אז, כשהוא שאל: נו אז מה את רוצה באמת, אמרתי שזה לא עניינו אבל בעצם רציתי לומר: אני רוצה לחיות

.

הייתי שם, פגשתי את כולם, אפילו את ק'. אני לא יודעת מה ציפיתי שיקרה.

פחדתי עוד קודם שכל מה שיהיה לנו להגיד זה מה שלומך, טוב, יופי, מה שלומך אתה, מצויין, יופי.

.

ל' חיבק אותי חזק

אני חושבת שרציתי להיות שייכת. רציתי להיות מאלה שיודעים

.

"ראיתי תמונה שלך עם אנה מאריה. רוברטה הראתה לי אותה. היא מכוערת, אנה מאריה. העיניים האלה, מעיל הגשם הזה, החיוך. העיניים פוזלות. החיוך מלאכותי. לך יש את ההבעה הרגילה שלך, של ציפור שנפלה מהגג"

(נטליה גינצבורג, העיר והבית)

.

"זה אולי מצחיק ביותר ורומנטי מאד לומר זאת כך, זהו סיפורו הישן-נושן של ג'קומטי המצייר כל יום את דיוקנו של אחיו ונכשל בכך כל יום… מה שנראה יפה בעיניי זה הידיעה שלא נצליח, ובכל זאת הרצון לנסות על אף הכל, מפמי שאולי יש סיכוי קלוש שנצליח, זהו מין מאבק לחיות, או מחאה, מחאה נגד העובדה שאין מנוס מהמוות, מחאה נגד העבודה שאין מנוס מהחיים"

(כריסטיאן בולטנסקי, מתוך ראיון איתו בקטלוג ישן של מוזיאון ישראל)