.

בסוף הדירה מתרוקנת והופכת לדירה ריקה. עם סימני האבק והמסמרים המיותמים. חשבתי שכל הזכרונות והאהבות ינכחו שם איתי ברגע הזה ויקשו על היציאה מהדלת בפעם האחרונה. אבל ברגע הזה הדירה הזו היתה פתאום רק דירה ריקה, שגרתי בה ועכשיו אני לא.

.

לקראת הסוף פגשתי גם אותם, בפינה של המקרר. אחיהם הנגטיבים שרדו את הניפוי ואוחסנו במיטב הארגזים. הם – שלא הספיקו לחוש את מגע האור שישנה אותם משחורים ואטומים לעמוסי דימויים, נשארו ככה, מגולגלים לבד בחושך. רגע של תהייה – מה אני אעשה איתם? הותיק שבהם, סרט של אגפא, 100אסא כבר חגג בטוח עשור לקיומו אצלי.

הם נארזו בארגז ה"כל מה שנשאר אחרון בבית בערב שלפני העזיבה ולמי יש כוח עכשיו לחשוב אם ולאן הוא שייך".

.

.

פוקוס-פיינדר, כשמו כן הוא. האביזר החביב הזה, עם השם המקסים הזה, שמניחים על נייר הצילום ומזיזים בעדינות את הכפתור של המגדל עד שרואים בבירור את הנקודות הקטנות של הלידי הכסף (איזה שם מקסים גם להם יש) ואז יודעים שההדפסה תהיה בפוקוס. זה רגע של סיפוק. היום זה מיותר מן הסתם, מישהו עוד בכלל נכנס לחדר חושך כדי להדפיס משהו? הכל נעשה באור ניאונים. חבל. אלה היו רגעים קסומים, בחושך, בשקט הזה שחייב להתקיים ביני לבין הנייר, הנגטיב, האור של המגדל.

.

מבט אחרון על הדירה. חמש וחצי שנים, זה זמן ארוך, יצאתי משם בבוקר וחזרתי בערב ובאמצע היו החיים עצמם, מילה אחת שמכילה תקופות ומעברים ושינויים ואהבות ואנשים.

.

בבוקר שבת בזמן שנסעתי להעביר עוד ארגז או ציור למקום אחר, זה פתאום היה ברור כעובדה פשוטה ונקייה:  הקליפה עמוסת הרגשות, כעס, היאחזות ומאבק, נפרדה כמו מעצמה מעל פצע אי-אהבתו של זה שרציתי להציל פעם מהאש של עצמו. אבל כמו שכתבתי פעם, כל מה שיכולתי לתת לו היה אהבה. אפשר לומר שזה לא הספיק, ואפשר לומר שזה הספיק בדיוק למה שהיה צריך, סוג של פח שמן של נוכחות בתוך מה שיכול היה להיות מקדש, וסליחה על הדרמטיות.

.

בסוף הכל נארז ונדחס לתוך ארגזים או תיקים ונסע במשאית למחסן שנמצא במקום יפיפה שהנסיעה אליו, אחרי ימי האריזה והלחץ והעייפות של הסוף, היתה פותחת לב.

הפוקוס פיינדר האמיתי הוא כמובן הבית האמיתי ושניהם נמצאים בתוכי. נכון שצריך מיטה או ספה לישון בה, רצוי גם לשתות ולאכול ועדיף עם מישהו או מישהם אוהבים ונדיבים.

הטיול כבר התחיל.

.