ספירת מלאי (8) פוקוס / דירה ריקה

.

בסוף הדירה מתרוקנת והופכת לדירה ריקה. עם סימני האבק והמסמרים המיותמים. חשבתי שכל הזכרונות והאהבות ינכחו שם איתי ברגע הזה ויקשו על היציאה מהדלת בפעם האחרונה. אבל ברגע הזה הדירה הזו היתה פתאום רק דירה ריקה, שגרתי בה ועכשיו אני לא.

.

לקראת הסוף פגשתי גם אותם, בפינה של המקרר. אחיהם הנגטיבים שרדו את הניפוי ואוחסנו במיטב הארגזים. הם – שלא הספיקו לחוש את מגע האור שישנה אותם משחורים ואטומים לעמוסי דימויים, נשארו ככה, מגולגלים לבד בחושך. רגע של תהייה – מה אני אעשה איתם? הותיק שבהם, סרט של אגפא, 100אסא כבר חגג בטוח עשור לקיומו אצלי.

הם נארזו בארגז ה"כל מה שנשאר אחרון בבית בערב שלפני העזיבה ולמי יש כוח עכשיו לחשוב אם ולאן הוא שייך".

.

.

פוקוס-פיינדר, כשמו כן הוא. האביזר החביב הזה, עם השם המקסים הזה, שמניחים על נייר הצילום ומזיזים בעדינות את הכפתור של המגדל עד שרואים בבירור את הנקודות הקטנות של הלידי הכסף (איזה שם מקסים גם להם יש) ואז יודעים שההדפסה תהיה בפוקוס. זה רגע של סיפוק. היום זה מיותר מן הסתם, מישהו עוד בכלל נכנס לחדר חושך כדי להדפיס משהו? הכל נעשה באור ניאונים. חבל. אלה היו רגעים קסומים, בחושך, בשקט הזה שחייב להתקיים ביני לבין הנייר, הנגטיב, האור של המגדל.

.

מבט אחרון על הדירה. חמש וחצי שנים, זה זמן ארוך, יצאתי משם בבוקר וחזרתי בערב ובאמצע היו החיים עצמם, מילה אחת שמכילה תקופות ומעברים ושינויים ואהבות ואנשים.

.

בבוקר שבת בזמן שנסעתי להעביר עוד ארגז או ציור למקום אחר, זה פתאום היה ברור כעובדה פשוטה ונקייה:  הקליפה עמוסת הרגשות, כעס, היאחזות ומאבק, נפרדה כמו מעצמה מעל פצע אי-אהבתו של זה שרציתי להציל פעם מהאש של עצמו. אבל כמו שכתבתי פעם, כל מה שיכולתי לתת לו היה אהבה. אפשר לומר שזה לא הספיק, ואפשר לומר שזה הספיק בדיוק למה שהיה צריך, סוג של פח שמן של נוכחות בתוך מה שיכול היה להיות מקדש, וסליחה על הדרמטיות.

.

בסוף הכל נארז ונדחס לתוך ארגזים או תיקים ונסע במשאית למחסן שנמצא במקום יפיפה שהנסיעה אליו, אחרי ימי האריזה והלחץ והעייפות של הסוף, היתה פותחת לב.

הפוקוס פיינדר האמיתי הוא כמובן הבית האמיתי ושניהם נמצאים בתוכי. נכון שצריך מיטה או ספה לישון בה, רצוי גם לשתות ולאכול ועדיף עם מישהו או מישהם אוהבים ונדיבים.

הטיול כבר התחיל.

.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “ספירת מלאי (8) פוקוס / דירה ריקה

  1. שיואו תמילה,
    בדיוק מה שאני צריכה היום,
    פוקוס פיינדר…
    לא ידעתי שיש.

    טוב, לך יש, בפנים, זה קורה.
    כל הרשומה הזו היא התפקסות שכזו.

    טו.. טו.. טו.. הנה תמי באה,
    הנה היא עוברת,
    בדרך לחיים לגמרי חדשים.
    מסעירים.

  2. תודה על פוסט יפהפה. הקליפה אכן נפרדת מעצמה לבסוף, כשמרפים, ואת הישלת כל כך הרבה חפצים כדי להגיע לפוקוס שלך.
    טיול נהדר ומעשיר זה יהיה, והמצלמה הפנימית שלך לא תחמיץ דבר.

  3. אם כבר דרמה – הדירה כקליפה מאוד מוכרת, ומזכירה את המראה של אדם מת, שמשהו ממשי מאוד נסתלק ממנו, לפעמים קוראים לזה נשמה. גם לבית שהיה אהוב זה קורה. אולי זה אנחנו שמתרוקנים משם. אולי המת נראה לנו מרוקן מנשמתו, אבל כמו הדירה, הוא מנותק מנשמתנו.

  4. היי תמי היה לי לעונג. וכל כך נהדרת המצלמה הפנימית שלך ברגעים אלה ממש
    אכן המסע כמו עובר דף ואת עוד רגע בפרק חדש – שיהיה מבורך. נסיעה טובה
    דורי אקו

  5. תמי, מרגש לקרוא אותך
    את השיר אליו שלחת קישור – מרגש ויפה הוא

    וכן יקירתי, הטיול שלך כבר החל, השלת את הקליפות, המחיצות והכבלים
    את אולי הכי קרובה לחופש שאפשר, לכי, תעשי חיים

  6. תודה לכל המגיבות והמגיבים, הכל בתזוזה כרגע אז אני מסתפקת בתגובה הזו, על אף שכל משפט שכתבתם כאן נוגע ומהדהד בתוכי ומבקש המשך – שמן הסתם עוד יבוא.

  7. פינגבק: ים אדמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s