השולחן עליו אני כותבת עכשיו היה שולחן הכתיבה של סבתא שלי. זה שולחן מעץ עם שתי מגירות שאמנם שימשו בשנים האחרונות גם את אחי וגם אותי, ובכל זאת נשארו בתוכן מרבית החפצים שסבתא השאירה בהן.
.
.
.
יש חפצים כאלה, שזוכרים אותם מהילדות, משהו בחומריות שלהם או בצורה שלהם נגע ללב כבר אז ולמרות שעברו הרבה שנים ולמרות שלא היתה להם משמעות גדולה מדי הם נחקקים בזיכרון וישארו לעד חברים כאלה ששמחים לפגוש ושומרים עליהם מפני השכחה או ההשלכה.
כאלה הן שתי החיפושיות של סבתא.
