"א. ישב בכורסה שישב בה תמיד כשהיה בא אלי יום יום, כשהיינו נאהבים. בחנתי את פניו הרחבים, המכורכמים, ואת שיער-המברשת האפור. שאלתי את עצמי איך יכולתי לסבול כל-כך בשביל הפרצוף הזה, בשביל הגוף הזה שבמעיל. הוא אפילו לא הסיר את המעיל.
…
פנים, גוף, מעיל, בלי שום מסתורין, בלי שום סוד, חפים.
…
אתה אמרת על א. שהוא תמיד מחזיק יד אחת מאחורי הגב. זה נכון. ראיתי את היד הזאת, הסגורה מאחורי הגב, כשפסע לעבר הדלת. אמרת, "מי יודע מה יש בתוך היד הזאת." אין כלום ביד הזאת. כלום.
זה נכון, שלי ולך קרו הרבה דברים בשנים האלה. ולכן, אם יצא לנו להתראות שוב, לא נצליח זמן מה להוציא מפינו מילים ולשוחח.
גם אני משתמשת במשפט תנאי, מי יודע מדוע. איזו סיבה יש לנו לא להיפגש אי-פעם, בעולם הזה או בעולם הבא.
לא נכון שכבר איני יודעת איך אתה. אני יודעת היטב איך אתה. אני זוכרת אותך כאילו היית מולי כעת".
.
מתוך: "העיר והבית", נטליה גינצבורג, תרגום: אלון אלטרס. הספריה החדשה 1998.
ים אדמה 
אוי תמי הנטליה גינצבורג הזאת,
היא זורקת עלי אבנים, לגמרי,
היא משברת אותי.
וואחאד תשליך (5) זה!!!
זה חזק בכל מובן שאני רק מצליחה לחשוב עליו.
ואני שמחה שאת עושה את זה, גם.
נ י ק י ו ן .
הו, הניקיון הזה, גם אני שמחה עליו, וגם מתבאסת מזה שאני צריכה לעשות אותו. אבל ברור כל כך שאני ורק אני יכולה לעשות אותו.
ככה זה – רק אתה יכול לנקות את האורוות של עצמך, ובכל מובן.
ונטליה, היא ענקית, היא מדוייקת, היא חדה ואנושית כל כך.
ולך- חיבוק של בוקר שבת!