יצאנו.
הפחד – רפסודה
השכחה – מצפן
ענק ומהדהד.
מיהרנו,
כל אחד והשמש שהסתיר
ועדיין, אגב,
אהבתי אותך.
עוד קילומטר אחד –
כפות רגליך שיש להן חיים כפולים. קולות
כמו כתם כלליים מאד
אפילו כשחשתי פטורה ומנותקת
ולא ידעתי שמבחוץ אני הד
יכולתי לאט לחדד עפרון
וכל זה כדי שיהיו החיים
מתמסרים
מכוח שיוטם
מפעפעים
במובן הפשוט
*
כן כותבת, לא כותבת, הבנתי שהגיע הזמן לשחק קצת עם מילים.
לקחתי חוברת של הליקון (בנושא דיאלוג!), דפדפתי, אספתי מילים בודדות או מקסימום שלוש-ארבע ברצף מתוך השירים והמאמרים
ערבבתי את כולן, יצא שיר.
מחר יהיה שיר חדש, אבל מאותם חומרי גלם בדיוק.
איזה כיף לשחק.
ים אדמה 