יש עוד זמן, אבל בקרוב אני עוברת דירה.
חמש וחצי שנים אני כאן, זו התקופה הכי ארוכה שגרתי במקום אחד אי פעם מלבד בבית הוריי.
יש חפצים שהגיעו בהדרגה אבל רובם נמצאים פה ממש מהתחלה.
אין כמעט חפץ או רהיט שלא שינה את מקומו בשנים האלה, לפחות פעם אחת.
המעבר הזה הוא ההזדמנות שחיכיתי לה כדי לברר מה מכל מה שיש לי אני באמת צריכה, ועל מה אפשר וצריך לוותר.
בחודשים הקרובים יהיו כאן הרבה ספירות מלאי.
*
המטבח שלי קטן. מטבח תל אביבי של פעם עם ארונות עץ עם פורמייקה ורודה וההמצאה המוזרה שנקראת ארון אויר שבחורף נכנסים דרכו גם מים ובקיץ ג'וקים (אלה שנוקטים בדרך המסורתית של הליכה ולא תעופה).
.
חפצים שהתקבצו לכאן מכל מיני בתים. אחי ואני, המובילים בתחרות האישיות הסנטימנטלית של המשפחה – לו היתה כזו תחרות, דאגנו לשמר את האוסף הזה, ואם לא היתה לי נטיה להפיל דברים הוא היה אפילו עוד קצת יותר גדול ממה שהוא כרגע.
למשל צלחות. יש לי המון המון צלחות. ברובן אני לא משתמשת.
גם כי יש יותר מדי ביחס למה שאני באמת צריכה. ובחלקן אני לא משתמשת כדי שהן לא יישברו.
.
אחת מצלחות המרק הלבנות מהבית של סבתא שלי נשברה לי פעם בתוך הכיור, לשתי חתיכות. שטפתי אותן והשארתי אותן על הדבר הזה מאיקאה שכלים מתייבשים עליו, כי לא יכולתי להיפרד.
א' עשה סדר כשלא הייתי פה וזרק את שני חלקי הצלחת. כשחזרתי הביתה הוא שאל למה שמרתי צלחת שבורה. אני חושבת שעלו לי דמעות לעיניים, אבל אולי לא בגלל הצלחת.
כשא' לקח את החפצים שלו הוא השאיר כאן סכין וקופסה ריקה.
.
.
.
.
.
.
.
.
ים אדמה 
פעם כשלימדתי בחזותי, נתתי תרגיל "לערוך שולחן לרגש" ומישהי ערכה שולחן עם צלחות שבורות (השברים היו מונחים כסדרם, כמו פאזל) והקרינה עליהן שמיים תכולים עם עננים לבנים. (ומאד יפה טור הצלחות הריקות).
איזה תרגיל נהדר, מרית. והשמיים על הפאזל השבור, אני מדמיינת את השולחן הזה, והוא יפה.
תודה.
תמי,
זה נפלא.
שאפרט?
בטח.
ספירת המלאי /
התחרות שלך ושל אחיך…
/ השמירה של השברים
והדמעות שאני חושבת שהבנתי,
/ החפצים שהיו / שהלכו / שנשארו /
וסידרת הצילומים החלומיים הזו.
בהחלט ערכת כאן שולחן לרגש.
תודה מיכלי
ברור שהבנת.
גם בבית הוריי, אותו פירקתי לפני 7 שנים (עוד חודשיים), היה סט של צלחות לבנות עם ורד שחור.
לדעתי זה היה של סבתא שלי.
העלה בי חיוך של "אה, אז אני לא היחידה בעולם שראתה את הסט הזה".
עכשיו אני יודעת מה לקנות לך.
כן, זה של סבתא שלי.
ונראה לי שהמסקנה העיקרית מהפוסט הזה היא: מה לא לקנות לי. לא לקנות לי צלחות.
איזה יופי. מצעד הצלחות ממצה את המטענים שאנחנו סוחבים, רבע סרוויס פה, שני ספלים שם, מתקופות פרה היסטוריות.
ולאן את עוברת? אולי עוד נספיק לכוס תה שכונתית?
תודה אביבה, יש עוד המון זמן, חודשיים +, כך שאפשר להספיק כוס תה, ואפילו איזה רקיק בצידה!
יפה, יפה.
היית אומרת לו שפעם הבאה תשברי לו צלחת על הראש, ותשמרי אותה 🙂
גם לי ולאחותי יש את הקטע הזה עם הצלחות. וחפצים, בכלל.
בפסח בן דוד דרגה שלישית שלי היה אצלנו והתסכל על האחורה של הצלחת, ואמר שזה מגרמניה (של הסבים, לפני שעברו לדרום אמריקה) , ואחותי מייד התלהבה "גם אתה מסתכל מאיפה הצלחות?". למרות שהיא לא סובלת אותו מכל מיני סיבות.
תודה איתי,
כפי שבוודאי הבנת במקרה הנ"ל השיחה הסדוקה הועילה עוד פחות מאותה צלחת שבורה :).
וכן, זה מרגש לפגוש עוד אחים לאהבת ושמירת החפצים, שהיא אהבה של הרבה מעבר לחפץ עצמו…