יש תקופות כאלה, הדבר היחיד שברור זה שמשהו קורה. מה? מה זה שקורה וקורה אבל לא מגלה את עצמו עדיין?

משהו ממתין. ונע. וממתין. ונע. מבקש ממך רק סבלנות. רק לא להפריע לו לקרות.

משהו אחר מנסה לנדנד לו: ברל'ה ברל'ה צא החוצה. תן לנו מילה, תבנית, הגדרה. שנוכל לענות בבהירות כששואלים: מה שלומך, מה המצב, מה קורה.

זה לא הגעגוע למסע שנגמר, זה המסע שעודנו קורה. היה רגע כזה היום, או אתמול? בתוך אוטובוס באמצע תל אביב. המבט משוטט מבעד לחלון בעיר שהיתה בית כל כך הרבה שנים ועכשיו היא סוג אחר של מקום להיות בו. מוכר, נינוח עדיין, אבל עכשיו את תיירת בה. מתבוננת בה. פתאום היתה תחושה ברורה: שהכל טיול, שהכל מסע. החיים  מתחילים ברגע הזה! הרגשת פתאום. ואם כך אז גם בזה, שבא אחריו, שבעצם לא היה טוב או רע או נוצץ או מאמלל או שגרתי יותר או פחות מזה שקדם לו.

עכשיו.

.

זה קרה שם כל כך הרבה פעמים.

ביום אחד של מחשבות מתנגשות: לנסוע לקשמיר או לצאת לטרק? להצפין או לנסוע מזרחה? כי אם קשמיר אז עכשיו את צריכה לקחת את כל הדברים שלך ולומר שלום לכל המשפחה שעוטפת אותך בכפר ולשקט שאת לא שבעה ממנו – ואם לא – אז לא – אבל צריך להחליט!

הראש מנסה להחליט החלטות ולהעדיף העדפות, והרגליים פשוט צועדות בכיוון ההפוך: יורדות את כל הדרך לתחנה ועולות במדרגות האוטובוס ומתיישבות, ונוסעות למקום אחר שבו יש חג היום.

כל כך הרבה חשבונות ומחשבות, ואני עולה לגג של המקדש בעזרת מדרגות – או שזה היה סולם – ומתבוננת בשלביו, עץ ישן וחסר הדר ומזכירה לעצמי: שזה, הסולם הזה, והרגע הזה, והנעליים המאובקות שדורכות על השלבים הלא מהוקצעים ומטפסות למעלה, זה בדיוק הטיול.

ובדרך למטה עוצרת לקנות מים ויש תור בקיוסק הקטן כי כל הנערות והנערים הלאדקים קונים חטיף צ'יפס בטעם India's Spicy Massala.

מבקשת מהבחור הזר שלידי שיקנה לי מים כי הוא כבר כמעט מצליח לתפוס את תשומת ליבו של המוכר. ואחר כך אנחנו יושבים על המדרגה שלפני הדלפק ומדברים שיחה מקסימה. ואחרי יומיים, בגינה שבכפר, קוראים פתאום בשמי וזה הוא, וזה כל כך נעים ששוב מגיע למקום שהפך ברגע אחד לבית שלי, עוד מישהו שבא פשוט כי הזמנתי אותו לשם. הביתה.