חופש, מחאה וזיכרון טיבטי מהודו

התחלתי את יום אתמול בקריאת הרשומה החשובה של אביב טטרסקי על שגרת הכיבוש שממש כאן מתחת לאפנו ולעינינו המסרבות לראות, וסגרתי את היום עם הכתבה הזו על ניסיון של טיבטים להפגין בדלהי למען התערבות בינלאומית בטיבט, במהלך ביקור הנשיא הסיני בבירת הודו. כל כך הרבה סבל ויש עוד כל כך הרבה אנשים ומקומות שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם שחיים חיים ללא חופש.

אתמול בדלהי, הבעיר את עצמו אדם בשם Pawo Jamphel Yeshi la, והוא מאושפז במצב קשה מאד נפטר (מעודכן לבוקר ה-28 במרץ). הפעולה המיואשת והנוראה הזו כבר ננקטה על ידי כמה עשרות נזירים ונזירות בטיבט בשנה האחרונה, ברוב המקרים גרמה למותם ובחלק מהמקרים להעלמותם ותודה לצבא הסיני ולשתיקת שאר העולם.

המשטרה ההודית, כך מתואר על כל פנים בכתבה, כיסחה את המפגינים שביניהם קשישים רבים, היא מאד נוכחת באזורי המחייה הטיבטים בדלהי, הדיווחים ממשיכים להגיע על מעצרים רבים, איסור על יציאה מהשכונה הטיבטית וסגירת אכסניות בהן התאכסנו סטודנטים טיבטים.

"I don't know what to do. I don't know what to do," wailed an old woman who had come all the way from south India to take part in the protests.

כשהייתי בדלהי בקיץ האחרון, ממש בשכונה המוזכרת, חשבתי כמה נורא (וזו באמת לא הצרה הגדולה של הטיבטים) שהם, שנושלו ונמלטו מהמרחבים הענקיים, הריקים והקרים של ארצם, נאלצים לחיות בצפיפות מטורפת במקומות חמים, לחים, ושוב – כל כך צפופים כמו דלהי. נטולי בחירה, טבע ונוף. ועם זאת, כמה טוב שההודים הסכימו ומסכימים עדיין להשאיר את השערים פתוחים בפניהם, בנדיבות וחמלה יוצאי דופן (שמתנגשות אמנם עם הדיווחים מאתמול. גם הודו מפחדת מסין אחרי הכל).

מה יש בטיבטים שגורם לכל הרבה אנשים לאהוב להיות בקרבתם? איזה סוג של יושרה, ענווה ושקט, ואולי אחוות עמים נרדפים – לפחות ברמת הזיכרון ההסטורי, או פשוט, נגיעה בלב מי שיכול להזדהות עם היות חשוף, גולה, ועם חוסר הרצון להכנע לאלימות ולשנאה.

זה כל כך מוזר, אבל יש לי תחושת שייכות עצומה אליהם. לא פעם בהודו מצאתי את עצמי דומעת, מהתרגשות, מאהבה, ודי הרבה פעמים זה קרה בקרבתם, או בסרט שקשור לטיבט ולחיים בה או לבודהיזם הטיבטי או במוזיאון בדרמסלה.

וכל מיני חוויות קטנות. למשל, הבוקר ההוא במנאלי. מקום שאני לא אוהבת בכלל, אבל הייתי חייבת לעבור בה בדרך מלאדק לדרמסלה, ולישון בה לילה אחד. רוח צירופי המקרים הנפלאים המרחפת על פני הודו הביאה אותי לישון באיזור הטיבטי, להרגיש בו מוגנת מפני כל הניג'סים שמתעקשים למכור תופים / רקמות/ מסאז'ים / מטריות במחיר מופקע, ולאגור כוחות לנסיעת לילה נוספת. ובכל זאת, היה לי יום שלם להעביר שם וגם ירד גשם כל הזמן.

אז התחלתי בארוחת בוקר במקום קטנטן שישבו בו נזירים ושיחקו במשחק שנראה כמו שש בש מעורב בדמקה. הדלאי למה השקיף עלינו מפוסטר שהיה כתוב עליו

Peace is not the absence of violence, Peace is the manifestation of human compassion.

