ויפאסנה זה שלא מדברים?

הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.

עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה, אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?

אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תירגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תירגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך היא תירגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.

ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.

התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה. לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.

קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה גם אם לא במודע באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.

והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.

בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.

החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתירגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.

ובאותו עניין: סנדיה רקפת בר-קמה, שאני שמחה להיות תלמידה שלה, שואלת ועונה "למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה"

עמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “ויפאסנה זה שלא מדברים?

  1. נשמע מאוד מענין ומושך. מה שמרתיע אותי יותר מכל הוא השם הזה שהשתרש – "ריטריט". כאילו, גם אסור להשתמש בפון בריטריט?
    האינגלוז הזה הוא אחד הרעשים החזקים והמפריעים בחיי היומיום.
    אני מניח שאני אתגבר על זה פעם ואנסה בעצמי מספר ימים של פרישה, פרישות, שתיקה, מחשבה והתבוננות. תודה תמי.

    • רפאל, מה שמרתיע אותך יותר מכל גם הוא בסך הכל מילה, שבסך הכל מציינת משהו – כמו תמיד – גדול ממנה, רחב ונתון לפרשנויות וחוויה אישית. מן הסתם יש סיבות למילה 'ריטריט', שאין לה מקבילה בעברית, שהתירגול והמילים שמתארות אותו הגיעו פשוט מארצות אחרות וכך נטמעו בשפה.יש הבדל גם בין לומר "טלפון" לבין ה"פון" המתחנף והמלאכותי.
      אבל אם נחזור לריטריט, האמת, מה זה משנה איך קוראים לזה? 🙂

      גם שם כזה או אחר הוא בסך הכל רעיון, מחשבה, סמל. אין לו שום משמעות כשלעצמו, בדיוק כמו כל מילה אחרת, כולל מדיטציה, או הֵאָרָה, עד שהוא הופך לחוויה אישית, פנימית.

      ותודה.

  2. תמי יקרה,
    שמחתי לראותך אתמול, גם אם השיחה היתה קצרה ועוד הייתי קצת בהלם של אחרי הדברים שלי (אני לא ממש רגיל לדבר על מיצגי גוף, בודאי לא על כגון Seedbed).
    באשר לויפאסנה, אני לא כל כך חובב תעניות דיבור גזורות מכל סוג, כלומר אני יכול להבין החלטה של אדם לנסות למעט בדיבור, אם לא מתחשק לו לדבר, או שהוא חש
    כי דיבר לאחרונה הרבה יותר מדיי, ומעוניין לעסוק מעט בהרהור, ולהיות קשוב יותר לאחרים ולליבו.
    אבל, בריטריט (אני מכיר כמה וכמה א/נשים חובבי ויפאסנה) אני חש כי יש משהו מאולץ, כמו נניח קבלת החוקיות של סדר תפילה במסגד או בבית כנסת או סדר יום במנזר, כמובן שמי שהולך לריטריט בנפש חפצה עשוי למצוא בו חוויה פנימית מרגיעה ומעשירה.

    לדעת לשהות עם אדם קרוב אחר בשתיקה ולהינות מן השהות הזאת, היא לדעתי עדות לקירבה.

    • שועי היקר,
      תודה רבה, שמחתי עד מאד גם אני. נראית לי אחרת לגמרי מהתמונה בבלוג – מלבד הכובע שחשף את זהותך מייד.

      אני מרגישה שהכניסה לשתיקה היא כביכול לא טבעית, אבל בשתיקה עצמה יש משהו מאד טבעי ומאפשר. כמו מסגרות אחרות, גם היא מאפשרת למשהו חדש ואחר להתרחש. כך נראה לי. כמו שלציור יש מסגרת וניתן להתייחס אליה ולבדוק את גבולות הציור ואיך לפעול בתוכו.

      אני מסכימה אתך לגמרי: לדעת לשהות וליהנות בשתיקה עם אדם אחר היא עדות לקירבה.
      ובדיוק כך, לדעת להיות עם עצמנו בשתיקה וליהנות מהשהייה הזו, גם היא עדות לקירבה שלנו אל עצמנו. כאשר מדובר בשתיקה שיש בה באמת מן הנינוחות וללא הצורך הבוער להפר אותה…

  3. תמי,

    מה שכתבת פשוט נפלא. זה נשמע הרבה פחות מאיים כשאת מתארת את זה ככה (מה ששוב ממחיש את כוחן של המילים). אולי, יום אחד, אעז לנסות..

    טל

  4. תמי, הפוסט – סליחה, רשומה – הוא הזדמנות מצוינת להוציא מכרז על המילה ריטריט ולמצוא לה חלופה עברית ראויה.

    טרם עשיתי ויפאסנה כי זה מפחיד אותי. לא השתיקה, בכלל לא (ואני אחת שחוצבת את פרנסתה ממלים). הייתי בקורס שכלל שלושה ימים של מלאים של שתיקה ועוד שבוע של חצי יום שתיקה. זה הכי קל בעולם. מה שקשה זה מה שהגדרת כך "התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור" וגם הלא-לזוז הזה שהוא חלק מהמדיטציה, ולדעתי הקשה מכל.

  5. שחר,
    הנה אופציה:
    http://www.dorbanot.com/46968
    שאמנם מדגישה את השתיקה, שאיננה העניין המרכזי כפי ששתינו מסכימות.

    הלא לזוז, על פי ניסיוני, הולך ונעשה קל יותר עם הזמן, ואיתו הולכים ומתארכים פרקי הזמן שבהם אפשרי יותר פשוט להיות בנוכחות מבלי לברוח, שזה מה שהתודעה מנסה כל הזמן לעשות (ובמידה רבה של הצלחה..). וזה בעיניי הדבר הקשה באמת, להשאר בנוכחות עם כל מה שמציף אותנו ולראות איך בעצם הדברים פועלים בתוכנו.

  6. פינגבק: ים אדמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s