זה קורה לפעמים, עם בן אדם, או מקום, או עם ספר. נפגשים בו, במקרה בדרך כלל, ומיד, ללא שום ידע קודם, יודעים שקרה עכשיו משהו חשוב, יותר מחשוב, משהו שעומד להראות לנו את העולם מנקודת מבט אחרת.

זה קרה לי אתמול, נכנסתי לחנות ספרים בה מתקיימת סדנת כתיבה עם המשוררת טל ניצן ומכיוון שהקדמתי ניגשתי למדף והרמתי את הספר "נהגה בחשכה – שיחות עם ילדים" וחשבתי או שמא חששתי ברגע הראשון שזה יהיה ספר פסיכולוגיה אבל כשפתחתי אותו הבנתי שזה ספר על החיים במובן הכי טהור שיש.

הסופרת, או המראיינת במקרה זה, היא ונדה יוקנייטה, להלן ו.י., שמסתבר שהיא סופרת מאד חשובה בליטא שמרגע מסויים הרגישה שלכתוב פרוזה בעולם כפי שהוא כרגע זו פריביליגיה בלתי מוסרית, והתחילה לדבר עם, ולכתוב על אנשים ממשיים.

זוהי אסופת שיחות שהיא ניהלה עם ילדים בפנימיות, חלקם עוורים או חירשים. אני אמנם רק בהתחלה אבל כבר קראתי פה כמה קטעים שהשאירו אותי עם לב פתוח, המום, כואב וחי מאד.

הנה למשל, חלק משיחה עם לורטה, תלמידת כתה ז' במרכז הליטאי לחינוך עוורים וכבדי ראיה. וואו, כמה שהיא רואה הילדה הזו, שעברה אבדן של משפחתה ובדידות וקשיים. יש מעט מאד מבוגרים שאני יכולה לדמיין אותם חושבים או אומרים את הדברים יקרי הערך הללו.

"יש לי את עצמי, לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. ממש רצון מאד חזק כזה.

ו.י. : תודה לך, לורטה.

לורטה: ניסיתי להסביר לך מה זה אדם עיוור. הרי רבים חושבים שאם אתה עיוור, אז אתה לגמרי לא רואה כלום, לא מבין כלום ולא יודע כלום. היה מקרה כזה בחשמלית, שלא היה לי מקום לשבת. סבתא אמרה, תנו לנכה לשבת. אני נעלבתי. חשבתי, מי זאת הנכה הזאת. עוד הייתי קטנה. אמרתי, אני, הרי לא חסרות לי רגליים, ידיים. כל האנשים התחילו לצחוק. אמרו, נכה הוא אדם שיש לו מוגבלות. אמרתי, אני לא מוגבלת בכלום, אני יכולה גם ללכת, גם לדבר.

ו.י.: כל אחד מאיתנו מוגבל במשהו.

לורטה: ככה עניתי, כשהייתי קטנה.

…ו.י: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה: אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר."

.

וכאן ראיון עם יוקייטה שאומרת על הספר הזה: "הילדים, השיחות אתם, גרמו לי לאלם. במשך שנים אחדות