"אכזבה נחשבת דבר רע. זוהי דעה קדומה פזיזה. כיצד, אם לא באמצעות אכזבה, נגלה למה ציפינו וקיווינו? והיכן, אם לא בגילוי הזה, טמונה ההכרה העצמית?

….

אדם שרוצה באמת לדעת מי הוא, עליו להיות אספן קנאי ולא נלאה של אכזבות, ודליית חוויות מאכזבות חייבת להיות לו להתמכרות, ההתמכרות שמכריעה הכל בחייו, כי אז יראה בבהירות גדולה שהיא אינה רעל רותח וקטלני, האכזבה, אלא מזור צונן ומשכך שפוקח את עינינו אל קווי המתאר האמיתיים של עצמנו.

…

אדם יכול לקוות שאם יצמצם את ציפיותיו, יהיה למציאותי יותר, יצטמק לכדי גרעין קשה ומהימן וכך יהיה חסין נגד כאב האכזבה. אבל אילו חיים יהיו חיים הנמנעים מכל ציפייה מרחיקת לכת, לא צנועה, חיים שלא יהיו בהם אלא ציפיות נדושות כמו הציפייה שהאוטובוס יגיע?"

.

(פסקל מורסיה, רכבת לילה לליסבון)

.

הקטע הזה נשמע לי כמו טקסט בודהיסטי (למרות שבבודהיזם לא ממש ממליצים על אספנות ולא על תשוקה, גם לא כשהן מופנות לאכזבות – אבל תכף -)

.

אני זוכרת היטב את ההרגשה הוודאית והבטוחה והנעימה שמילאה אותי ממש לפני שנה, כשהבנתי שהמישהו הזה שנמצא מולי, שהציב מולי כל רגע עוד ועוד שינויים, וספקות, והפתעות שלפעמים היו ממש לא נעימות, וכמובן, כמובן – אכזבות,

האיש הזה הוא מורה לדהרמה בשבילי, לא פחות מהמורים הרשמיים שלי, לא פחות ואולי אף יותר מכל אחד אחר בחיים שלי שנתתי לו מקום ומשמעות וחשיבות ורגש כלשהו.

.

וזאת מכיוון שמה שהוא עושה, או אומר, או מקרין, כל זה הוא חומר שמאפשר לי, ואפילו מכריח אותי, לחזור שוב ושוב ושוב אל עצמי.

.

(הערה לשונית: כן, אני יודעת שאני מערבבת פה זמנים, עבר והווה, אבל ככה זה. מעורבב)

.

אל עצמי ולא במובן המסתגר, המוותר

אלא במובן של היכולת לחזור הביתה, להכיר את עצמי, להכיר בעצמי.

.

Be an Island to Yourself

בדיוק אז שמעתי לראשונה את המשפט הזה, שאני מנסה לזכור בעיתות סערה או בלבול.

.

ולהיות אי או בית לעצמי לא אומר לוותר על הציפיות שיש לי מהחיים ומעצמי ועל הרצונות ובראשם הרצון לחוות אהבה בכל צורותיה ובכל רגע.

.

ולהתאכזב ולהרגיש ולא להפסיק.

.

כמה פעמים נופל תינוק שלומד ללכת?

.