כן, אז חזרתי. הייתי בהודו ועכשיו אני פה. איך זה לחזור? אנשים שואלים אותי ואין לי הרבה מה לומר על זה כי לחזור זה די דומה ל-לטייל, רק בכיוון אחר, במקום אחר ולמשך זמן אחר (אבל עולה הרבה יותר כסף).

משהו בי רוצה להמשיך מבלי לסכם, להגדיר, אבל משהו אחר רוצה לספר ולשמר ולתת מילים לדבר הגדול שנקרא טיול בהודו. אבל כמו ששואלים בבודהיזם על ה"אני" – היכן בדיוק הוא נמצא? וכשמחפשים רואים שאין מקום מדויק אחד שעליו אפשר לומר שזהו ה"אני", כך בדיוק עם "הטיול". הוא התחיל הרבה לפני שעליתי על המטוס והוא בוודאי לא נגמר כשירדתי מהמטוס האחר. הוא בעצם עדיין קורה.

טיול הוא יצור חופשי, הוא חי. אם לא מפריעים לו הוא מתכנן את עצמו ומוליד את עצמו בכל רגע. אי אפשר באמת לתכנן אותו, ולא לשלוט בו בכוח. צריך רק להקשיב לו. הטיול שלי כמו כל דבר התנהג בהתאם לחוקי הקארמה והלידה מחדש, רעיונות כל כך פשוטים וכל כך מורכבים שנשענים על ההנחה הבסיסית, שכל דבר שמתקיים – נוצר מתוך מה שהתקיים ברגע שקדם לו. אין רגע שבו התחיל הכל ואין רגע שבו הוא יגמר: יש רצף של התרחשויות והשתנויות בלתי פוסקות.

אבל לפעמים כדי ליצור תנועה יש צורך בפעולה שהיא אולי קצת מלאכותית ואולי הכי אמיתית ומשחקית, שתהיה רק כלי תומך, והכתיבה תקרה כפי שהיא תקרה, ונראה לי שיהיה כיף. קיפלתי 22 ניירות קטנים, על כל אחד כתובה אות אחת וכל יום או יומיים, בלי נדר, ישלף אחד מהם ונראה מה ייכתב מתוך זה. אולי די מהר לא יהיה צורך במסגרת הזו, אולי כלום לא יזוז בלעדיה. מי יודע?

כשאספתי את כולם נפל אחד על הרצפה, זה היה כמובן סימן לפתוח אותו והיתה כתובה עליו האות ל', וזה ממש לא מקרי כי הטיול שלי התחיל בעיר לה שהיא בירת לדאק. אבל עליה נדבר ביום אחר.

עכשיו זמן טוב להגיד לילה טוב.

זה, למשל, קטע ששמעתי לא מעט. בעיקר כשטיפסתי על הרים. או עמדתי למעלה אחרי הטיפוס. בשקט.

תקשיבו. תעצמו עיניים. תנשמו. זה יפה וזה נכנס ישר אל הלב.