וכשיצאתי לשוטט בבית הספר הטיבטי מצאתי את עצמי פתאום באמצע כינוס של איגוד הנשים הטיבטיות, מישהי נאמה והרבה נשים לבושות בשמלות הנהדרות המסורתיות והקשיבו. הן מיד הזמינו אותי בתנועת יד לשבת איתן ווידאו שאשאר כי תכף יהיה אוכל. איש אחד עם אנגלית טובה הסביר לי בדיוק מה קורה (זה היה יום הבחירות לאיגוד), ונזיר אחד שיחק עם ילד קטן, ואחר כך עברו בינינו נשים עם דליים גדולים וחילקו מתוכם תה בחמאה (אחד המזונות היחידים בעולם שאני נמנעת מהם) ואורז מתוק שמכינים לימי חג, עם חמאה וצימוקים. ישבתי איתן על הרצפה ושוחחנו באנגלית מצומצמת אבל היה כל כך נעים ופשוט. רגע שבו מרגישים בבית. בלי שפה, ולזמן קצרצר, אבל בבית.

אחר כך נסעתי לדרמסלה, שזו כבר חוויה לגמרי טיבטית ולא הודית. אבל יש מקומות שבהם בכל זאת ברור שאולי אפשר להכניס את הטיבטים לדרמסלה אבל אי אפשר להוציא ממנה את הודו.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “חופש, מחאה וזיכרון טיבטי מהודו

  1. בדיוק חשבתי היום על המילה 'שאנטי',
    שתמיד חשבתי שמשמעה שלווה,
    ולמדתי שמשמעה שלום, שאולי הן לא כל כך רחוקות,
    ואולי שלום במובן של שלם מחבר ביניהן.
    המשפט הזה של הדלאי למה כל כך חזק לי.

    עכשיו עשית לי עוד יותר חשק לנסוע לצפון הודו,
    יחד עם הסיפורים שלך על המשפחה המופלאה שגרת אצלם.

    (ואני לא רוצה לא יכולה לא יכולה לא רוצה לא יכולה
    לחשוב על אנשים ששורפים את עצמם מחוסר אונים שכזה)

    • זה בלתי נתפס, המצב התודעתי שבו אדם יכול להעלות עצמו באש. לגמרי. ראיתי תמונות של האירוע הזה, ואפילו כשמסתכלים על זה זה בלתי נתפס שזה מה שרואים.

      המשפט על השלום והחמלה, כל כך מדגיש את מה שצריך לשאוף שיהיה, את הגילוי של החיובי בעולם.
      אבל בקרב הטיבטים הצעירים בעיקר יש תסיסה שמתנגדת לדרך של הדלאי למה שלא הניבה תוצאות עד כה, ויהיה מעניין, כמו שאומרים הפרשנים, לראות איך יתפתחו הדברים בעתיד.
      אימפריות נופלות לאט, אבל הן נופלות בסוף.
      אל תסעי בלעדיי, טוב?

  2. יקירה, כיף לקרוא אותך ולהתעורר למשב התובנות והרגשות שהכתיבה שלך מביאה. אני, אפילו כשהייתי שם, לא ראיתי את הטיבטים באמת עד שראיתי אותם דרך העיניים שלך. יש משהו מרענן במפגש הבלתי אמצעי שלך איתם, עם התרבות והסיפור הכללי דרך האנשים עצמם עם הסיפורים הפרטיים שלהם. משהו לכאורה נורא פשוט אבל מסתבר שדי נדיר. תודה שהזכרת לי את הטיול הזה ואת החוויות משם.

    אה כמעט שכחתי 🙂
    כמה הודו יש בפינה הזו במקלאוד לפני המקדש, בתמונה הזו של הפרה שאוכלת זבל ישר מתוך הצפרדע החלודה. התמונה עובדת גם בלי הקשר, אבל השלט על הבניין הוא הדובדבן.
    DSC_8236_resizes

    • ג'וליי ג'וליי יובל! איזה כיף שבאת, ותודה על התגובה, שימחת אותי.
      תודה על התוספת הכה משמעותית בתמונה! באמת לא רואים את זה בצילום שלי ואני זוכרת שזה מאד מאד הצחיק אותי כשהייתי שם.
      לא רחוק משם, בבוקר אחד צעדתי כולי הרהורים נוגים ומבט מצועף אל עבר ההרים המעוננים היפייפיים שמסביב, ובאופן ממש לא מפתיע מצאתי פתאום את עצמי עם רגל אחת בתוך זרם מים מג'וייפים קשות שזרם לו לצד הדרך באין מפריע. ייתכן שמחלקת הבריאות היתה בחופש בדיוק באותו יום.
      ניצלתי את ההזדמנות לראות עוד צילומים שלך משם ולהזכר גם במבט שלך הממוקד והנקי ומעלה נשכחות.

  3. ובאותו עניין אבל מזווית אחרת ומרתקת:
    עמיה ליבליך נסעה לדרמסלה והעבירה סדנה להסטוריה מסופרת לגולים טיבטים העוסקים בתיעוד ושימור עדויות על התרבות וההסטוריה שלהם, וכאן היא מספרת על התהליך
    http://east-west-psych.co.il/%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s