיפר לי על החוביזה והמצור וכו'.

  3. גלינג (זה צליל האסימון הנופל)
    למרות שאני כבר מכירה כמה שנים את תבשילי עלי החוביזה למינהם, לא קישרתי והימרתי עד היום את התהייה הילדותית על הלחם שעשוי מהפירות. וגם אותי זה מאוד הטריד איך עשו מהדבר הקטנטן הזה לחם?

    אגב, צפוי מצידי אבל הייתי ממירה את ה"לפעמים" ב"לעיתים מזומנות" או בכלל ב – שווה לפעמים להגיע לתל אביב…

    • לעיתים מזומנות – בהחלט! מקבלת את התיקון.
      ומי יודע מה יקרה בעתיד, עוד אלך על הלפעמים כדאי להגיע לתל אביב 🙂

      איך עשו מזה לחם באמת??! 🙂 אולי ילדים של היום יכולים לדמיין דבר כזה (כשהם מוקפים בלחמים שונים ומשונים) אבל לנו היה רק לחם לבן או שחור, אז לחם חוביזה זה באמת מוגזם לדמיין.

  4. צהריים טובים.

    לא רק במצור ירושלים – גם חמש עשרה שנים מאוחר יותר,בעיבורי גוש דן,מאות ילדים היו פושטים על השדות שהיום סלולים וידועים ככביש ארבע.זה היה חלק הכרחי בתפריט בסיסי מאוד.אני יודע כי הייתי אחד מן הילדים האלה.לא רחוק ממני התרסק ילד שדרך על פגז נפל
    בדרכו אל שיח עמוס במיוחד.

    פסח כשר ושמח! ותודה על ה"טריגר" שעורר את אבלחת הזיכרון הנ"ל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s